Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ימי ביניים’

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: