Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טחן’

השפה הרוסית נוכחת בשלל השפות הישראלי, אבל לא תמיד היא זוכה לכבוד הראוי לה. היידיש, הערבית והאנגלית, ובמידה רבה גם הגרמנית, מעיבות עליה, ולא בצדק. למעשה אנחנו מדברים ברוסית סמויה בהרבה תחומים של חיינו. יש להוסיף לכך שגם הפולנית חזקה בתמונה, ובמקרים רבים מגיעים ביטוי, מילה או רעיון משתי השפות במקביל.

ההסבר לכך פשוט. רבים ממעצבי התרבות הישראלית החדשה הגיעו מארצות דוברות רוסית, או שפות קרובות אליה כמו אוקראינית, בלארוסית, ליטאית, וכאמור, פולנית. ביאליק הגיע מאודסה. בן-יהודה מפלך וילנה, היום בלארוסיה. ברנר מאוקראינה של היום וכמוהו ברל כצנלסון וטשרניחובסקי. בן-גוריון הגיע מפולין.

ולשאלה המתבקשת: כל זה נכון לחיתולי העברית החדשה. את השפה עיצבו אז מעט עולים, האליטה התרבותית הייתה מצומצמת, ועם זאת השפעתה הייתה רבה, ולא רק בחדירת הרוסית. לעומתם מאות אלפי העולים מברית המועצות בשנות השבעים, וכמיליון עולי חבר העמים שהגיעו בשנות התשעים, כמעט שלא הותירו חותם על השפה, והסיבות לכך רבות.

השפה הרוסית היא שפה הודו-אירופית, בענף הסלאבי. ככזו יש בה לא מעט מילים הקרובות לשפות מרכז ומערב אירופה. בזכות הראשוניות של עולי הארצות הסלאביות נקלטו מילים רבות המוגדרות "לועזיות" בצורה הסלאבית שלהן, שהייתה לעיתים קרובות דומה מאוד או זהה למקור הקדום שלהן: היוונית העתיקה.

דוגמאות? בבקשה. קיבלת אלרגיה? זה מרוסית. allergija. נשלחה דיוויזיה לקרבות אמיתיים ומדומים? רוסית: divizija. עשית חלטורה להשלמת הכנסה? רוסית, באותה משמעות. ישבת על הטריבונה בטדי או בסמי עופר? 'טריבונה' היא מילה רוסית. החותנת עשתה לך סצינה בליל הסדר? רוסית. שלחת שאילתה לאקדמיה ללשון למה קוראים לה בשם לועזי? התשובה באתר, המילה, מה לעשות, רוסית. נכון שגם בכמה שפות לטיניות חלק מן המילים דומות, אבל גלגולי המקור מובילים אל השפות הסלאביות.

כל המילים שהוצגו כאן הן בסיומת –יָה, שהיא סיומת יוונית טיפוסית, ואליה מצטרפים מקצועות הפסיכולוגיה, האינטואיציה והכימיה. הסיומת הזו נתפסת בעברית כסיומת נקבה, למרות שבעברית מילים אלה הן במלרע, וברוסית היוונית: במלעיל. לאלה מצטרפות הפירמה והפלטה, הפלנטה והטכניקה, הדמוקרטיה והקואליציה. חלק נעלמו מהשימוש או לפחות זכו לתחרות הולמת מהחלופה העברית: קולֶגה (עמית), קולטוּרה (תרבות), קונקורֶנציה (יריבות). יש גם מילים מן הרוסית שלא בסיומת –יה כמו, למשל, פוגרום. בישראל של פעם חוללו בנים ברובשקה ובנות בסרפן לצלילי הגרמושקה.

לצד התרומה הנאה של הרוסית לאוצר המילים הלועזי התקני, הרוסית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי. חלק גדול מן התרומה הוא בתיווך הבלתי נלאה של היידיש, כמו 'סֶמָטוחה', שפירושה בשפות הסלאביות מהומה, או הצ'ימידאן הרוסי-יידי שפירושו מזוודה, ולאחרונה זכה בשם העברי הנאה ציודן. עם זאת, חלק גדול מהמילים הרוסיות שהשתלבו בסלנג התיישנו. לאף ילד כבר לא קוראים צוּציק או סמרקץ' (בעברית נאה: זב חוטם), הפרחח בעל הפוטנציאל הקרימינלי כבר לא נקרא פושטָק כמו פעם, מילה שפירושה ברוסית בטלן. מילים שנעלמו לחלוטין הן קוּלאק – איכר או מי שמתנהג כאיכר, וצ'וּדאק, אדם תמים, כפי שכותב על עצמו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הייתי בסך הכל רק צ'ודאק קטן". מילה מרכזית בסלנג העברי עד היום עברה מסע מפרך דרך הרוסית, והיא 'בלגן'. bala chane היא בפרסית גזוזטרה, ומכאן התגלגלה לרוסית, שם הייתה במה גבוהה שעליה מוצגות הצגות פרועות. הבמה וגם ההצגות נקראו 'בלגן'. המילה נישאה על כנפי היידיש לעברית, ואף זכתה לפועל 'לבלגן', לשם התואר 'מבולגן', ולבעל התואר, 'בָלָגניסט'.

אחת התרומות הייחודיות של הרוסית לעברית החדשה נקשרה לאופי השיתופי-פועלי של התנועה שעמדה בראש הגשמת המעשה הציוני. מן הרוסית קיבלנו את הקומונה והקואופרטיב. גם כמה ביטויים ספוגי אירוניה הגיעו משם, או נספגו באירוניה במקומותינו. ביניהם הסטֶכנוביץ, העובד המצטיין והמשקיע, המורעל של שנות השלושים. סטכנוביץ היה שמו של פועל שהפך סמל ליצרן מצטיין ברוסיה הסובייטית. טיפוסים שדאגו לשמור על המורל ועל הנאמנות לרעיון כונו בלגלוג מה פוליטרוקים. זה היה שמם של קציני התרבות בברית המועצות, וכך כונו קציני התרבות של הפלמ"ח. המפורסם בהם היה בני מהרשק. העיתונים "דבר" ו"על המשמר", עמודי התווך של עיתונות מפלגות הפועלים, כונו על ידי קוראיהם הנאמנים "פראוודה", על שם עיתונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. פירוש המילה ברוסית, למרבה האירוניה: אמת. מרכז המפלגה או בית ההסתדרות כונו "הקרמלין", על שם בניין הממשל הרוסי המרכזי במוסקבה.

ברית המועצות כונתה "אמא רוסיה", ללא אירוניה. הכינוי ביטא אהבה ואמונה ברעיון הקומוניסטי, כפי שהוגשם בברית המועצות. הביטוי נקבע ברוסית: mat’ rossiya. השלושרים שרו את מילותיו של יונתן גפן: "את הצחוק הרוסי לא תשמע שם, אמא רוסיה שותקת מאוד". בשנות הארבעים והחמישים עבר הכינוי מעתק אירוני. בין היתר נשמע שיר הלעג "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו, הלוואי והיינו יתומים". אמירת הלעג הזו היתה נהוגה כבר ברוסיה בין אסירי המשטר, ומבוססת על בדיחה יהודית. המפקח המבקר בבית הספר שואל את משה: "מי אמנו?" – "רוסיה." – "ומי אבינו?" – "סטאלין." – "יפה מאוד. ומה תרצה להיות כשתגדל?" – "יתום". ומי היה "שמש העמים"? יוסיף ויסריאנוביץ סטאלין, הרודן הנצחי, שאותו כינו solnce narodov. השמש כבתה מזמן.

ואי אפשר בלי קללות. הקללות הרוסיות הבוטות פרנסו ומפרנסות עד היום את ארסנל הקללות הישראלי. שפת הקללות הזו קרויה ברוסית 'שפת mat’' (שפת אמא), וממנה זכינו לשלוח פלוני ואלמוני לקיבינימט, לסנן בין השיניים יוטפויומט ועוד. אלה קללות הקשורות למה שייעשה לאמו האהובה של המקולל בדרכים שונות ומשונות. לאלה הצטרפו קללות שחלקן נעלמו כמו חוּי, ברוסית xuj, שהיא איבר המין הגברי בכבודו ובעצמו, קיביני חוי, פיתוּך, שהוא ברוסית תרנגול וכינוי לאדם מהיר חימה ועוד. הקללה ששרדה את הדורות וחזרה לשימוש בזכות המפגש עם הרוסים החדשים היא בלאט, bliad', כינוי גנאי קשה לאשה שהפך לקללה גנרית. קללה אחרת, בעברית דווקא, שמקורה ברוסית היא "חלאת אדם", וברוסית: otbrosy roda chelovecheskovo.

ברשימה הבאה: על השפעת הרוסית על עולם הביטויים ומעתקי המשמעות בעברית החדשה

Read Full Post »

התנ"ך הוא ספרות. אפילו ספרות הנחשבת גבוהה, ולעיתים קשה להבנה. מילים רבות בו לא מוכרות לישראלי שלא שקד על לימוד התנ"ך. לכן מפתיע לגלות חוטים מקשרים בין התנ"ך לבין הקצה השני של השפה העברית – הסלנג הישראלי.

הקשר הזה אינו מוזר כפי שהוא נראה בקריאה ראשונה. מפגש בין התנ"ך לבין הסלנג נוצר בחטיבה בסלנג הישראלי שבה מילים או צירופים בעברית זוכים להרחבת משמעות או לשימוש מיוחד בשפת הדיבור. הרחבת המשמעות נעשית בדרך כלל באמצעות דימוי. פעולה כלשהי, בדרך כלל פעולה פיזית, נתפסת כפעולה חברתית או כמהלך נפשי. שימוש מדמה כזה מופיע כבר בתנ"ך.

למשל, 'האכיל' משמש בסלנג במשמעות אלימה. אדם כופה על הזולת בכוח דבר מה שזה אינו מעוניין בו. ומה אומר ירמיהו, שליח האל, לנביאי ירושלים? "הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַֽעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי־רֹאשׁ" (ירמיהו כג 15). הפועל 'לחץ' הוא פועל אלים במשמעות הפיזית, אבל השימוש בו התרחב. כאשר 'לוחצים' מישהו בלשון ימינו לחץ מטפורי, מנסים לגרום לו לפעול כנגד רצונו. זו גם המשמעות בסיפור סיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶֽכֶב־בַּרְזֶל לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָֽה" (שופטים ד 3).

'טחן' הוא פועל רב-שימושי בסלנג. פירוש אחד שלו הוא התעלל, בעיקר בסלנג הצבאי, ועל החייל החדש אומרים שהוא "טוחן צעירות". גם ישעיהו משתמש בפועל הזה, ובאותה משמעות: "מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ". משמעות אחרת של 'טחן' היא מינית, הפועל מתייחס לפעולת המשגל מצד הגבר. בספר איוב נכתב: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (לא 10). הפסוק כמעט שאינו מותיר מקום לדמיון, ורש"י קובע: "רבותינו פירשוהו לשון תשמיש, כמו ויהי טוחן בבית האסורין". רש"י מכוון לסיפורו של שמשון, שעליו נאמר לאחר שנכלא בידי הפלשתים: "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים טז 21), ועל פי המדרש נשות הפלישתים באו אליו כדי להתעבר. גם בפסוק ממגילת איכה משמש טח"ן במשמעות מינית: "בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָֽׁלו" (ה 13).

מטבע הלשון הסלנגית 'תפס אותו בביצים', או לחילופין 'החזיק אותו בביצים', שייכת לשדה האלימות, ומתייחסת למי שכופה על זולתו דבר מה לאחר שאיתר את נקודת תורפה שלו. המקור הישיר הוא באנגלית: get someone by the balls. לניב מקור בארמית בלשון חכמים: "האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [אוחזו בביציו התלויים בו עד שיתן לו טלית]" (בבא מציעא קא ב), והוא נשען על ספר דברים: "וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה 11).

לצד שדה האלימות יש נוכחות רבה בסלנג לתחום הרגש. כאשר גבר מבטא את אהבתו באמצעים המזוהים כפועלי סלנג הוא יאמר: אני דלוק עליה, שרוף עליה, הרוס עליה, משוגע אחריה, חולה עליה ומת עליה, ובהתאמה דבר האשה לגבר. המשמעות הרגשית של 'חולה' מופיעה בשיר השירים: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי" (ב 5). באשר ל'מת עליה', התנ"ך מציע כמה פסוקים המצביעים על הקשר בין המוות לאהבה, ובראשם הפסוק משיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (ח 6). הניב 'מת על (מישהו/משהו)' במשמעות הרגשית מקורו ביידיש: ער שטאַרבט נאָך עפּעס/עמעצן. לניב יש בסיס בפיוטי יניי מן המאה השישית: "ועל כן מתה רחל לנחול בנים", וזאת גם כן בעקבות רחל אמנו: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל 1).

הסלנג עוסק בהרחבה בתחושות מיאוס ותיעוב. הביטוי 'גועל נפש' מצביע על תחושת קבס ובחילה. הוא הגיע אלינו היישר מספר ויקרא: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כו 11). ניב דיבורי נוסף המבטא תיעוב וסלידה הוא 'יצא לו מהאף'. בימי הרעב במדבר ירד בשר מהשמים, "עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא 20). רש"י מפרש: "יהא דומה לכם שאכלתם ממנו יותר מדאי, עד אשר נעל ויצא החוצה דרך האף". השימוש העכשווי מתווך באמצעות יידיש, ואליו הוסיפו הישראלים את 'יצא לו מהתחת', או 'יצא לו מכל החורים', שגם לו מקור בתנ"ך: "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם" (שמואל א יד 11).

ירמיהו מתנבא: "כִּי־בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵֽב גָּֽבֶר" (לא 21). היא 'סובבה אותו' או 'סובבה לו את הראש' הם ביטויים ששימשו בסלנג הישראלי במשמעות פיתוי וקניית לבו של גבר. שמה של האשה המפוקפקת גומר בת דבליים המופיעה בנבואת הושע מביא את חכמי התלמוד למדרשי שם: "גומר – אמר רב: שהכל גומרין בה … ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה". 'גמר' במשמעות הגיע לאורגזמה, קיים יחסי מין מלאים, אינו אפוא המצאה של צעירי ישראל החדשה.

כמה פעלים וצירופים נוספים חוברים לפעלים וניבים בעברית הישראלית. 'להשלים' פירושו בשפת הדיבור ובעיקר בשפת הילדים להגיע לפיוס, לעשות שלום. זו המשמעות המקורית בתנ"ך, כגון בסיפור הגבעונים: "וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּֽם" (יהושע י 1). לפסוק במגילת אסתר: "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי', אני ראוי לכך. קשר מובהק יותר עובר מפסוק אחר במגילת אסתר שבו אומר המן לאחשוורוש: "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה 13). קו ישיר מוביל מדברי המן לניב הישראלי 'מה זה שווה לי', כלומר, מה ערכו של הדבר, מה זה ייתן לי.

על אדם חסר עכבות אומרים בעברית ישראלית ש"אין לו אלוהים". גם כאן היידיש היא המתווכת: אָן גאָט אין האַרצן (בלי אלוהים בלבו). המקור בתהלים: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: אֵין אֱלֹהִים" (יד 1). פלוני 'הולך עם האף למעלה', וזאת גם כן בעקבות תהלים: "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י 4). אדם אלים ופרוע או לחילופין נער שובב הוא 'פרא אדם', בדומה לישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז 12).

לעומת החבורה המרשימה הזו ניצב האפס. 'אפס' הוא גם בסלנג הישראלי וגם בתנ"ך דימוי לאדם חסר ערך. ישעיה אומר: "וְכָל־שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס" (לד 12) וכאן הכוונה להשמדת שרי הגויים. בפסוק אחר 'אפס' הוא האדם הבודד מול אלוהיו: "וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (מו 9). יש גם פיתוחים ישראליים: 'אפס גמור', 'אפס בריבוע' ו'אפס מאופס'. אדם משעמם וחסר השראה הוא 'יבש' או בהרחבה ספרותית 'יבש כחרס': "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב 16), וכאן כדימוי כללי ליובש.

דיון בסוגיות שיח דיבורי בעברית החדשה אינו יכול לדלג על הפנייה הגנרית 'אחי'. 'אחי' משקפת את הקרבה הסמנטית הוותיקה בין 'אח' ל'חבר'. הקרבה הזו מתבטאת במופעים שונים בתנ"ך, בין היתר בשימושי 'אחי' כשהכוונה לחבר, כמו בקינת דוד: "צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" (שמואל ב א 26). הפנייה 'אחי' אל אדם שאינו אח ביולוגי, ממש כמו בעברית של שנות האלפיים, מופיעה גם היא: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?" (שמואל ב כ 9). הפנייה כידוע הסתיימה בהריגת עמשא בשגגה. גם 'אחותי' משמשת, היום כמו בתנ"ך, בהקשר של קרבה וידידות: "אֱמֹר לַֽחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָֽא" (ז 4). שימוש זה כפנייה לאשה מתקיים גם בעברית הישראלית. אתם הבנתם את זה, אחים שלי?

Read Full Post »

לסלנג הישראלי פנים רבות. יש פנים מחייכות וידידותיות: אהלן אחי. יש מילים נוטפות אהבה: נשמה מאמי כפרה עליך. יש מילים בוטות: לך חפש את החברים שלך, יה זבל. ויש קבוצה של פעלים המייצגת את הצד האלים של הסלנג. חלקם אינם בהכרח אלימים במשמעות המקורית שלהם, לפני שעברו לטיפולה של שפת הרחוב, אבל היסוד האלים הגלום בהם מעצים אותם והם הופכים לגורם סיכון גבוה. ביניהם פעלים אלימים במהותם כמו הרג, קטל ורצח, קרע שבר ושרף, אבל גם פעלים ניטרליים כמו אכל, הכניס או נתן לוקחים חלק בחגיגה הלשונית האלימה.

מה הופך את הפועל 'אכל' לפועל אלים? ביסוד האכילה עומדת פעולה של השחתה: השחתת המצרך הנאכל, לעיסה וכתישה שלו. הדימוי מופיע בתחומי חיים ושפה שונים. מישהו גבר עליך? אכל אותך בלי מלח. מישהו רימה אותך? אכלת אותה, ביטוי שמקורו כנראה מביטוי בוטה בלדינו, כאשר 'אותה' מתייחסת לאיבר המין הגברי. ומה מספר שמעיה אנג'ל בכתבה עיתונאית: "אחד אכל דקירה, אחד אכל חתך, אחד אכל השפלה". הסובל אוכל חרא או חצץ, מי שעובר חוויות קשות אוכל סרטים, ובעלי ריב אוכלים אחד את השני, ואת זה למדנו כבר בספר ירמיהו: "ואיש בשר רעהו יאכלו", ובעקבותיו במסכת אבות: "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בָּלָעו".

'גמר' הוא פועל תמים, שאכל לא מעט סרטים בימי חלדו. הוא עבר לממלכת האורגזמות. לגמור מישהו פירושו לחסל, לגמור על מישהו – לנצח, ויש גם רמז לפועל האלים-מעודן של אפרים קישון: לגמוז.

פועל מוביל ורב שימושים, שהאלימות נעוצה כבר במשמעותו המקורית, הוא 'דפק'. במילון הסלנג המקיף מופיעים שישה שימושים כאלה. דופקים מישהו, כלומר, מרמים אותו וגורמים לו רעה, ובאסוציאציה אתנית: דופקים את השחורים; דפיקה היא פועל מוביל בסלנג המיני הסקסיסטי. 'לדפוק' הוא גם שם נרדף ל'להרוג', ולמחבל פצוע דופקים כדור בראש. באופן פרדוכסלי 'דפק' משמש גם במשמעות חיובית: מה שנעשה בדרך מוצלחת, בארגון מופתי, ובקיצור, דופק כמו שצריך. מי שמשתכר 'דופק את הראש', הסטלן 'דופק ראש', מי שמאחר 'דופק ברז', הפקח 'דופק דוח', העריק 'דופק נפקדות' והמפקד 'דופק תלונה'. ובל נשכח משפט בלתי נשכח מן הקולנוע הישראלי: "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

נפילה היא עניין כואב, פיזית ומטאפורית, וכמוה הפועל 'הפיל'. הפיל מישהו פירושו – הכשיל אותו, ביטוי המקובל מאוד בשפת העבריינים. הביטוי 'הפיל אותו לקרשים' לקוח מתחום האגרוף, 'הפיל עליו תיק' מתחום המשפט.

בעוד 'דפק' תרגם את המשמעות האלימה של הפועל למשמעות מינית, הפועל 'זיין' עבר את המסלול ההפוך. ביסודו הוא מציין משגל מנקודת ראות סקסיסטית, וממנו צמחה המשמעות האלימה: פגיעה  מכוונת, פיזית או מטפורית, והעצמה: זיין לו את הצורה. באנגלית נרשם מעבר דומה לפועל הנפוץ fuck. ומה עושה מי שמדבר הרבה, ודברי הבל? מזיין את השכל. נו, שוין.

שלא במפתיע נכנס 'חטף' לחבורת הפעלים האלימים. חטף הוא ביסודו פועל יוצא: פלוני חוטף אלמוני, וכך זה בשלוש הופעות הפועל בתנ"ך. השימושים הסלנגיים אינם מתייחסים לפעולת החטיפה אלא למכה כלשהי הניחתת על אדם או קבוצה. אחד חוטף דלקת ריאות, שני חוטף מאגרוף בפרצוף, שלישי חוטף כדור ורביעי חוטף את שוק חייו. קבוצת הכדורגל חוטפת רביעייה מיריבתה העדיפה, המכור לסמים חוטף כאפות, העומד בחניה לא חוקית חוטף רפורט, ומי שעשה מעשה לא ראוי חוטף על הראש.

הפועל האלים הפורה ביותר בסלנג הישראלי הוא 'טחן'. במקורו הוא קשור לכתיתה וקיצוץ של מזון: חיטה, שומשום ובשר. הפעולה הקוצצת דבר מה עד דק מתאימה לייעודם של הפעלים האלימים. 'טחן' זוכה במילון הסלנג ללא פחות מתשעה שימושים, רובם אלימים: לאכול ברעבתנות, לעבוד קשה, להתעלל (בעיקר בצבא, כמו בביטוי 'לטחון צעירות' המוכר כמעט לכל חייל) או להיות קורבן להתעללות מפקדים (כנ"ל), לשגול, להרוג בשפת העבריינים, לשבת בבית הכלא, לדבר הרבה (טחן לו את המוח), או סתם לטחון מים. ומיהו עשיר: טָחוּן. למה? טחון בכסף, כאילו דה?

הפועל 'נתן' הוא דוגמה מובהקת לפועל ניטרלי, שאין במשמעותו רמז לאלימות, אבל החבורה האלימה העמידה אותו בחזית. 'נתן' יופיע במקרים אלה בצירוף הפעולה האלימה, כפי ששר אריק איינשטיין על הילדה היפה נורא: "לפני שעוד הבנתי היא הסתובבה/ וישר נתנה לי סטירה ובעיטה". ובשנות החמישים שרו ילדי ישראל כשצפו במאבק אלים בין שני ילדים "תן לו בשיניים". כשנוזפים במישהו 'נותנים לו על הראש', או ביתר עידון "נותנים לו מנה". הביטוי העדכני בכל אלה הוא 'לתת בראש', שיש לו משמעות חיובית: להתאמץ כדי להשיג מטרה, ומצד שני: להביס. ובעולם הסמים, חובב הפעלים האלימים, מספר לנו עיתון העיר המנוח כי  "כולם נותנים באף, בג'י, באפדרין, בספיד, בגת".

הפועל 'קרע' מכיל במקורו את המשמעות האלימה. קסיוס קליי אומר לחלפון בקרב אגרוף גששי: "תעמוד ישר, אקרע אותך בחיאת רבק". גרסה מועצמת: 'קרע לו את הצורה', המזכיר ביטויים דומים עם פעלים אחרים: הרס לו את הצורה, זיין לו את הצורה ועוד. בדרך כלל הוא נקשר לעבודה קשה. קרע את התחת, כלומר, עבד קשה, שאול משפות אירופה. ביידיש אומרים: צערײַסן זיך אויף שטיקער, קרע את עצמו לחתיכות. 'קרע' נדד לתחום הנהיגה הפרועה שבה "קורעים את הכביש", וגם הפך שם תואר לעניין מצחיק במיוחד: ראיתי אתמול את אדיר מילר בסטנד אפ. קורע. קיצור של "קורע מצחוק".

'שבר' הוא פועל אלים קלאסי. בכל אתר אליו תפנה שוברים משהו, כולל בחתונות יהודיות. אדם שבור הוא אדם מיואש, שבר את הלב הוא שאילה מאנגלית: break his heart. לפעמים הכוונה מילולית. קצינים בכירים בצה"ל איימו לא אחת לשבור ידיים ורגליים לפורעי סדר, דדו הבטיח ביום כיפור לשבור לאויב את העצמות, ויש כאלה ששוברים את הפרצוף של פלוני, ואת השיניים של אלמוני. לצד אלה מככבת המטאפורה. מי שמתאמץ לפתור בעיה 'שובר את הראש', מי שמגיע להישגים שובר שיאים, ומי שמפסיק תהליך באופן חד צדדי 'שובר את הכלים', בעקבות משחקי ילדים משנות החמישים. בצבא 'שוברים דיסטנס', כלומר, מקטינים את המרחק ההיררכי, מי שנמאס לו מן השירות בקבע שובר חתימה, ומי שמתבאס מפעילות הצבא בשטחים שובר שתיקה.

הפועל האחרון ברשימה מגיע היישר מקודשי היהדות. בתנ"ך תוקעים בשופר, אבל מכאן התגלגלה פעולת התקיעה לסוגיה, שהניעה פעולה אלימה למדי. כמו בפעלים אחרים גם כאן יש לפועל שימוש בתחום המיני, ובענייני חיים ומוות תוקעים כדור בראש. הבוגד תוקע סכין בגב, המשבש בזדון תוקע מקלות בגלגלים, הנודניק תוקע בדיחת קרש, החטטן תוקע את האף, מסי תוקע גול והמפקד תוקע תלונה. בעקבות השופר והחצוצרה, משמש הפועל לתקוע בתחום ההוצאה הבלתי רצונית של אוויר חם מנקבי הגוף. מי שלא מתקדם הוא תקוע, ואנחנו נתקענו עם סדרת פעלים המספרים לנו שהאלימות בשפה לא מתה, ויש לה אבות רבים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: