Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משרפה’

לכל קבוצה חברתית, מקצוע, יישוב או משפחה עולם מונחים משלהם, שזר לא יבין. במרחב הישראלי התופעה בולטת, למשל, בשפת הצבא ובתוך חילות וחטיבות. לרופאים ז'רגון משלהם שנועד לשמור על כך שהחולים לא ממש יבינו את השיח ביניהם. עבריינים מדברים בקודים, ואדם מן היישוב מתקשה להבין את השפה המשפטית.

דומה שהעולם הסגור ביותר מפני כל מי שאינו שייך אליו במרחב הזה הם החרדים. אורח החיים המיוחד, מקבץ האמונות החמור והלימוד הנבדל יצרו מילון מונחים פנימי עשיר. אין כל דרך לנסות ולהבין את העולם החרדי בלי להתוודע לאוצר המילים הזה.

בין היתר מייצגת השפה מאפיין מרכזי של החברה החרדית, והוא ההיררכיה. המאפיין הזה מזכיר אולי את הצבא ושפתו, אבל שונה מאוד מהחברה הכללית, החותרת לשוויוניות ולהקטנת מעמד בעלי הסמכות. ההיררכיה מתקיימת גם בממסד החרדי, שבראשו "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל, ו"מועצת חכמי התורה" של ש"ס. גם בתוך המועצות מתקיימת היררכיה בין ראש או נשיא המועצה, שהוא לעיתים גם 'גאון הדור'. עובדיה יוסף זכה בתואר הראשי מָרָן – מורנו, בארמית. אנשים שהוסמכו להוראה ייקראו 'רב', אך בתואר הזה דומה שיש בעולם החרדי, ובמידת מה גם הציוני-דתי, אינפלציה מסוימת. הציונות הדתית שותפה להיררכיה, הן בתוכה והן בעיני החברה החרדית.

לצד ההיררכיה הפורמלית-ממסדית מצביעה השפה על היררכיות פנימיות. אחת מהן היא כינויים המצביעים על מידת דבקותו של האדם במצוות. בקצה הסקאלה נמצא את המחמירים ביותר. כאלה הם ה'מחמיר', זה המרבה בקיום 'חומרעס', חומרות הלכתיות, וה'עויבד', קיצור של 'עובד האלוהים'. ההגייה היא מלעילית-אשכנזית. הכינוי מכיל לעיתים אירוניה וביקורת מרומזת. 'וְצידקוֹתכוּ' הוא אדם המפגין צדיקות יתר, בעקבות פסוק מתהלים: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָֽתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב". חְנְיוֹק הוא מי שמחמיר במצוות, וכופה זאת על סביבתו. 'לָמֶד וָוניק' הוא אדם בעל אישיות מוסרית ללא דופי, בעקבות ל"ו הצדיקים שבמסורת היהודית, או 'לָמֶד וָו צדיק', אדם העושה מעשי צדיקות לראווה ולא לשם שמים.

ההיררכיה של הקיצוניות נוגעת גם בקבוצות בתוך העדה. 'הָעֵדה', במלעיל, היא העדה החרדית במאה שערים הנחשבת קיצונית מכולן, ורק נטורי קרתא קיצוניים ממנה. 'רֶבּ אהרל'ך' הם חסידי ישיבת תולדות אהרן, שגם להם מוניטין בדבקות יתר. הם מכונים גם 'זברות' בהתייחס לחליפות הבגדים המפוספסות. 'לוּבָּביצֶ'ר' הוא חסיד חב"ד, ולעיתים הוא 'משיחיסטי', איש הפלג בתנועת חב"ד המאמין בכך שהאדמו"ר מלובביץ' הוא המשיח.

הבְּרַסלָבים הם חסידים הנוהים אחר תורתו של הרב נחמן מברסלב. הדבקות שלהם בדת היא בקצה המחמיר, אך אורח חייהם והפולקלור שלהם פונים לעולם הרגש, השמחה והריקוד. 'חֲבָקוּק' הוא כינוי לקבוצה חסידית המערבת סגנונות דתיים שונים, ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קוק. בתווך, בין החרדים ואנשי הציונות הדתית, ניצבים החרד"לים, חרדים-לאומיים, קבוצה הולכת וגדלה. אנשי הציונות הדתית מכונים בפי החרדים בזלזול 'מזרוֹחניקים' או 'מזרחיסטים', בעקבות "הפועל המזרחי". 'משרפה' היא ישיבה הפועלת להפיכת מזרוחניק לחרדי.

בציונות הדתית מתקיימת הבחנה בין בוגרי הישיבות השונות. כאן מדובר בעיקר ביוקרה. 'מֶרכַּזניק' הוא בוגר או תלמיד ישיבת מרכז הרב, הנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הציונות הדתית, שאותה הקים הרב קוק. 'גוּשׁניק' הוא בוגר ישיבת גוש עציון, הנחשבת למצטיינת, אקדמית ומתונה. 'הר המורדים', במלעיל, הם תלמידי ישיבת הר המור. 'הֵסדרניק' הוא תלמיד או בוגר ישיבת הסדר.

ההיררכיה האתנית בציבור הדתי-חרדי ידועה. ההפרדה בין אשכנזים וספרדים מתבטאת בהפרדה בבתי כנסת, במוסדות לימוד ועוד. הספרדים קרויים 'אוכלי קטניות', בעקבות ההיתר לספרדים לאכול קטניות בפסח, לעומת האיסור לאשכנזים. 'חצי חצי' הוא בן למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית, הנחשב בדרך כלל שידוך לא אטרקטיבי. 'משוכנז' הוא כינוי גנאי לספרדי הנוהג על פי דרכי האשכנזים, נקרא גם: משתכנז. כינוי לא מחמיא הוא 'קרֶמבו': ספרדי בחיצוניות, אשכנזי בעולמו הפנימי.

מכאן ואילך מתפזרת ההיררכיה של הדבקות בדת ומתפרשת בספקטרום מתרחב והולך. 'חרדי לַייט' הוא חרדי שאינו מדקדק במצוות. 'חרדי מחמד' הוא יהודי חרד המעורה בעולם החילוני, לא תמיד הדבר מתקבל בברכה. 'דתי דתי' הוא יהודי המקפיד מאוד בשמירת מצוות, בעוד 'דתי לַייט' אינו בין המקפידים. 'דָתילוֹני', רחמנא ליצלן, הוא דתי בתהליכי חילון. יש גם 'חרדים מוֹדֶרנים', דתיים בעלי עמדה מתירנית יחסית בשאלות הלכה.

מידת הדתיות מתאפיינת בפריטי לבוש והופעה. המחמיר 'הולך עם ציצית בחוץ', מקפיד שלא להכניס את ציציותיו לתוך מכנסיו. לעומתו מי ש'נוגע בזקן' מקצץ ומסדר את זקנו, ומכאן שיש לכאורה פגם במידת הדתיות שלו, על פי חב"ד. מסדר הכיפות והכובעים הוא סממן היררכי מרכזי. החרדי מן הזרם המרכזי ואילך יקפיד על מגבעת וכן שטריימל לאירועים חגיגיים. 'כיפה שחורה' מייצגת דתי חרד או בתהליך התחרדות. 'כיפה סרוגה שחורה' מייצגת דתי הנמצא בין הציונות הדתית לבין החרדיות, לצד 'כיפה סרוגה', סמלו של הדתי הלאומי. 'כיפה גרוש', קטנה עד זעירה, מייצגת דתי מתון, או בתהליכי יציאה בשאלה.

יש גם סממני התנהגות. 'שומר נגיעה' הוא מי שמקפיד במצווה שאין לגעת בבנות המין השני בתהליך החיזור. אורי אורבך המנוח הזכיר את הביטוי 'זוג חקלאי' – זוג ההולך במרחק כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם. הם מכונים גם 'בַתְקָה וקֶלִיקָקוּ', הלא הם בתיה ואליהו, על פי המסורת המתפתחת, המוגזמת בעיני רבים, להימנע מכל אזכור של השם המפורש. 'שוחה מעורב' הוא מי שאינו מחמיר במצוות, על פי ההלכה שאין לשחות יחדיו, גברים ונשים. 'חפיפניק' הוא דתי-לאומי בתהליכי ירידה דתית.

קבוצת החוזרים בתשובה זוכה גם היא למגוון היררכי, בעיקר בהתייחסות לתהליך החזרה. החוזר מצוי 'בתהליכים', 'מתחבר' ו'מתחזק', מונח שהזוכה לתפוצה רחבה. השלב האחרון הוא 'בדת', נאמר על מי שהשלים את תהליכי החזרה בתשובה: "הוא בדת, היא עוד מתחזקת".

מכאן נודדת ההיררכיה אל אלה שמעבר לגדר החרדית. על הצועד החוצה אומרים שהוא 'הוריד את הפאות' או 'ירד מהדרך'. מי שהשלים את היציאה בשאלה מכונה דתל"ש – דתי לשעבר. החילונים מכונים 'חופשים' או פרייערים, ביידיש: חופשיים, אגב, ללא קשר למשמעות פרייער בסלנג הכללי. לחילונים שמורים כינויי הגנאי הקשים ביותר. הרב ש"ך כינה אותם בנאום מתוקשר "מגדלי שפנים וחזירים". כינוי נפוץ כלפי החילונים הוא 'אנטישמי'. החילוני 'חשוד על הכול', 'מופקע', ובקצה המקולל: 'מחשֶמוֹניק', אויב היהדות הדתית, רשע מרושע. עליו אומרים "ימח שמו וזכרו". כך כינו אישים כמו טומי לפיד ויוסי שריד.

ההיררכיה מתקיימת גם בעולם הישיבות. תלמיד ישיבה נקבע על פי כשרונו, וגם על פי חריצותו. בראש ההיררכיה עומד 'השפּיץ של הישיבה', התלמיד הטוב ביותר, גאוות הישיבה. 'בעל כישרֶן' הוא תלמיד ישיבה מבריק ומהיר תפיסה. 'חצי עילוי' הוא תלמיד מוכשר אך חסר ריכוז והתמדה. על תלמיד ישיבה שקדן ורציני הרואה את עתידו בלימוד תורה אומרים שהוא 'עושה שטייגען', מטפס. ה'מתמיד', במלעיל, משקיע שעות רבות ורצופות בלימוד תורה, והוא זכור מפואמה של ביאליק בשם זה. 'יְשׁיבישֶׁר' הוא תלמיד ישיבה למדן. כנגד אלה עומדים השַבַּבְּניקים, נוער חרדי חסר מסגרת, בעקבות ערבית: שַׁבָּאבּ (נוער), וכן ראשי תיבות ממגילת קהלת: "שמח בחור בילדותך". הם גם זכו לסדרת טלוויזיה משובחת.

מעמד תלמידי הישיבה משליך ישירות על עולם השידוכים, המעסיק מאוד את הרחוב החרדי. על הנער המבוקש, בדרך כלל תלמיד ישיבה מצטיין, אומרים ש'שוברים לו את הדלת'. לעומתו על מי שלא זכה לשידוך או משפחתו אינה בעלת מעמד ראוי נאמר ש'קשה זיווגו', בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות.

לאחר שנמצאה 'המיועדת' ונעשה התחקיר הראוי על מעמדו של החתן וסגולותיו, מסכימים על אירוסין ב'ווֹרט', הסכמה על אירוסין, מילולית ביידיש: מילה. טקס האירוסין שבו 'שוברים צלחת' קרוי גם 'תנאים', ומכאן מגיעים לחתונה המיוחלת. התהליך הזה יצר את אחד הביטויים האופייניים לחברה החרדית: המָלָג, 'מיועד להיות גיס', מעמד משפחתי שבין הווֹרט והחתונה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: