Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מגילת אסתר’

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שוב נכנס אדר ושוב מרבים בשמחה ומתכוננים לחג הפורים: מכינים וקונים תחפושות, אוזני המן, משלוחי מנות ועוד; ובכלל, נכנסים למצב רוח פּוּרִימִי, שמח ומבדח. בלשון הדיבור רבים אומרים את שם החג במלעיל: פּוּרִים, אך ההגייה התקנית היא כמובן, במלרע: פּורִים. כך או כך, מהו מקורו של שם החג?  התשובה נמצאת במגילת אסתר.

בסוף המגילה מתואר החג החדש שחגגו היהודים אחרי ביטול הגזֵרה:  "עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל-שֵׁם הַפּוּר" (פרק ט', פס' כו).  לפני כן נכתב שהמן "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (פרק ג, פס' ז) כדי לקבוע את התאריך שבו יבצע את מזימתו נגד היהודים. המילה 'פור' מופיעה רק במגילה, ולכן היא מוסברת באמצעות המילה הנרדפת גּוֹרָל. בלשון המקרא 'גורל' היה חפץ קטן שהיו מטילים יחד עם חפצים אחרים מאותו סוג (אבנים או קיסמים) לתוך קופסה, ואז בוחרים אחד מהם כדי להכריע (כפי שעושים כיום בשליפת פתקים אקראית מתוך מכל). כמו כן, נהוג היה גם לנער בתוך כלי כמה גורלות מסומנים (למשל, שסומנו עליהם שמות אנשים, שבטים או תאריכים שונים, כפי שמסופר במגילת אסתר), והגורל הראשון שהיה נופל החוצה מהכלי היה נבחר (ומכאן כנראה מקור הביטוי נָפַל הַפּוּר). המילה 'גורל' קשורה למילה גַ'רַל (אבן) בערבית. למרבה ההפתעה, אולי יש קשר בין 'גורל' לבין מילה לועזית מוכרת. המילה 'קורל' (חומר קשה המופק משִלדָם המסתעף של אלמוגים) מקורה ביוונית korallion. יש הרואים את המילה היוונית כגזִירה מהמילה העברית 'גורל' (במובן 'אבן קטנה') בסיומת יוונית (בחילופי העיצורים k  ו-g, תופעה פונטית רווחת).

המילה 'פּוּר' עצמה היא מילה שמית (בניגוד למילים רבות במגילה שמקורן בפרסית), ומקורה ככל הנראה באכדית. יש המקשרים אותה לשורש פר"ר שעניינו שבירה, שכן הפור היה שֶבר של אבן, חרס או עץ. לפי הסבר אחר, מילה זו קשורה למילה הארמית 'פּוּרְתָּא' (מעט, קצת).  

במקרא מופיע פעמים רבות הצירוף הִפִּיל גּוֹרָל, לדוגמה: "וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל-יוֹנָה" (יונה א ז). אחד הדברים שנקבע במקרא באמצעות הטלת גורלות היה חלוקת הנחלות בארץ ישראל לשבטי ישראל. לכן לעיתים משמשת במקרא המילה 'גורל' במובן הנחלה שהוגרלה, למשל: "וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף" (יהושע יח יא). הביטוי עָלָה בַּגּוֹרָל מתאר משהו שנבחר באמצעות הגרלה, או מישהו שזכה בהגרלה, לדוגמה: "בהגרלה הגדולה שהתקיימה עם תום המבצע עלה בגורל משה כנעני מפתח תקווה". בלשון חז"ל נגזרו משם העצם 'גורל' הפועל הִגְרִיל ושם הפעולה הַגְרָלָה.

בלשון חז"ל מופיעה לראשונה גם המילה פַּיִס במובן 'הגרלה, בעיקר ההגרלה שהייתה נעשית בבית המקדש לצורך חלוקת העבודה בין הכוהנים': "התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס" (משנה, יומא ב ב(. ככל הנראה, מקורה במילה הארמית 'פֵּיסָא', ואולי היא מבוססת על שאילה מיוונית. יש המקשרים אותה למילה 'פִּסָּה' במובן 'חלק קטן' – חלק קטן של אבן (או חומר אחר) ששימש כגורל.

באנגלית הפירוש המקורי של המילה lot הוא חפץ המשמש כגורל; הביטוי to cast lots פירושו 'להפיל פור/גורל'. כמו בעברית המקראית, פירוש המילה lot הוא גם 'חלקת אדמה'. ממילה זו נגזרה המילה lottery (הגרלה). מאותו מקור  בשפות אירופאיות אחרות נגזרה המילה lotto באיטלקית, המוכרת לנו כיום כשם ההגרלה לוטו.

בעקבות הנוהג העתיק להטיל גורלות כדי להכריע בהחלטות חשובות לעתיד, המילה 'גורל' החלה לציין את מזלו של האדם, את מה שקורה או שעתיד לקרות לו – את מנת חלקו (הצירוף "מְנָת-חֶלְקִי" מופיע לראשונה במקרא, בפס' ט בפרק ט"ז בתהלים לצד המילה "גּוֹרָלִי"=הגורל שלי).  משמעות זו מופיעה גם במקרא: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין [=הימים]" (דניאל יב יג). כך, מהביטוי 'עלה בגורל' במובן 'הוגרל' (ראו לעיל) נתגלגל הביטוי  עָלָה בְּגוֹרָלוֹ (של מישהו) במובן 'קרה לו', למשל: "התובע הביע את צערו על שכך עלה בגורלה של המערערת, להיות מורשעת בעבירות כה חמורות".

כידוע, אסתר ומרדכי הצליחו לבטל את גְּזֵרַת הגורל שגזר המן על היהודים, והתאריך שנבחר בהטלת הפור, י"ד באדר, "נֶהְפַּךְ לָהֶם [לכל היהודים] מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב), ולכן נקבע בו חג הפורים (שם, פס' כ-כו) עד ימינו. חג שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: