Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מילים’

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

לסלנג הישראלי פנים רבות. יש פנים מחייכות וידידותיות: אהלן אחי. יש מילים נוטפות אהבה: נשמה מאמי כפרה עליך. יש מילים בוטות: לך חפש את החברים שלך, יה זבל. ויש קבוצה של פעלים המייצגת את הצד האלים של הסלנג. חלקם אינם בהכרח אלימים במשמעות המקורית שלהם, לפני שעברו לטיפולה של שפת הרחוב, אבל היסוד האלים הגלום בהם מעצים אותם והם הופכים לגורם סיכון גבוה. ביניהם פעלים אלימים במהותם כמו הרג, קטל ורצח, קרע שבר ושרף, אבל גם פעלים ניטרליים כמו אכל, הכניס או נתן לוקחים חלק בחגיגה הלשונית האלימה.

מה הופך את הפועל 'אכל' לפועל אלים? ביסוד האכילה עומדת פעולה של השחתה: השחתת המצרך הנאכל, לעיסה וכתישה שלו. הדימוי מופיע בתחומי חיים ושפה שונים. מישהו גבר עליך? אכל אותך בלי מלח. מישהו רימה אותך? אכלת אותה, ביטוי שמקורו כנראה מביטוי בוטה בלדינו, כאשר 'אותה' מתייחסת לאיבר המין הגברי. ומה מספר שמעיה אנג'ל בכתבה עיתונאית: "אחד אכל דקירה, אחד אכל חתך, אחד אכל השפלה". הסובל אוכל חרא או חצץ, מי שעובר חוויות קשות אוכל סרטים, ובעלי ריב אוכלים אחד את השני, ואת זה למדנו כבר בספר ירמיהו: "ואיש בשר רעהו יאכלו", ובעקבותיו במסכת אבות: "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בָּלָעו".

'גמר' הוא פועל תמים, שאכל לא מעט סרטים בימי חלדו. הוא עבר לממלכת האורגזמות. לגמור מישהו פירושו לחסל, לגמור על מישהו – לנצח, ויש גם רמז לפועל האלים-מעודן של אפרים קישון: לגמוז.

פועל מוביל ורב שימושים, שהאלימות נעוצה כבר במשמעותו המקורית, הוא 'דפק'. במילון הסלנג המקיף מופיעים שישה שימושים כאלה. דופקים מישהו, כלומר, מרמים אותו וגורמים לו רעה, ובאסוציאציה אתנית: דופקים את השחורים; דפיקה היא פועל מוביל בסלנג המיני הסקסיסטי. 'לדפוק' הוא גם שם נרדף ל'להרוג', ולמחבל פצוע דופקים כדור בראש. באופן פרדוכסלי 'דפק' משמש גם במשמעות חיובית: מה שנעשה בדרך מוצלחת, בארגון מופתי, ובקיצור, דופק כמו שצריך. מי שמשתכר 'דופק את הראש', הסטלן 'דופק ראש', מי שמאחר 'דופק ברז', הפקח 'דופק דוח', העריק 'דופק נפקדות' והמפקד 'דופק תלונה'. ובל נשכח משפט בלתי נשכח מן הקולנוע הישראלי: "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

נפילה היא עניין כואב, פיזית ומטאפורית, וכמוה הפועל 'הפיל'. הפיל מישהו פירושו – הכשיל אותו, ביטוי המקובל מאוד בשפת העבריינים. הביטוי 'הפיל אותו לקרשים' לקוח מתחום האגרוף, 'הפיל עליו תיק' מתחום המשפט.

בעוד 'דפק' תרגם את המשמעות האלימה של הפועל למשמעות מינית, הפועל 'זיין' עבר את המסלול ההפוך. ביסודו הוא מציין משגל מנקודת ראות סקסיסטית, וממנו צמחה המשמעות האלימה: פגיעה  מכוונת, פיזית או מטפורית, והעצמה: זיין לו את הצורה. באנגלית נרשם מעבר דומה לפועל הנפוץ fuck. ומה עושה מי שמדבר הרבה, ודברי הבל? מזיין את השכל. נו, שוין.

שלא במפתיע נכנס 'חטף' לחבורת הפעלים האלימים. חטף הוא ביסודו פועל יוצא: פלוני חוטף אלמוני, וכך זה בשלוש הופעות הפועל בתנ"ך. השימושים הסלנגיים אינם מתייחסים לפעולת החטיפה אלא למכה כלשהי הניחתת על אדם או קבוצה. אחד חוטף דלקת ריאות, שני חוטף מאגרוף בפרצוף, שלישי חוטף כדור ורביעי חוטף את שוק חייו. קבוצת הכדורגל חוטפת רביעייה מיריבתה העדיפה, המכור לסמים חוטף כאפות, העומד בחניה לא חוקית חוטף רפורט, ומי שעשה מעשה לא ראוי חוטף על הראש.

הפועל האלים הפורה ביותר בסלנג הישראלי הוא 'טחן'. במקורו הוא קשור לכתיתה וקיצוץ של מזון: חיטה, שומשום ובשר. הפעולה הקוצצת דבר מה עד דק מתאימה לייעודם של הפעלים האלימים. 'טחן' זוכה במילון הסלנג ללא פחות מתשעה שימושים, רובם אלימים: לאכול ברעבתנות, לעבוד קשה, להתעלל (בעיקר בצבא, כמו בביטוי 'לטחון צעירות' המוכר כמעט לכל חייל) או להיות קורבן להתעללות מפקדים (כנ"ל), לשגול, להרוג בשפת העבריינים, לשבת בבית הכלא, לדבר הרבה (טחן לו את המוח), או סתם לטחון מים. ומיהו עשיר: טָחוּן. למה? טחון בכסף, כאילו דה?

הפועל 'נתן' הוא דוגמה מובהקת לפועל ניטרלי, שאין במשמעותו רמז לאלימות, אבל החבורה האלימה העמידה אותו בחזית. 'נתן' יופיע במקרים אלה בצירוף הפעולה האלימה, כפי ששר אריק איינשטיין על הילדה היפה נורא: "לפני שעוד הבנתי היא הסתובבה/ וישר נתנה לי סטירה ובעיטה". ובשנות החמישים שרו ילדי ישראל כשצפו במאבק אלים בין שני ילדים "תן לו בשיניים". כשנוזפים במישהו 'נותנים לו על הראש', או ביתר עידון "נותנים לו מנה". הביטוי העדכני בכל אלה הוא 'לתת בראש', שיש לו משמעות חיובית: להתאמץ כדי להשיג מטרה, ומצד שני: להביס. ובעולם הסמים, חובב הפעלים האלימים, מספר לנו עיתון העיר המנוח כי  "כולם נותנים באף, בג'י, באפדרין, בספיד, בגת".

הפועל 'קרע' מכיל במקורו את המשמעות האלימה. קסיוס קליי אומר לחלפון בקרב אגרוף גששי: "תעמוד ישר, אקרע אותך בחיאת רבק". גרסה מועצמת: 'קרע לו את הצורה', המזכיר ביטויים דומים עם פעלים אחרים: הרס לו את הצורה, זיין לו את הצורה ועוד. בדרך כלל הוא נקשר לעבודה קשה. קרע את התחת, כלומר, עבד קשה, שאול משפות אירופה. ביידיש אומרים: צערײַסן זיך אויף שטיקער, קרע את עצמו לחתיכות. 'קרע' נדד לתחום הנהיגה הפרועה שבה "קורעים את הכביש", וגם הפך שם תואר לעניין מצחיק במיוחד: ראיתי אתמול את אדיר מילר בסטנד אפ. קורע. קיצור של "קורע מצחוק".

'שבר' הוא פועל אלים קלאסי. בכל אתר אליו תפנה שוברים משהו, כולל בחתונות יהודיות. אדם שבור הוא אדם מיואש, שבר את הלב הוא שאילה מאנגלית: break his heart. לפעמים הכוונה מילולית. קצינים בכירים בצה"ל איימו לא אחת לשבור ידיים ורגליים לפורעי סדר, דדו הבטיח ביום כיפור לשבור לאויב את העצמות, ויש כאלה ששוברים את הפרצוף של פלוני, ואת השיניים של אלמוני. לצד אלה מככבת המטאפורה. מי שמתאמץ לפתור בעיה 'שובר את הראש', מי שמגיע להישגים שובר שיאים, ומי שמפסיק תהליך באופן חד צדדי 'שובר את הכלים', בעקבות משחקי ילדים משנות החמישים. בצבא 'שוברים דיסטנס', כלומר, מקטינים את המרחק ההיררכי, מי שנמאס לו מן השירות בקבע שובר חתימה, ומי שמתבאס מפעילות הצבא בשטחים שובר שתיקה.

הפועל האחרון ברשימה מגיע היישר מקודשי היהדות. בתנ"ך תוקעים בשופר, אבל מכאן התגלגלה פעולת התקיעה לסוגיה, שהניעה פעולה אלימה למדי. כמו בפעלים אחרים גם כאן יש לפועל שימוש בתחום המיני, ובענייני חיים ומוות תוקעים כדור בראש. הבוגד תוקע סכין בגב, המשבש בזדון תוקע מקלות בגלגלים, הנודניק תוקע בדיחת קרש, החטטן תוקע את האף, מסי תוקע גול והמפקד תוקע תלונה. בעקבות השופר והחצוצרה, משמש הפועל לתקוע בתחום ההוצאה הבלתי רצונית של אוויר חם מנקבי הגוף. מי שלא מתקדם הוא תקוע, ואנחנו נתקענו עם סדרת פעלים המספרים לנו שהאלימות בשפה לא מתה, ויש לה אבות רבים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).

אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.

'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה.  ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם.  במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא.  ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].

'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ,  אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.

ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה:  "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.

הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'.  'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".

לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים.  בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".

ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי  עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.

כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי.  ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא'  המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה!  ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל?  לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.

כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

לאסקימוסים יש הרבה מילים על שלג, לנו יש הרבה מילים על שחיתות פוליטית, נושא חוצה מפלגות, נוחת ברשויות מקומיות, וגם המשטרה, שנועדה להגן עלינו מפני השחיתות, נגועה בה.

גֶשֶפט. תרומה ותיקה של היידיש, שבה משמעותה  נייטרלית: עסק, עיסקה או חנות. בימי פריחת סלנג היידיש המילה שימשה ככינוי לעסקים לא כשרים, במסגרת הביטוי 'געמאכט א געשעפט", עושים עסקים. מילון בן-יהודה בן-אמוץ מזכיר את הביטוי טי.טי.ג'י., שהתייחס לפעילויות הרכש והעלייה הלא חוקית של ההגנה באירופה, ראשי תיבות של "טלחס-טיזי-גשפט" ("טלחס-טיזי" אף היא קללה עתיקה, בערבית).

דיל. בעיקר ברבים: "דילים". משמעותה במקור האנגלי נייטרלית: עיסקה (deal), אך גם בשימוש האנגלי היא משמשת  מאז המאה ה-19 לציון עיסקאות סודיות בין פוליטיקאים וכן חדרה לעולמות מפוקפקים: הימורים וסמים, שם פורחים גם בעברית ה"דילרים". מופיעה בשימוש נרחב בעולם התיירות, במשמעות חבילת מכר: "דילים לוהטים לפראג".

מאכערים. המאכערים, ובעיקר אחד, ש.ד. המנוח, עמדו במרכז משפט הולילנד. המאכערים אינם רק אנשים של עיסקאות ענק, רובם מתרוצצים בלשכות מוסדות שונים תמורת כמה שקלים כדי לקדם השגת רישיון לפתיחת מרפסת או לחדש דרכון שתוקפו פג יומיים לפני נסיעה גורלית לחו"ל. מאכער היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי עושה או מבצע. בעבר, יש לומר, היא הייתה דווקא מילה חיובית. המאכער הוא האיש המעשי, היודע לדחוף ולהזיז עניינים.

מונקי ביזנס. ביטוי אנגלי ("עסקי קופים"), שהתפתח מכינוי לתעלולי ליצנים לתחום העסקים והפוליטיקה. מקור הביטוי בשפה האנגלית, מימי שלטון האימפריה. אינו בשימוש נרחב בעברית.

מסחרה. מלה ערבית שמשמעותה "עניין לא רציני". על-פי וילי אליאס הערבים שאלו אותה מן האיטלקית, והיא שיבוש של  "מסקרדה", נשף מסיכות. בסלנג העברי נדבקה בה האסוציאציה התכנית-פונטית מהביטויים "סחר מכר" או "סחר סוסים",  ומכל אלה התגבש השימוש הרווח: עסקי ציבור לא כשרים.

מפוקפק. שם תואר  תלמודי שמשמעותו "שיש להטיל בו ספק". נדבק למילים רבות ומטיל בהן רבב על פי עקרון הקלישאה הזוגית: "טיפוס מפוקפק", "עבר מפוקפק" ועוד.  שמענו רבות על "עסקאות מפוקפקות", "גורמים מפוקפקים", וח"כ פלוני העלה רעיון לפסול בעתיד "חברי כנסת מפוקפקים".

עיסקה. הדיל העברי, מילה תלמודית נייטרלית, הזוכה לקונוטציה שלילית או חיובית על פי ההקשר או התוספת בנוסח "עיסקאות מפוקפקות".

פוילע שטיק. ביטוי ביידיש שנעלם כמעט לגמרי, במשמעות עסקים לא כשרים או "טריקים". פוילער הוא גם עצלן וגם רקוב, ובמילה "שטיק" השתמשו גם בסלנג העברי במשמעות "מעשה נכלולי". משמעות הביטוי היא ככל הנראה "עניין רקוב".

פרשייה. הדרך המשטרתית-תקשורתית להציג אירוע שיש בו חשד לפלילים בלי לנקוט עמדה או לחרוץ דין.

פרשה. אירוע בעל השלכות רחבות, בדרך כלל שליליות. "הפרשה" בה"א הידיעה התרחשה בשנות השישים בין בן גוריון ולבון, אבל היא לא היתה האחרונה. לשימוש הזה הד מקראי-מסורתי, "פרשת השבוע".

קבלני קולות. הקבלן התלמודי שעסק בעיקר בחקלאות התפשט בימינו לתחומים רבים, כשעל סדר היום הציבורי דווקא "קבלני כוח אדם". עירוב הקונוטציה העסקית עם הפוליטיקה בשילוב "קבלני קולות" נחשב איום על הדמוקרטיה.

קומבינה. מילה בתפוצה מתגברת,  סידור עניינים בערמומיות אך בהסכמה, קיצור של המילה הלועזית "קומבינציה", בהשפעת המילה הזהה בלדינו, והמילה היידית קומבינע. נפוצה בצה"ל, ויש טוענים שהיא נגזרה מהשורש קב"ן (קצין בריאות הנפש), הנקרא גם "קמב"ן" ומסייע לצעירי ישראל להימנע משירות צבאי. מילה נגזרת: קומבינטור. פועל: לקמבן.

קנוניה. מילה תלמודית טעונה מאוד, בשימוש לא רב היום. נכתבת בתלמוד  כמעט תמיד בא': קנוניא, אבל קיבלה את ה' הנקבה בעברית החדשה. גם כאן המקור חף מכל עוון: קוינוניא ביוונית פירושו שותפות.

רשימות חיסול. עוד דוגמה לחדירת שפת עולם הפשע והמלחמה בטרור לפוליטיקה.

שחיתות. 'השחית' פירושו במקרא השמיד, אך בכמה הופעות הוא משמש  במשמעות המוסרית ("השחיתו והתעיבו עוול"), וכן 'מושחת' ("ונודר וזובח מושחת לאדוני"). מושחת הוא מכאן "מת מבחינה מוסרית", או לפחות "מקולקל מידות באופן קיצוני". 'שחית' במשמעות המוסרית היא מילה ארמית מקראית, וכמוה 'שחיתה' בתלמוד. המילה 'שחיתות' נוצרה בימי הביניים במשמעות צרה ומצוקה, ובעברית החדשה קיבלה משמעות מוסרית.

תככים. מונח נפוץ לעסקים  פוליטיים כשרים-אך-מסריחים, שמקורו במקרא במשמעות מעשי עושק וגזל, על פי הפסוק  במשלי "רש ואיש תככים נפגשו". בעברית החדשה המילה יוחדה לעסקים פוליטיים אפלים, וממנה נגזרה צורת היחיד  "תכך", למרות שבמקרא הצורה היא "תוך". יאיר לפיד כתב בשעתו על חיים רמון: "אין תכך ואין סכסוך שהוא לא היה מעורב בו".

תכמנות. עסקים לא כשרים אך מעין-לגיטימיים, על גבול השובבות. נגזרה מהמילה 'תחמון' (או תכמון), שנוצרה בחיל האוויר בשנות החמישים, כראשי תיבות של "תכנון מכמונת".

תרגיל. עוד מלה נייטרלית המשמשת לצבא, לספורט ולחינוך, שחדרה לתחום האפור במשמעות מהלך הונאה ערמומי, בביטויים כמו "עשה לו תרגיל". בפוליטיקה נודע לשמצה "התרגיל המסריח", שהוא מונח שטבע יצחק רבין כשזעם על מהלכו של פרס לפירוק ממשלת האחדות ב-1990, אבל מעטים זוכרים את המונח הסרקסטי "התרגיל המבריק", שנטבע כאשר פירק רבין את ממשלתו הראשונה, והביא למהפך 77'.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Good and Bad Business Man

 

Read Full Post »

האם חיפשתם פעם הודעת דוא"ל בתיבה שלכם, או קובץ בתיקיית מסמכים במחשב? חיפוש כזה מתבסס גם על אמצעים לשוניים – על מילה או מילים מסוימות המופיעות בטקסט. ארגונים וחֲבָרות צריכים להתמודד עם כמויות עצומות של טקסטים: התכתבויות בדוא"ל, מסמכים שונים, ארכיונים ממוחשבים ועוד. כדי למצוא את כל התוצאות הרלוונטיות הם זקוקים למנועי חיפוש משוכללים. חיפוש מילות מפתח במאגר טקסטים הוא אתגר בכל שפה, ועל אחת כמה וכמה בעברית.

כידוע, 'עברית שפה קשה'. כמו בשפות שמיות אחרות, לרוב המילים בעברית יש נטיות רבות, ובייחוד לפעלים, הנוטים בכל הזמנים. כמעט לכל פועל יש לפחות 27 נטיות בסיסיות. חלק מהפעלים גם מאפשרים צירוף כינוי מושא חבור (שמע – 'שמעתיו', אהב – 'אהבתיה'), וזה מגדיל פי כמה וכמה את מספר הנטיות שלהם. בתחילת רוב המילים יכולות להצטרף גם אותיות השימוש, הידועות בראשי התיבות מש"ה וכל"ב: הבית, בבית, כשהלך. למילים רבות יש כתיב מלא וחסר, ובמילים לועזיות יש גם חלופות כתיב, כמו 'מוסיקה' ו'מוזיקה'. כל אלה מובילים להערכה שהעברית מורכבת מכ-70 מיליון צורות – מספר גדול בהרבה מאשר מספר הצורות האפשריות באנגלית ובמרבית השפות הנפוצות בעולם.

כמו כן, הכתיב הלא מנוקד בעברית אינו בהכרח מורה כיצד יש להגות כל מילה ומילה. לכן הרבה מילים נכתבות אותו דבר בלי ניקוד, גם בכתיב מלא, אך נהגות אחרת, כגון: סֵפֶר, סַפָּר, סָפַר (פועל) וסְפָר; כלומר, מילים רבות בעברית הן רב-משמעיות.

כאשר מחפשים במילון רב-מילים רצף אותיות רב-משמעי, מערכת הניתוח הדקדוקי של מילון רב-מילים מזהה את כל האפשרויות, כמו במילה 'שמנו' שדנתי בה בעבר. יתר על כן, רב-מילים מזהה גם כל צורת נטייה בצירוף כל אותיות השימוש האפשריות, לדוגמה: חיפוש 'לכשתלכנה' מוביל לפועל הָלַךְ;  'וכשבבתיהם' מוביל לשם העצם בַּיִת.

אם אתם משתמשים קבועים במילון רב-מילים, אולי כבר שמתם לב שמילון זה מזהה כל צורה עברית ומנתח אותה. גם במילון מורפיקס הקלדת רוב הצורות האלה בעברית תפנה לתרגום לאנגלית. תכונה זו משמעותית לא רק למילון, אלא גם לחיפוש במידע ארגוני.

במונחים בלשניים הדבר נקרא חיפוש מורפולוגי – חיפוש כל הנטיות של מילה כלשהי. לדוגמה, בחיפוש שם העצם 'איש' במנוע חיפוש רגיל, תתקבל רק הצורה כפי שהוקלדה: 'איש'. לעומת זאת, חיפוש מורפולוגי של מילה זו יחזיר את מגוון הנטיות שלה הקיימות בטקסט בצירוף כל אותיות השימוש האפשריות: כשלאיש, האנשים, לאנשֵי, ואנשיו וכיו"ב. בחיפוש מורפולוגי של הפועל 'ישב' יתקבלו נטיות מגוונות המצויות בטקסט בצירוף אותיות שימוש: כשישבתם, לכשתשבנה, יושבֵי,  וישב, שְבוּ, בשבתו  ועוד ועוד. גם צירופי מילים נכללים בחיפוש המורפולוגי. לדוגמה, מילות החיפוש 'יום הולדת' יובילו גם לתוצאות של 'יום ההולדת', 'ביום הולדתה', 'ימי הולדת' וכן הלאה.

ריבוי התוצאות הזה מתקבל בחיפוש המורפולוגי הבסיסי (מצומצם) של מלינגו. אנו מציעים גם חיפוש מורפולוגי מורחב לפי 'משפחת המילים' של מילת החיפוש. משפחת מילים כוללת את כל המילים שנגזרו מאותו שורש ויש ביניהן קשר סמנטי הדוק. למשל, נניח שחברת ביטוח רוצה למצוא בדוא"ל הארגוני שלה את כל המילים מהמשפחה של 'פיצוי'. החיפוש הבסיסי יזהה גם את כל הנטיות, כמו 'יפצוהו' (יפצו אותו) וגם צורות כתיב חסר כמו 'פצוי', 'פצויים'. החיפוש המורחב יציג גם את כל המילים מהשורש פצ"י שקשורות במשמעות למילה זו: את כל הנטיות האפשריות של הפעלים פִּצָּה ופֻּצָּה (פיצו אותו), אך לא את הפועל פָּצָה (פֶּה), שנגזר מאותו שורש אך אין לו אותה משמעות, ולכן הוא אינו שייך ל'משפחה' הזו. יתר על כן, חיפוש כזה גם לא יציג את המילה (השאולה מאיטלקית) פִּיצָה, שבמקרה נכתבת בכתיב מלא (ללא ניקוד) בדיוק כמו הפועל 'פִּצָּה'. מנגנון החיפוש מזהה רק את המילים המבוקשות בעזרת ניתוח ההקשר שבו מופיעה המילה. לכן, כאשר שאילתת החיפוש כוללת את המילה פיצוי, והחיפוש הוא מורחב, יתקבלו תוצאות שבהן משפטים כמו "הביטוח פיצה את הלקוח", אבל לא יתקבלו משפטים כמו "הלקוח קנה פיצה".המערכת יודעת להבחין שבמקרה הראשון מדובר בפועל שקשור ב'פיצוי', אבל במקרה השני מדובר בשם העצם 'פיצה' ולא בפועל. כך החיפוש המורפולוגי מאתר את כל המילים הרלוונטיות לפי משמעותן בהקשר נתון.

אם ברצונכם לדעת עוד על החיפוש המורפולוגי של מלינגו על פי הקשר המילה בטקסט, היכנסו לדף הזה: http://www.melingo.com/text-analysis/cs/.

 

נגה פורת / חיפוש שורשים

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: