Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משלוח מנות’

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

Read Full Post »

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: