Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מלעיל’

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

ארץ הגירה כמו שלנו היא חגיגה מוזיקלית. זה ודאי היה כך בשנות החמישים והשישים, אבל גם היום אפשר לשמוע ברחוב את ציוצי הפולנים, החיתוך המרוקני הכבד, זמרת הרוסים, וביניהם את האקצנט הצברי שעדיין קשה לאפיין אותו. ובעצם, מה רע בכך שכל אחד מדבר במבטא אחר, כל עוד כולם מבינים זה את זה?

הנושא הזה העסיק את וילי אליאס, איש מוזיקה ותיק ורב-פעלים, שהלך לעולמו לא מכבר. כמעט שלושים שנה ניהל את המכון למוזיקה ישראלית שאותו יסד ב-1961, ושנים רבות היה מנהל המקהלה הלאומית רינת בימי זוהרה. וילי הבין שיש בעיה. לו עצמו היתה בעיה כשהתחיל להרצות באנגלית, וגילה שההרצאה המבריקה שהוא נותן אינה עוברת לקהל שומעיו. הם עסוקים במבטא שלו, ובעיקר בזיהוי המילים שאמר בצורה שגויה. לבעיה הזו גילה שיש שותפים ישראלים לא מעטים. מהאנגלית עבר לעברית, לעולים מכל אתר ואתר המדברים עברית במבטא השפה שגדלו בתוכה, ופשוט לא מבינים מה הם רוצים.

מה דעתכם, למשל, על "יש אבנים בכיס המרה שלי"? נשמע כמו גילוי לב של היפוכונדר. אבל כשאומר אותו עולה מרוסיה הוא מתכוון לאמר דווקא, שיש אבנים בכיס המורָה שלו. וכשהוא אומר "הלכתי למשרד הפנים בחלון", הוא לא מתכוון שעמד כנוע בחלון המשרד, אלא שהלך לסניף המשרד בחולון. מה הסיבה? ברוסית אין תנועת O בהברה לא מוטעמת. הרוסי אומר "פסיכָלוגי" וכשהוא רוצה להזמין משקה קל הוא מבקש קָקה-קולה, כי הצירוף נתפס כמלה אחת. אותה תופעה קיימת מסתבר בשפות אחרות, אבל יוצאי כל שפה מגיבים בדרך אחרת. הביטוי "אדוני השופט", שבו  באות בזו אחר  זו תנועות O לא מוטעמות, ייהגה אצל הרוסים "אדָני השָפֵט", אצל יוצאי עיראק "אדוּני השוּפט", ואצל האנגלוסקסים "אדֵני השֵפֵט".

בעיית הגייה היא סימן היכר בולט אצל אישי ציבור, אף כי היא אינה מכשול של ממש בפני נוכחות ציבורית. נתן שצ'רנסקי הגיע לתפקידים רמים עם מבטא רוסי כבד. שימי ריגר וטל ברודי מפרשנים ספורט במבטא אמריקאי. יוצאי עיראק ומרוקו הפכו שרים ורמטכ"לים למרות תקלות ההגייה שלהם. וילי אליאס אינו סבור שצריך לכפות עליו מבטא עברי תקין, אבל הוא יכול להפנות את תשומת לבו לשורת מילים הנשמעות במובן אחר מכוונת המשורר.

הלך וילי אליאס, שכבר נרשמו לזכותו פיתוחים מרשימים בתחום מה שקרוי "תיווּי" (כתיבת תווים באופן שיתאים לכוונת המלחין), והמציא מושג חדש שאותו לימד במוסדות ובהקשרים רבים, והרצה עליו ברחבי העולם, והוא הפונומטריקה. 'פונו' מלשון קול, 'מטריקה' מלשון מדידה. מבטא, הוא אומר, מורכב מארבעה יסודות. הטעמה ונגינה מצד ה'פונו', הגייה ופיסוק מצד ה'מטריקה'. מי שרוצה לדבר באופן שיובן על ידי שומעיו, צריך לדעת מהי הדרך התקינה לבטא כל מילה בשפה בה הוא מדבר, ואם צריך, אליאס מציע לו סימנים שיעזרו לו לזכור ולשמור.

ההטעמה היא נושא מרכזי בפונומטריקה. מה זו הטעמה? בעברית יש מלעיל ומלרע, וצריך לשמור עליהן. מילה כמו 'רושם' משנה את משמעותה אם אומרים אותה במלעיל או במלרע. הטעמה היא הארכה: ההברה המוטעמת ארוכה במקצת,  ובעברית אפשר רק להאריך כדי להטעים. בשפות אחרות לעומת זאת יש שתי צורות הטעמה, ארוכה, או מחוזקת. ב'ואללה' הערבית ההברה הראשונה מחוזקת ולא ארוכה, וכך בקיצורי שמות כמו איציק. שמעון פרס, טוען אליאס, כשהוא מדבר באנגלית, נוטה בדרך כלל להפוך את הארוך לחזק, וכך כשהוא אומר I hope יוצא לו I hop. לפני זמן מה שמע אליאס קריינית ברדיו מדברת על ארגון איכות הסביבה גרין פיס (Green Peace), גם היא חיזקה את ההברות במקום להאריך אותן ויצא לה Grin Piss – חיוך משתין.

השימוש הלא נכון בהטעמה גורם צרות לישראלים המדברים אנגלית. לעומת זאת, שימוש לא נכון בעיצורים במעבר בין שפות הוא מתכון לאי הבנה ובדיחות לרוב. הרבה בדיחות היו על הייקים שהתקשו לאמר "ס" ו"ב" דגושה בראש מילה והעדיפו עליהן את "ז" ו"פ", ומכאן הבדיחה אודות ראשי התיבות של "פז" – פנזין וזולר, ועל גרטכן מגבעת ברנר שביקשה מסדרן העבודה "בחור סריס עם זין". אליאס מספר על איש מוזיקה ידוע מיוצאי גרמניה שהתקשה לומר "קצר וקולע", והיה משבש "קצר וקולט".

אצל יוצאי ארצות ערב קרה תהליך הפוך. בערבית לא תמצא כלל פ' דגושה וב' לא דגושה. הבדיחה המפורסמת בהקשר זה היא על אותו קונה המבקש תקליט של בך, והמוכר מתנצל שיש לו רק תקליט מבלסטיק, ומכאן גם החידוד הפרסומי 'כפר ביקרתם?' בהתייחס לכפרים דרוזים. ולמה מתכוונים הפולנים כשהם שרים ברגש  "צרור חמור לי"? סביב המרוקאים קיים פולקלור שלם עקב אי יכולתם לבטא "ש" בראש מילה אלא דווקא "ס", וכך סופר על דוד לוי המתפעל מביקור אצל קלינטון בעצם המשבר ביוגוסלביה: "כל רגע הוא אומר לי, בוא סנייה [בוסנייה], בוא סנייה".

אנשי ציבור מזרחיים עמלו קשות להיפטר מיסודות מסגירים במבטא שלהם, הנובעים מכך שבערבית יש רק שלוש תנועות –  A I  U. אמנם בערבית של היהודים העיראקים ניתן היה לאמר E בסוף המילה, אבל לא באמצעה, ולכן אפשר לשמוע אצלם מילים כמו אִפשָר במקום אֶפשָר. משה שחל, שעמל קשות לבטל את ספיחי ההגייה העיראקית, היה חוזר לכור מחצבתו במצבי לחץ ואומר מילה כמו "באִמֶת" במקום "באֱמֶת". אצל הדרום אמריקאים בולטת ההחלפה של "מ" בסוף מילה, שאינה קיימת בספרדית, ל-נ', וגם על כך רבו הבדיחות נוסח "אני מדרון אמריקה".

אליאס מודה שמבטא מלידה קשה מאוד לשנות, אבל הוא מציע בכל לב לאנשים שדיבורם אומנותם, וכאלה יש רבים מאוד, לעבוד על ביטוי נכון של כמה שיותר מילים, ובעיקר מילים שמשנות את משמעותן בדיבור לא נכון. הוא בוודאי ממליץ לאנשים הנדרשים להופעה באנגלית לעשות זאת. דיבור שגוי באוזני קהל בעלי עסקים או אנשי אקדמיה יכול להוריד לטמיון עבודה ממושכת ומושקעת בהכנת פרויקט או הרצאה. את זה עושים על ידי פירוק הגיית המילה לארבעת המרכיבים, וסימון בסימנים שונים במילים המועדות לפורענות. או כפי שאמר חורחה שעלה מארחֶנטינה לאהובתו סשה שעלתה ממַסקבה: יש לי חָלון, לבנות בית עם חַלּון, בְחָלון.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

פונומטריקה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: