Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘לשון’

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%a8

 

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּהחתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

 

נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה

Read Full Post »

מטבעות לשון וניבים הם עניין רציני, בלעדיהם לא ניתן לעבור נאום טוב ואפילו שיחה יומיומית. מסתבר שיש מאגר לא קטן של בדיחות ואנקדוטות ששורת המחץ שלהן היא מטבע לשון. ולהלן מקבץ, שרובו נאסף בידי איש האשכולות, הלשונאי ומנחיל הלשון אברהם שטאל ז"ל. בחלק הראשון: בדיחות יהודיות, מן הגולה הדוויה וישראל המתחדשת.

אין דבר העומד בפני הרצון. לעסקן הציוני הדגול מנחם אוסישקין ייחסו את האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון". כשמלאו לאוסישקין שישים שנה, פגש אותו חיים נחמן ביאליק ואמר: "העין רואה, הלב חומד, ואין לך דבר העומד".

אלוהים אדירים. שני יהודים נפגשו יום אחד ברכבת. האחד מציג את עצמו: "שמי ליברמן”. משיב השני: "ושמי אלוהים אדירים”. אומר ליברמן: "אתה עושה ממני צחוק?" עונה השני: "אני סוכן מסחרי, ולכל מקום שאני מגיע, מקדמים את פני במילים 'אלוהים אדירים, אתה שוב פה?!'"

באתי, ראיתי, ניצחתי. המנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין ביקר בארץ. כאן ניצח בקונצרטים שונים באולמות, וגם לפני חיילים. כשנשאל בעברית על רשמיו מן הארץ ענה: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

גילה את אמריקה. מהגר יהודי מגיע מעיירה ברוסיה לנמל ניו-יורק. הוא מבחין מרחוק באורות הרבים המאירים את גורדי השחקים, את הגשרים ואת הנמל. אומר היהודי: "נו, עם כל האורות האלה, מה מתפעלים כל כך מזה שקולומבוס גילה את אמריקה?"

דַבֵּר אל הקיר. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היו משרדי הממשלה ממוקמים בקריה בתל אביב. אזרח ישראלי שהגיע  כמה וכמה פעמים לאחד המשרדים שם והעניין שלו לא סודר עדיין אמר בייאושו: "דבר אל הקריה!"

הכסף מתגלגל ברחובות. שני מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ערכו טיול ברחובות העיר. אומר איציק: "שמע ינקל, אומרים שכל מה שצריך לעשות כאן באמריקה, זה להתכופף ופשוט להרים את הכסף מהמדרכה”. השניים רואים שטר של מאה דולר מתגלגל על הרצפה. אומר ינקל: "אולי נרים את השטר?" משיב איציק: "באמת ינקל, זה היום הראשון שלנו כאן. נתחיל לעבוד מחר".

הרע במיעוטו. ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, רופא ואיש ספר מן המאה ה-12, הוא מביא את הסיפור הבא: "לסוקרטס היתה אשה קטנה, רזה ונמוכת קומה. כששאלו אותו מדוע בחר דווקא בה ענה: בחרתי ברע במיעוטו".

יושב על האולימפוס. חבורת אמנים תל אביבית יושבת בכסית ומקוננת על סופרים השקועים באומנותם ומרוחקים מהמציאות המקומית. אומר אמן אחד: "אלה התיישבו להם על האולימפוס”. עונה לו אברהם שלונסקי: "אל תקרא עולימפוס אלא יורדימפוס".

לא אסון. שני מנהיגי הנאצים, היטלר וגבלס, קיימו במשרדי הרייך ויכוח בלשני על משמעות המילים 'תאונה' ו'אסון'. כדי להכריע יצאו שניהם למרפסת, עצרו עובר אורח שהיה במקרה יהודי והציגו לפניו את השאלה. השיב היהודי: "אם המרפסת תתמוטט ותפלו על המדרכה זו תהיה  תאונה, אבל זה בוודאי לא יהיה אסון".

לא בן אדם. נשיא הקהילה ביקש מאחת הקהילות המלצה על רב חדש. בתשובה קיבל מכתב חם: "הרב שלנו דומה למשה רבנו, לשייקספיר ולקדוש ברוך הוא”. הקהילה שמחה לאמץ לה איש אשכולות כזה, ומינתה אותו לתפקיד. עד מהרה התבררו החסרונות הרבים של האיש. פנה הנשיא בכעס רב לממליץ. השיב לו הנ"ל: "הרב דומה למשה, שכן אינו יודע אנגלית; הוא דומה לשייקספיר, כי אינו יודע יידיש; והוא דומה להקדוש ברוך הוא, כי הוא לא בן אדם".

לא יאומן כי יסופר. לאברהם שלוֹנסקי הייתה בלורית גדולה, כמו משוררים ואמנים רבים בני דורו. יום אחד החליט להסתפר. עמיתו-יריבו, חיים נחמן ביאליק שמע על כך ואמר: "לא יאומן כי יסופר".

לא יצא לו מהראש. אשה אחת מיהודי מרוקו סבלה מאוד מבעלה, ופנתה לעזרת מכשף. המכשף גבה ממנה סכום כסף, והורה לה להטמין קמיע  בקצה השוק. למכשף היה תנאי אחד: אם האשה תחשוב בדרכה על תרנגול שחור, הקמיע לא יעזור. האשה עשתה כדברי המכשף, אך המחשבה על תרנגול שחור לא יצאה לה מהראש. היחס של בעלה אליה לא השתנה. כשבאה להתלונן אמר לה המכשף: "הזהרתי אותך!"

להרוג טורקי ולנוח. גילוי נאות: הבדיחה הופיע בפוסט קודם, אבל היא שייכת לחבורה העליזה הזו. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי. "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

מתהפך בקברו. מוישה שכב על ערש דווי. שאלה אותו אשתו: "מוישה, עכשיו אתה יכול להגיד לי את האמת. האם אי פעם בגדת בי?" ענה מוישה: "אף פעם לא בגדתי בך!!! ואם אני משקר, שאתהפך בלי הפסקה בקבר!!" לימים מתה אשתו. בעולם האמת ביקשה מפמליא של מעלה לפגוש את בעלה משה, וסיפרה להם מה שאמר לה על ערש דווי. מיד קראו כולם: "אהה, משה ונטילטור!"

נגולה אבן מלבי. אחד המכרים של הסופר מנדלי מוכר ספרים שלח לו מכתב ללא בולים. במכתב הודיע לו ששלומו טוב. מנדלי נאלץ לשלם קנס הגון. לקח מנדלי אבן גדולה, עטף אותה היטב, ושלח את המעטפה השמנה בדואר בלי בולים. המכר שילם קנס הגון, פתח את החבילה ומצא בה את האבן, בצירוף מכתב: "כששמעתי ששלומך טוב נגולה אבן מליבי, והריני שולח לך אותה".

נגמר לו הסוס.  קצין אחד לימד טירונים לרכב על סוס. טירון יהודי התיישב על הסוס, והסוס התחיל לדהור. הטירון זז בהדרגה אל אחורי הסוס. רגע לפני שעמד ליפול נבהל וצעק: "מהר, המפקד, תביא לי סוס אחר, כי הסוס הזה נגמר".

על כרעי תרנגולת. חיים נחמן ביאליק התייחס לדרך שבה מתרימים את יהודי ארצות הברית למען יישוב הארץ ואמר: "כל הציונות באמריקה עומדת על כרעי תרנגולת". כששאלו אותו למה הוא מתכוון הסביר: "כדי לכנס את התורמים עורכים להם סעודה, ומה מגישים? כרעי תרנגולת".

עשה ויברח. איציק אומר לינקל: "תקשיב, הקופאי שלי עשה ויברח עם הכסף מהקופה ועם הבת שלי גיטל". "מה את סח!" אומר ינקל. ממשיך איציק: "עושה רושם שהוא מתחיל להתחרט". "השבח לאל", אומר ינקל, "הוא החזיר לך את הכסף?" "לא", עונה איציק, "אבל הוא כבר החזיר לי את גיטל".

שק לי בתחת. שלושה אנשי דת, קתולי, פרוטסטנטי ורב כיהנו בעיר אחת. יום אחד נסעו יחד לראיון עם האפיפיור. האפיפיור פנה תחילה לכומר הקתולי ואמר: "כחבר בכנסייה שלנו, תוכל לנשק לי את היד”. לאחר מכן פנה אל הכומר הפרוטסטנטי: "כאדם המאמין בנצרות, אני מרשה לך לנשק לי ברגל”. כשרצה האפיפיור לפנות לרב, הסתובב הרב לאחור ואמר: "הבנתי, אני הולך".

תודה לאל. שלוימה, יהודי אמריקני, ביקר את אחיו אברום שחי ברומניה הקומוניסטית. "נו, מה שלומכם?", שאל שלוימה. "תודה למפלגה, הכל בסיידר", ענה אברום.  "אני רואה שכולכם גרים בחדר אחד קטן"; "תודה למפלגה, זה מספיק לנו". "ואיך הפרנסה?", "תודה למפלגה, חיים איכשהו”. התעצבן שלוימה ואמר: "מה זה, אברום, תודה למפלגה, תודה למפלגה, מה תגיד כשכבר לא תהיה מפלגה?!" ענה אברום: "אז אגיד: תודה לאל!'"

בפוסט הבא: סיפורי מטבעות לשון מערוגת הניבים שהתנחלה בעברית מן התרבות הכללית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

אחד

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: