Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יופי’

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תהיה לי בריא כדרכך בקודש

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: