Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נוער הגבעות’

השפה מתרחבת ומתעשרת באמצעות דימויים. במקום ליצור מילה או ביטוי עבור כל תופעה הדורשת זאת, אנחנו מרחיבים משמעות של מילה קיימת, באמצעות הכוח המדמה. כך נוצרים למילים ולביטויים רובדי משמעות חדשים, והם מתכתבים אלה עם אלה. הדימוי הוא חד סטרי – מהמוחשי, הפיזי, מה שנתפס בחושים, לרעיונות מופשטים יותר.

המקורות לדימויים מגוונים: איברי הגוף, בני המשפחה, חפצים יומיומיים, מזון ועוד. אחד המקורות האלה הוא העולם הסובב אותנו ונגלה לעינינו: הנוף. הנוף, כמו תחומים אחרים, לא עבר שינויים מפליגים מהעת העתיקה ועד היום, פרט לכך שכיסינו אותו בשלמת בטון ומלט. לכן הוא בסיס פורה מאוד להרחבות ולדימויים. השיטוט בדימויי נוף ייעשה בסדר אלפביתי.

אופק. הקו הנגלה לעין ומפגיש בין האדמה או המים לשמים הוא אמנם קו דמיוני, אבל לחושים הוא נתפס כמציאות. המילה נכנסה לעברית בשלב מאוחר, בימי הביניים, בעקבות המילה הערבית אֻפְק. בעולם הדימויים הוא התגלגל למשמעות "התופעה הרחוקה ביותר הנגלית לעין". כשמסתמן פתרון לבעיה היא "נראית באופק", וכשמדובר ביחסים מדיניים מסתמן "אופק מדיני". מכאן התגלגל לעולם התרבות וההשכלה. ככל שאדם יודע ומכיר יותר את העולם בתחומים רחבים הוא בעל "אופקים רחבים", וההשכלה "מרחיבה את אופקיו".

גבעה. הגבעה מציגה אפשרות נוספת בהרחבה של מונחי נוף: היא הופכת חלק ממיתוס, במקרה שלנו, מיתוס ציוני. המילה עצמה מסמנת היום מעין הר נמוך, אך במקרא היא כנראה מילה נרדפת להר. מאבקים על כיבוש גבעות במלחמות השונות נכנסו למיתוס, מ"גבעה 24 אינה עונה", ועד גבעת התחמושת. מיתוס הגבעות משרת את תנועת ההתנחלויות, ומכאן גם המונח 'נוער הגבעות'. בתנ"ך מופיעים זה לצד זה "הרים וגבעות", וכך אירע שביטויים משפות שונות שבהם מופיעה המילה 'הר', זכו להרחבה בתרגום לעברית ל"הרים וגבעות". מי שמשמיע הבטחות מפליגות וחסרות כיסוי "מבטיח הרים וגבעות", ומי שמגלה יוזמה וכושר מנהיגות יודע "להזיז הרים וגבעות". בעקבות ספר יחזקאל נוצר שימוש אירוני לדבר מה המתפשט בלי שליטה: "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן".

הר. בעוד שהגבעה היא תוואי פני הנוף השגרתי כמעט במקומות שונים, ההר הוא מה שנישא מעל, המיתוס של הגבורה העילאית, כדברי ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "למות או לכבוש את ההר". ארץ ישראל מרוצפת בהרים שלרבים מהם מעמד איקוני ויסוד קדוש: הר הבית, הר הברכה והר הקללה, ליד שכם. הר הצופים וכמובן, הר סיני שבו ניתנו לעם לוחות הברית. לצד אלה 'הר' הוא דימוי פשוט לדבר מה גדול. במשרד מצטבר "הר של מסמכים", בבית המשפט "הר של ראיות", ואדם מגודל לגובה ולרוחב הוא "הר אדם". כאשר הדבר הגדול מתגלה כקטן וחסר חשיבות נאמר כי "ההר הוליד עכבר", בעקבות משל לטיני. ההר הוליד סיפורים נוספים שהפכו למטבעות לשון. בעקבות סיפור ערבי נוצרה המשוואה "אם ההר לא רוצה לבוא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". המגזימים "רואים צל הרים כהרים", מי שפועל בתנאי סכנה מתמדת "יושב על הר געש", שהוא במקור הר בנחלת אפרים. שופט מחמיר או פוסק הלכה קובע כי "ייקוב הדין את ההר", כשמכריחים מישהו לעשות דבר מה "כופים עליו הר כגיגית", ותלמיד ישיבה מוכשר במיוחד הוא "סינַי ועוקר הרים", שהרי הוא "עוקר הרים וטוחנם זה בזה".

ים. הים עורר תמיד את דמיונם של בני האדם. הדימויים מתייחסים למרחבי המים העצומים, ועל כן הפך 'ים' דימוי לכמות גדולה. מי שהתמזל מזלו זוכה בפיס ב"ים כסף", בהפגנות ענק נראה לעין "ים אדם", ונינט החלה את דרכה במוזיקה ב"ים של דמעות". "ים התלמוד" מתייחס לאוצר העצום של התורה שבעל פה. גם ימים ספציפיים שונים זכו להרחבה. ראשון בהם הוא "ים סוף", שהתפרסם בכך שנחצה לשניים ביציאת מצרים, ונחשב אחד המהלכים הסבוכים והקשים ביותר לביצוע אפילו לאלוהים ומלאכיו, ומכאן נאמר למשל על יצירת זיווגים שהם "קשים כקריעת ים סוף". הים התיכון, מונח שמקורו בגרמנית דווקא, זכה אצלנו להרחיב משמעות בשם התואר "ים תיכוני", המתייחס לארצות ולתרבויות הסובבות את הים התיכון. הצירוף נפוץ בשיח הישראלי כהגדרה תרבותית הכוללת את המוזיקה המזרחית וההשפעה היוונית. ובל נשכח את ראש הממשלה משנות השמונים, יצחק שמיר, שהתייחס בזלזול לניסיונות להגיע לפשרה עם הערבים: "הערבים אותם ערבים, הים אותו ים".

יער. ישראל אינה משופעת ביערות, וביטויים כמו "יערות גשם", "יער עד" או "יער בראשית'" מספר בן סירא הם דימויים אוניברסליים או מיתולוגיים. עם זאת התעשר עולם הביטויים שלנו בשני נכסי צאן ברזל שהיער מככב בהם. הביטוי "לא דובים ולא יער" מתייחס לספר מלכים ב' ובו סיפור נורא על "שתים דובים" שיצאו מהיער וטרפו 42 ילדים. התלמוד מרגיע: "לא יער הווה ולא דובים הוו", מדובר באגדה או במשל. הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", כלומר, העיסוק בפרטים מקשה על הבנת התופעה הכללית, מגיע מתרבויות שבהן היערות מרשימים יותר, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית.

נוף. נוף הוא מה שנגלה לעין בטבע ובסביבה, ועל כך טבע טשרניחובסקי את הביטוי הידוע "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף בתולי ופראי הוא "נוף קדומים", ירושלים קרויה בתהלים גם "יְפֵה נוף". הנוף הוא אחד הדימויים המובילים לתיאור סביבה חברתית, במונח "נוף אנושי". סביבה שבה אפשר ללמוד הרבה שימוש בשפה במרחב היא "נוף לשוני", ומי שמשתלב בסביבה, דומם או חי הוא פשוט "חֵלֶק מהנוף", כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף. היום אני אורח".

עמק. גם העמק הוא חלק מהמיתוס, אבל הפעם בעיקר כמיתוס ציוני. 'העמק' הוא ערש ההתיישבות ומימוש הציונות בעבודה, בייבוש ביצות ובהקמת יישובים כפריים. "עמק הבכא", בתהלים, הוא סביבה מסוכנת הרוחשת סכנות ומוות. בתיאור קרב שהתקיים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בפיקודו של אביגדור קהלני, כינה כתב "במחנה" רנן שור את זירת הקרב "עמק הבכא". ביטוי מעניין הוא "הגיעו לעמק השווה", במשמעות הסכימו ביניהם, ניסחו פשרה. "עמק שווה" בספר בראשית הוא מקום בצפון ים המלח, אך המדרש קושר את שם המקום להוראת המילה: "ששם השוו כל האומות, ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו".

שדה. 'שדה' מחבר את הנוף והחקלאות, ועל עֵשָו נאמר שהוא "איש יודע ציד, איש שדה", כלומר צייד וחקלאי. לכאורה בשדה תמיד מעבדים דבר מה, אבל השימוש במילה מעיד שהכוונה גם לקרקע לא מעובדת, כמו "שדה בוּר" בלשון חכמים, או "עשב השדה" במקרא. 'שדה' משמשת בהרחבה לכל מה שמתרחש בחוץ, בטבע. 'חילות השדה' הם החילות הפועלים במרחבי הקרקע. "עיר שדה" מרוחקת ממרכז הארץ. בעקבות השימוש הצבאי נולדו ביטויים כמו "שדה קרב", ואפילו "שדה קטל". בית דין צבאי המוקם בעת לחימה הוא "בית דין שדה", ובהרחבה, משפט מהיר ללא ראיות והליך משפטי הוגן. בכל אלה משפיעות האנגלית והמילה field. בעקבות זאת 'שדה' מתרחב לתחומים שכבר אינם חלק מהמרחב הפיזי. "שְדה מחקר" הוא תחום שבו נעשים מחקרים מדעיים. "שָדה סמנטי" הוא מונח בלשני המתייחס למילים וצירופים השייכים לאותו תחום. ומהם "שְדות הציד הנצחיים". זוהי ממלכת המתים. מקור הניב בתרבות האינדיאנית, אך ככל הנראה הוא אינו קשור שם במוות.

Read Full Post »

ברשימה קודמת עסקנו במגוון המילים שנקשרו בעברית לגיל הזקנה. השפה העברית עוסקת כמובן גם בגילאים הצעירים, וגם ממגוון המילים ומטבעות הלשון במסלול החיים אפשר ללמוד הרבה עלינו, ועל העברית.

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא, בספר דניאל: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם". אבל האם גיל הוא עניין מוחלט וברור? ממש לא. למעשה, מדובר בשלוש פרדיגמות גיל שונות. הגיל הכרונולוגי נקבע על פי תאריך הלידה, או 'יום הולדת', מונח המופיע בספר בראשית: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה". מכאן הוא משמש לציון התאריך מדי שנה, בדומה לאנגלית – birthday – ושפות נוספות. יש שמוסיפים לו מתחום הרכב את הביטוי 'שנת ייצור', והמעבר מעשור לעשור נקרא ברוח הימים הטרום-סלולריים 'החליף קידומת'.

הפרדיגמה השנייה היא 'גיל ביולוגי', והיא מציינת אירועים המתרחשים בגוף האדם, ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. משלים אותו ולפעמים מאתגר אותו 'גיל מנטלי', המתייחס ליכולת השכלית. הביטוי הזה נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

לצד הפרדיגמות האלה עומד מדד שהוא אולי חשוב מכל: התחושה הפנימית, הדרך שבה אדם תופס את עצמו. היא בולטת מאוד בעשורים האחרונים שבהם עלתה 'תוחלת החיים', ונטבע גם המונח 'זקנים צעירים'. למדד הזה נטבעו כמה מטבעות לשון. למשל: "החיים מתחילים בגיל…", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. ויליאם פיטקין כתב בשנת 1932 את הספר "החיים מתחילים בגיל ארבעים". ליאונרד הנסן כתב את "החיים מתחילים בגיל חמישים", סרטים שונים נקראו על פי אותו דפוס, ובפרסום הדרכה לגמלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל שישים וחמש". דפוס לשוני שתפס תאוצה הוא "X הוא Y החדש", כמו "שבעים הוא החמישים החדש". ויש גם חרוז: "זה לא הגיל, זה התרגיל".

גם לתיאור מסלול החיים מקובלות כמה פרדיגמות או מודלים. הראשון הוא המודל הליניארי, החיים הם מסלול אחד, מלידה עד מוות, "מן העריסה עד הקבר". את הדגם הליניארי נהוג לתאר באמצעות דימויים. דימוי אחד הוא עונות השנה. הביטוי 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, ומקורו בשפות אירופה. בספר איוב נכתב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי", וכאן הכוונה דווקא לימי הנעורים. הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס לשנות הבגרות המאוחרת. דימוי נוסף הוא מהלך היממה. השחר הוא ראשית החיים, 'ימי השחרות', 'משחר ילדותו', וגם הביטוי התלמודי 'בן תשחורת'. הזקן מצוי 'בערוב ימיו'.

מודל קרוב הוא מודל הפעמון. הוא מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי במעין עקומה שבה מיוצג תהליך של עלייה, התייצבות וירידה. על פי התפיסה היהודית לכל גיל יש תפקיד, והפסוק הידוע ממסכת אבות מציג את מודל הפעמון, מילדות עד שיבה.

המילה 'ילד' נגזרת מן השורש יל"ד. הילד הוא הקרוב ביותר ללידה. לצד זה הוא 'האדם היונק' ולכן הוא נקרא תינוק או ינוקא, ובשפת המקרא: "יונקי שדיים". גם 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק. בלשון חכמים תינוק הוא ילד שכבר יוצא ללימודים: "תינוקות של בית רבן".

ילדים קטנים הם 'טף', ובארמית: 'טפליא'. כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה היא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד הוא גם פָּעוֹט, מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן דַּרְדַּק: מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן, או זַאֲטוּט, ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית זוטא. לצד אלה הילד הוא 'רך', כלומר, נעים וענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". מכאן גם הביטויים 'הרך הנולד' או 'הגיל הרך'. המילה 'אברך' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ועליה דרשו חז"ל: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".

הילד זוכה גם לדימויים של בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פַספוס', שהוא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא אִינְגָלֶה, או ברבים קינדערלאך. יהודים נוטים גם לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאל'ה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטעלע' ו'מאמעלע' ביידיש.

מהיכן הגיע אלינו ה'נער'? ככל הנראה המילה קשורה להתנערות, פריצה קדימה. דעה מקובלת פחות היא שהמילה קשורה לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. מכאן הביטוי התנכי 'בני נעורים' בתהלים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים". 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

על פי מודל הפעמון גיל הנעורים הוא 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים והוא מזכיר את הכינוי בצרפתית: l'âge ingrat – גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן. ביטויים רבים מציגים את הנוער דווקא כגורם להתחדשות ומחאה. 'שירת הנוער' של שמואל בס הייתה בשנות החמישים מעין המנון: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה". רצח רבין הוליד את 'נוער הנרות', שלטון ישראל ביו"ש הביא את 'נוער הגבעות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', ביטוי שמקורו בצרפתית וברוסית. במפגני תנועות הנוער שרו: "נוער הזהב – רד לנגב!"

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בחור הוא במקורו מי שנבחר, בעקבות המילה האכדית בַכַּרוּ: איש צבא. בסלנג הצבאי 'צעיר' הוא חייל חדש. בתש"ח השתמשו בהתייחסות לחיילים במילים 'בחורים', וגם 'נערים' כמו בשירו של אלתרמן "מגש הכסף". 'עלם', מילה מעודנת, קשורה ככל הנראה לאלימות. ומה אומרת מסכת ברכות על מי שכבר אינו נער רך? "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים".

מעט ביטויים יחסית עוסקים באדם המבוגר, שאינו צעיר ואינו זקן. "אמצע החיים" שמקורו באנגלית מזכיר ביטוי בירמיהו: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ". התקופה הזו נחשבת לשיא החיים, ומכאן הביטוי 'במיטב שנותיו', או באנגלית: in one’s prime. גם השלבים במסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא המתבטא בחוכמה והבנה יותר מאשר בכוח פיזי. 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. את הביטוי טבע בערבית אבן סינא, והוא תורגם לעברית: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה".

ביטויי גיל העוסקים בנשים מתמקדים באנטומיה ובתהליכים פיזיולוגיים. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', ואם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן ל'בתולה זקנה', וביידיש: אלטע מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא 'בתולה באוזן':אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, אוביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן, בתולה במרפק. גיל הבְּלוּת מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות שרה אמנו: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה".

ואם הזכרנו את הילד הקרוי 'אבאל'ה', יש לזכור ביטויים המדברים על המבוגר כילד. אדם מנוסה בהוויות החיים הוא 'ילד גדול'. אדם מבוגר השומר על אמונותיו התמימות הוא 'ילד נצחי'. אדם צייתן ונוח לבריות הוא 'ילד טוב', ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים', בעקבות כיפות סרוגות הנושאות את הכיתוב הזה. אדם הגורם צרות לסביבתו הוא בצרפתית 'ילד נורא'. אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות הוא 'ילד שעשועים', בעקבות ירמיהו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", ובאנגלית playboy. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו, ולפעמים נאמר עליו במנוד ראש: "הלך הפלא ונשאר הילד.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: