Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חרבו’

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: