Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מתבעז’

הרשימה הראשונה עסקה בגיבוש מונחי התנועה הציונית על פי התנ"ך בגולה. הצירוף שהתקבל לתיאור השיבה הוא 'עלייה לארץ', וכן הניב 'עלה ארצה'. בספר שופטים נכתב: "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה מטפורית ממקום נמוך. ארץ ישראל היא המקום העליון, והפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית. השימוש במונח 'עולים' מוכר כבר מראשית המאה העשרים, ימי העלייה השנייה.

תמונת הראי של 'עלייה' היא 'ירידה'. הניב 'ירד מהארץ' נובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָֽרֶץ". 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל.

הערך המכונן של השיבה לארץ התקבע עם הקמת המדינה בחוק השבות, הקובע שלכל יהודי זכות לעלות לארץ ישראל. ההשראה לשם החוק היא בספר עמוס: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ". בהקבלה היסטורית-אידיאולוגית תובעים הפלסטינים לממש את 'זכות השיבה'. קרבת המונחים בערבית מובהקת: 'קָאנוּן [חוק] אִלעַוּדָה' כנגד 'חָאק [זכות] אִלעַוּדָה'.

הפועל 'להעפיל' והשם 'מעפילים' זכו למעמד מרכזי באתוס השיבה. הם מתייחסים לעולים שהגיעו ארצה לאחר השואה בעלייה הבלתי לגאלית, למרות התנגדות השלטון הבריטי. המקור בספר במדבר: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר". את ההשראה לשימוש בפועל בהתייחסות לעלייה הבלתי לגאלית העניק בשנת 1919 לוין קיפניס בשירו "אל ראש ההר": "אל ראש ההר, אל ראש ההר/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי/ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!"

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. הגורמים המובילים של הגשמת הציונות בארץ ישראל שילבו בין רעיונות סוציאליסטיים לרעיונות לאומיים, והשילוב הזה עיצב את דמות היישוב והמדינה לאורך עשרות שנים. השילוב היה כרוך באימוץ שמות ופעלים מן התנ"ך.

מילת המפתח של המהלך הציוני-התיישבותי הייתה 'כיבוש'. דוד בן-גוריון היה ער לקונוטציה השלילית של המונח, וכך כתב ב-1915: "שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. … לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת". 'כיבוש' במשמעות הצבאית נמצא בפקודת יום של יאיר שטרן, לפני שהקים את מחתרת לח"י: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לצד כיבוש העבודה שימש מונח משלים: 'גאולת הארץ'. זהו עיקרון ציוני הדוגל ברכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. כן שימשו הצירופים 'גאולת הקרקע' ו'גאולת האדמה'. המקור בספר ויקרא, שבו נרמזת משמעות הרכישה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

במרכז מהלכי כיבוש העבודה עמדו היישובים שהוקמו על ידי העליות השונות. השורש המוביל כאן היה יש"ב. עיקר השימוש בו בתנ"ך הוא במשמעות האִכלוס, ההשתכנות של קבוצה, שבט או עם בטריטוריה, כמו בספר ירמיהו: "וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו". יש הופעה בודדת של 'יִשֵּב', ביחזקאל: "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם". מכאן החלו להשתמש בתלמוד במונח 'התיישבות'. הוא הופץ בעיקר על ידי בן-גוריון, שראה בהקמת יישובים חקלאיים יסוד הכרחי ומכריע במימוש הפרויקט הציוני. השימוש במונח החלופי 'התנחלות' היה בשולי השיח, למרות שהפועל 'התנחל' מופיע בתנ”ך מספר פעמים, ונקשר למיתוס ההתיישבות בארץ ישראל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". 'התנחל' ו'התנחלות' יוחסו לאחר מלחמת ששת הימים למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והבדילו אותו מההתיישבות במדינת ישראל הוותיקה. מי שטבע את המושג 'מתנחלים' הם אנשי הקבוצה שהתיישבה בחברון בפסח 1968 בהנהגת משה לוינגר.

שגרירי כיבוש העבודה, שנועדו לממש אותה בגופם, זכו לשלושה מונחים: עובד, פועל וחלוץ. 'עובד' הוא גם שם גנרי המייצג את ערך העבודה, וגם מי שמעבד את אדמתו שלו, במקום שבו התיישב, בעקבות משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם". מכאן גם המונח 'מושב עובדים' שנטבע על ידי אליעזר יפה ב-1921, ומומש לראשונה בהתיישבות בנהלל שבעמק יזרעאל.

המילה 'פועֵל' מופיעה בתנ"ך 28 פעמים, אך תמיד בתחום המוסרי, כפועַל בבינוני המחייב מושא: 'פועֵל ישועות' כנגד 'פועלי אוון'. משמעות 'פועֵל' כ'אדם עובד' התבססה במסכת פאה במשנה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו". המשנה והתלמוד מציגים את הפועֵל כמי שנשכר לעבודתו, והוא אומץ להבדלה בין 'עובד' לבין 'פועל' בשיח הציוני. עובד הוא עצמאי, פועל הוא שכיר.

לצד 'עובד' ו'פועל' סיפק 'חלוץ' את ההיבט המיתי של כיבוש העבודה ובאמצעותה כיבוש הארץ. בתנ"ך 17 הופעות ל'חלוץ', רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. 'חלוץ' הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שֵם לחַיִל ההולך לפני המחנה, ושימוש זה מרמז על המשמעות הציונית. בסיס איתן יותר לקישור נמצא בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל". השימוש החדש נשען גם על שאילת משמעות מן המונח האנגלי pioneer, שפירושו ההולך לפני המחנה, המוביל, והוא גלגול של המילה peon (פיון) במשמעות חייל בחיל הרגלים, ששימשה במאה ה-16.

כנגד החלוצים ניצבו, בעיקר בימי העלייה הראשונה, האיכרים, שרבים מהם לא גילו עניין בציונות. העימות יצר בידול הנמשך עד היום בין 'איכר', בעל אדמה המעסיק פועלים, לבין 'חקלאי', שהוא מקצועו של המתיישב הציוני. השם 'בועז', בעלה השני של רות המואבייה שהיה איכר, נטבע בפי הפועלים בימי העלייה השנייה בכינוי 'הבועזים', איכרים או פרדסנים אמידים שהעסיקו פועלים שכירים. מכאן נגזר גם התואר 'מתבעז', שיוחס לפועֵל המבקש להיות משגיח. אחד העם התוודה במכתב לקלוזנר שהוא זה שהציע את שם הגנאי בועז, והוא מצטער על כך, שכן בועז המקראי אינו דמות שלילית.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: