Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מדבר’

לפי המסורת היהודית, אנו מצויים בעיצומה של תקופת חשבון נפש על חטאים, המתחילה בחודש אלול ומגיעה לשיאה בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. השורש חט"א חוזר על עצמו בתפילות לתקופה זו, בין היתר "חטאנו לפניך" בפזמון הפיוט 'אדון הסליחות', ו"על חטא שחטאנו לפניך" בתפילת הווידוי ביום הכיפורים. בעת אמירת תפילה זו נהוג להכות באגרוף על החזה, כאות של חרטה. מנהג זה הוא מקור הביטוי הִכָּה עַל חֵטְא.

המשמעות המסורתית של המילה חֵטְא היא מעשה או התנהגות שאינם לפי מצוות האל או שהם אסורים על-פי עקרונות הדת או המוסר. התורה מספרת על חטאיהם של בני האדם לאל החל בסיפור אדם וחווה (שלימים כונה בנצרות 'החטא הקדמון'). השורש חט"א מופיע בה לראשונה באזהרתו של האל לקין בל יבצע את זממו באחיו הבל: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד ז).

הפועל חָטָא מופיע בתורה לראשונה רק באמצע ספר בראשית (כ, פס' ו), בדברי האל לאבימלך מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי [=מחטוא לי, מביצוע חטא]". פועל זה מופיע גם בהמשך הסיפור (פס' ט): "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". בפסוק זה הפועל 'חָטא' משמש בהקשר שבו האדם חוטא לזולתו, ולא לאל. לימים עסקו חז"ל בהבדל בין עבירות וחטאים 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום', כלומר לאל. בפסוקים לעיל מופיעים שמות העצם חַטָּאת וחֲטָאָה, ורק לקראת סוף ספר בראשית (מא, פס' ט) מופיע שם העצם 'חֵטא': "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם".

הפועל 'חטא' מופיע פעם אחת במקרא גם במובן 'טעה בדרכו, החמיץ את מבוקשו':  "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), כלומר מי שממהר מדי בהליכתו עלול להחמיץ את מחוז חפצו. בדומה לכך, המשמעות הראשונית של הפועל הֶחְטִיא במקרא היא לא הצליח לפגוע במטרה שכיוון אליה, לא קלע למטרה: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). בעקבות זאת הגיעו רבים למסקנה שהמשמעות הבסיסית של השורש חט"א היא 'החמיץ את המטרה או את הדרך'. יש משמעויות קרובות לשורש המקביל בערבית (ח'ַטִאַ خَطِئَ) ובשפות אתיופיות. מהמשמעות של החמצת היעד ואובדן דרך נתגלגלה משמעות מטפורית של סטייה מדרך הישר. הפרשן מלבי"ם כתב בעקבות פסוק זה:" פֹּעַל 'חטא' נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי" (מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצ"ב, הכתיב במקור). הפועל 'החטיא' משמש גם במשמעות מטפורית קרובה, במובן הביא מישהו לעשיית דבר אסור, למשל: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו כו).

בלשון המקרא נגזר מהשורש חט"א גם שם העצם חַטָּא במשקל 'קַטָּל' המציין בעלי תכונה או מקצוע (למשל: חַלָּשׁ, קַנָּא). המילה 'חַטָּא' מציינת אדם המרבה לחטוא, העושה עבירות וחטאים רבים, רשע, לדוגמה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א א).

הפועל חִטֵּא מופיע במקרא בהקשרים של עבודת הקורבנות לכפרה על חטאים, למשל: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל-הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט לו). במקום אחר פועל זה משמש בהקשר של טיהור המזבח: "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ [את המזבח]  וְכִפַּרְתָּהוּ […] שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ" (יחזקאל מג כ, כו). פועל זה מופיע גם בתיאור תהליך הטיהור של מי שנגע במת ונחשב ל'טמא': "וְהִזָּה [התיז נוזל מיוחד] הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט). במזמור תהלים נ"א פועל זה משמש במובן מטפורי של טיהור וניקוי מחטאים, כאשר דוד המלך פונה לאל בתחינה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (פס' ט). הפרשן מצודת דוד פירש את הפסוק הזה כך: "תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הַזָּאַת [=התזת] האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא". הקשר המטפורי בין ניקיון לטיהור מחטאים מופיע גם באחד הפסוקים הקודמים באותו מזמור: "כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (פס' ד). להרחבה על קשר זה ראו גם במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל בבלוג שלנו.

מהשורש חט"א נגזר גם הפועל המקראי הִתְחַטֵּא בבניין התפעל, המשמש במובן 'היטהר מטומאתו, התנקה', למשל בהקשר של טיהור כלים טמאים: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג); וכן – במובן ניקיון של בני אדם: "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם" (שם ח כא).

הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' משמשים אפוא במקרא בהקשרים של טיהור פולחני מטומאה ומחטאים וכן הסרת חטא. הפועל 'חיטא' נגזר משם העצם 'חֵטא', והוא מציין את ההסרה של המושג ששם עצם זה מסמן, בדומה לכמה פעלים אחרים בבניין פיעל, כגון: הפועל המקראי 'שירש' שפירושו עקר צמח מן השורש. זה ההסבר המקובל של רוב הפרשנים והחוקרים לקשר בין הפועל 'חיטא' למילים אחרות במקרא מהשורש חט"א. ואולם בן-יהודה העלה במילונו השערה להסבר חלופי: הוא קישר את הפועל 'חיטא' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר פועל אחר בערבית – 'חַטַא' (حطا) שפירושו 'זרק, השליך'. הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' מופיעים במקרא לרוב בהקשר של התזת נוזלים שונים על המזבח או על האדם עצמו כחלק מפעולת הטיהור, כלומר מעין זריקה שלהם אל האוויר.

בלשון חז"ל נוצר שם הפעולה חיטוי במובן ביצוע טקסי הטיהור מטומאה המתוארים בתורה, למשל: "הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי" (ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה ד). בלשון ימינו הפועל 'חיטא' ושם העצם 'חיטוי' מציינים ניקוי וטיהור מחומר מזהם, השמדת חיידקים גורמי מחלות באמצעות חומרים (בעיקר חומרים כימיים), כמקבילה למונח הלועזי 'דיסאינפקציה'. כלומר, בימינו נשתמרה רק המשמעות של ניקיון פיזי ולא המשמעות הרוחנית של 'טיהור' מחטאים. מילים אלה עלו לכותרות מאז התפרצות הקורונה, וגם כיום חלק מהחיטוי נעשה באמצעות התזת נוזלים.

וכפי שמברכים לעיתים בערב ראש השנה:" שֶׁיִּתַּמּוּ חֲטָאֵינוּ". שנה טובה!

Read Full Post »

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

Read Full Post »

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: