Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ניפיורא’

באחד הטורים הקודמים עסקנו בתרומת הנצרות לשפה העברית. לקשר הלשוני הזה גם היבט נוסף. ככל שהנצרות חיזקה את אחיזתה בתרבות המערב, נדרשה העברית למצוא מונחים מתאימים למוסדות ולבעלי התפקידים הנוצריים.

המילה 'נוצרי' עצמה מיוחסת למקום מושבו של ישו – נצרת. היא מופיעה במשמעות זו בספר מתי: "וַיָּבֹא וַיֵשׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת, לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים, כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ". על הגיית השם נצרת יש שלוש אסכולות: נָצְרָת, נוֹצרָת ונַצֶּרֶת. נָצֶּרֶת היא הגייה עברית של השם הלטיני המשמש בברית החדשה, Nazareth. השם נָצְרָת, במשקל צרפת ואסנת, נקבע בעקבות השם הערבי אַלְנַצְרָה. מקור השם אינו ידוע בוודאות, אך בהיות היישוב העתיק במקום יהודי, סביר שהשורש הוא עברי. ייתכן שמדובר בשם שמקורו במילה "נֵצֶר" (במשמעות של חוטר, ענף), והנוצרים רואים בכך רמז לכך שישו הוא נצר לבית דוד. זאת על פי פסוק בישעיהו יא 11: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה". אפשרות אחרת היא שמדובר בשורש נצ"ר במשמעות שמירה, שכן ההר שעליו נמצאת העיר משקיף על עמק יזרעאל, ויכול לשמש עמדת הגנה מפני צבאות זרים.

מקום ההתכנסות והתפילה של הנוצרים קרוי 'כנסייה'. כנסייה היא מילה חז"לית ותיקה. 'כנסת' ו'כנסייה' הן בלשון התלמוד גם כינוס או התוועדות בכלל וגם תפילה בצוותא, וכמוהן הצירופים 'בית כנסת' ו'בתי כנסיות'. במסכת אבות נכתב: "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". בית כנסייה הוא אם כן בית כנסת.

מתי אם כן הפכה הכנסייה בית תפילה לנוצרים? הבלשן שמעון שרביט חקר את הנושא ומצא שכבר באמצע המאה ה-16 היה שימוש במילה למטרה הזו, למשל בביטוי "כנסיית מאריה". הבידול בין בית כנסת לכנסייה התחדד בתקופת ההשכלה, בעיקר אצל מנדלה מוכר ספרים. יש סברה שהבידול נעשה בעקבות הדמיון הצלילי בין 'כנסייה' למילה הלטינית ecclesia. מי ששומר על המשמעות העתיקה היהודית של 'כנסייה' במשמעות התוועדות הם החרדים. בעיתון חרדי הופיעה לאחרונה כותרת: "ננעלה הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל".

איך זכו שליחי האלוהים ואנשי הכנסייה למילה העברית 'כומר'? הכומר בתנ"ך הוא כוהן לבעל. המילה מופיעה שלוש פעמים, ותמיד בהקשר שלילי. במלכים ב' מסופר על יאשיהו אשר "הִשְׁבִּית אֶת־הַכְּמָרִים … וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם". גם בספר צפניה הכמרים הם כוהני הבעל. הייחוס של הכמרים לנצרות החל בימי הביניים. בספר הכוזרי מופיע "הכומר של מלך אדום".

מהיכן הגיעה 'נזיר' בהתייחס למאמינים נוצרים או מדתות המזרח הפורשים מחיי הכלל ומתענוגות החיים כדי לממש את אמונתם? הנזיר המקראי הוא אדם הפורש מהקהל, והשורש נז"ר מתייחס בשורת שפות לפרישות והיפרדות. הנזיר מבטא בין היתר את הפרישה מן הציבור בכך שאינו מסתפר, "תער לא יעבור על ראשו". המילה 'נזר' במשמעות כתר התגלגלה מהשיער הפרוע על ראש הנזיר. עם זאת, ביהדות ההתנזרות אינה בדרך כלל מהפך לחיים שלמים, אלא לתקופה קצרה, בעוד הנזיר הנוצרי או הבודהיסטי הוא "נזיר עולם". מתי אומצה המילה העברית לדתות השונות? יש לכך מקורות וציטוטים כבר מן המאה ה-12.

המילה 'מנזר' מופיעה בתנ"ך, בספר נחום, אך משמעותה נסיך או שר. דוד ילין הציע את המילה כחלופה ל"בית מקלט נזירים".

סיפור מוזר מעט קשור לשמו של מנהיג הנצרות הקתולית, האפיפיור. המילה הארמית 'אפיפיורא' מופיעה בתלמוד במסכת עבודה זרה, בסיפור על אונקלוס, שהתגייר והצליח לגייר את אנשי רומי שנשלחו לתפוס אותו. אונקלוס השמיע באוזניהם משל: ניפיורא (פקיד זוטר) מחזיק את הלפיד להאיר לפני אפיפיורא (פקיד גבוה יותר). אפיפיורא מחזיק לדוכס, הדוכס להגמון, ההגמון לשליט. שאל אונקלוס: האם השליט מחזיק לפיד לפני אנשים? אמרו לו – לא. אמר להם – אלוהים מחזיק לפיד לפני אנשים, שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם ולילה בעמוד האש להחזיק להם" (שמות יג 21). וכך גרם להם להתגייר!

אפיפיורא התלמודי הוא אם כן פקיד ממשל לא מאוד גבוה. מאוחר יותר, בימי הביניים, זכה ראש הכנסייה הקתולית לשמו העברי-תלמודי, אפיפיור, כנראה בעקבות המונח היווני papas ieros.

שני בעלי מעמד אחרים בהיררכיה הנוצרית הם ההגמון והקרדינל. 'הגמון' היא מילה יוונית שפירושה שר, היא זכתה בהמשך למעמד בהיררכיה הנוצרית. 'חשמן' בתנ"ך הוא כהן דת. בתהלים פרק ס נכתב: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם". השם נקשר לחשמונאים בפיוט "מעוז צור": "יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים, וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים"; בימי הביניים זכתה 'חשמן' להיות שם נרדף לקרדינל.

מהיכן הגיע חג המולד? 'מולד' היא מלה תלמודית שפירושה לידה, אך היא התייחדה בעברית לשני עניינים: הופעת הלבנה בראשית החודש, וחג הולדת ישו, ב-25 בדצמבר. בימי תחיית הלשון קראו 'חג המולד' גם לחגיגת יום הולדת סתם, ואילו האירוע הנוצרי נקרא גם 'חג הלידה'. זאת אולי בהשפעת הגרמנית, שבה Gebutztag מתייחסת גם לחג המולד וגם ליום הולדת.

הצירוף 'חג המולד' לאירוע לידת ישו נקבע בעקבות היידיש, בה הוא נקרא ניטלנאכט, ליל הלידה; 'ניטל', לידה, מזכיר את הפועל הלטיני nat שפירושו להיוולד, ומכאן המלה האנגלית nativity, שיוחדה בעיקר ללידת ישו. גם בצרפתית (Noël), באיטלקית ובספרדית חג המולד נקשר ללידה. היידיש קיבלה את השם משפות אלה למרות שהשפעתן עליה זניחה. דוגמה נוספת, גם היא בהקשר נוצרי-דתי, היא בענטשן, להתפלל או לברך שהתגלגלה מ-benedire – 'לברך' באיטלקית.

יש גם גרסה חרדית למקור השם, לפיה בביטוי היידי 'ניטל נאכט' המילה 'ניטל' מספרת לנו ש'ניטל כבוד מבית חיינו', המרמז על החורבן. באותו לילה, ליל לידתו של ישו, לא למדו תורה והעבירו את הזמן במשחקי קלפים, שח וכדומה. המדרש נאה, אבל המקור חד-משמעי, היישר מהשפות האירופיות שמקורן לטיני.

והערה לסיום. נהוג לטעון שהשם 'ישו' הוא ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". אז זהו, שלא. ישו היה שם רווח למדי בארץ ישראל של ראשית הספירה הנוצרית, צורה מקוצרת של ישוע. "ימח שמו וזכרו" הוא מדרש ראשי תיבות מאוחר, המתייחס ל"אותו האיש", זה שאין מזכירים את שמו בין יהודים יראי שם שמים לדורותיהם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: