Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חכמה’

העברית החדשה ומנהיגיה נלחמו ביידיש. היא סימלה בעיניהם את הגלות, את היישוב הישן בארץ ישראל, את יהדות מזרח אירופה שממנה רצו לברוח. אבל זה היה ירי בתוך נגמ"ש הנפש היהודית האשכנזית. רוב העולים לארץ דיברו יידיש בילדותם, והמשיכו לדבר יידיש בביתם בתל אביב ובחיפה ואפילו בקיבוצים. המרחב הציבורי הקיא את היידיש, אבל השפה האירונית-ממזרית הזו, בת אלף השנים, חזרה דרך החלון לאחר שנזרקה דרך הדלת.

החזרה אל העברית המדוברת התבצעה באופן ספונטני ובכמה ערוצים. ערוץ אחד הוא מה שקרוי 'שאילה ישירה'. מילים וביטויים ביידיש שחדרו לסלנג הישראלי, חלקם התיישנו וחלקם שרדו את משוכת דורות הילידים שלא שמעו יידיש מימיהם. הערוץ השני הוא ביטויים ומטבעות לשון ביידיש שתורגמו לעברית תרגום טבעי, מה שקרוי 'תרגום שאילה'.

היידיש היא שפה הודו-אירופית, המבוססת על שילוב בין הגרמנית העתיקה לשפות הסלאביות. עם זאת נטמעו בה לאורך הדורות מילים רבות בעברית. הטמיעה הותירה בהן שני סימנים: ההגייה האשכנזית, השונה מאוד מההגייה הספרדית המקובלת בישראל, והמשמעות האירונית-עממית, תוצר של חיי קהילות סגורות, שבהן כולם מכירים את כולם. כך למשל, המילה העתיקה 'חכמה' היא ביידיש חוֹכְמֶה, במלעיל, ופירושה אמירה מתחכמת. 'עייצֶס' הן עצות סרק, 'עמך', קיצור של 'עמך ישראל', מתייחס להמון הפשוט. חברָה ביידיש היא חברֶה, ובסלנג המקומי – קבוצה קרובה או חבורה. הממזר, במלעיל, משודרג מילד לא חוקי דחוי לגבר ערמומי. מילה המציפה את הסלנג הישראלי של שנות האלפיים היא תַכְלֶס, שאינה אלא המילה המקראית העתיקה תכלית, אבל היא אינה עוסקת בתכלית הקיום אלא בצרכים הבסיסיים של החיים: מה התכלס? מה יצא לנו מזה? וכשקהל דתי מברך אמן או מרצה ב'שְכֹויֶיח', זו אינה אמירה 'עדיף לשכוח אותך', אלא מחמאה עברית: יישר כוח. גם 'לעשות אפצלוכס', ביטוי שהתיישן, מכיל מילה עברית: אויף צו להכעיס.

ההעברה לעברית מאפשרת גם יצירת שורשים חדשים מיידיש ומהם פעלים. כאן לפעלים מאנגלית ומערבית יש תפוצה רחבה, אבל יש גם מיידיש. בראשם עומד הפועל 'לחרופ', לישון שינה עמוקה, על פי כראָפּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, הוליד את 'לקטר'. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַשן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים יידישאים הוא הפועל 'לפרגן', לעודד הצלחה של הזולת. ביידיש אומרים פֿאַרגינען, להסתכל בעין טובה.

אחת הקטגוריות החשובות בשפת הדיבור היא מה שקרוי 'קשרים ריקים'. גם כאן מציעה היידיש מאגר מרשים. בראשם 'עפּעס', שכיכב בעבר ופירושו ביידיש 'משהו', ואחריו 'נו', אותה מילה קצרצרה ורבת שימושים, מזירוז ועד נזיפה, היסוס וספקנות. גם 'אזוי' שלטה בעבר, וכן 'אָ קִיצֶר', שלה צאצא עכשווי: בקיצקץ. בין החרדים מקובל מאוד הקשר חְמֵיין, קיצור של 'איך מיין', אני סבור. ומהיכן הגיע 'או-טו-טו'? ביידיש אָט (מבטאים אוט) פירושה הִנֵה, ובהכפלה: אָט-אָט (הנה הנה).

היידיש היא שפת האנחות, שלהן שם מטרייה: קרֶכְץ, שפירושה אנחה. הרבה אנחות ביידיש, ואין להן מתחרים: אוֹי ווֵי. אוֹי ווַיזְמִיר. אוי אַ-ברוך. איזה צורעס (צרות). מאיר אריאל שר: "שיקשט את מצפוני / עת אני בקאקט". בקאקט, מחורבן, מזכיר, מה לעשות, את קקי וקאקֶר. כל יהודי נושא אתו 'פֶּקָלֶה', חבילה מטפורית של צרות. הקרכץ המוביל הוא קריאת השבר 'געוואלד', שפירושה ביידיש: אלימות. הפוליטיקה הישראלית אימצה אותה במה שקרוי 'קמפיין גוואלד', שהתגלה כיעיל ביותר. ויש גם אנחת הנאה מנצחת: אָ מְחָייֶה.

היידיש היא כאמור שפה רוויה אירוני, על גבול הסרקזם. על דבר מה שמתגאים בו מגיבים בביטוי חצי עברי 'אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה'. על אירוע מופרך מצקצקים 'אָ מָאיְסֶה', ואם כבר אז 'בּוֹבֶּה מָאיְסֶס', מעשיות סבא, ביטוי שיש לו היסטוריה עתיקה. רופאים קובעים דיאגנוזה של מתחזה שהגיע לחדר מיון באותיות הלטיניות ג'י אם ג'י, ראשי תיבות: גוּרְנִישְׁט מִיט גוּרְנִישְׁט, כלום עם כלום. על הצעה מעליבה מגיסים בביטוי שכולו עברית אשכנזית: 'מוֹיְחֶל טוֹיְבֶס', מוחל טובֿות. ספינת הדגל של הזלזול היידישאי היא הקידומת 'שְׁמ', הנדבקת לכל מילה או שם. "נדבר על טקטיקות ועל שמקטיקות" אמר המאמן רן בן שמעון. "הדתה שמדתה", אמר נפתלי בנט.

לב הקהילה היהודית הוא המשפחה, ובאשכנזית: מִשְׁפּוּחֶה. הילד החמוד הוא אינגָלֶה, טאטע הוא האבא וגם כינוי לאב הגדול, אלוהים. טאטעלע ומאמעלע, אבאל'ה ואמאל'ה, הם כינויי חיבה לילדים. הסיומת 'לע' משמשת תוספת חיבוב עברית מובילה: חביבלֶה, שהוא שילוב ערבית ויידיש, דנהלֶה אכול את הבננהלֶה. אָ מְזִינִיק הוא בן זקונים, שְׁוִויגֶר הוא החותן או החותנת.

יידיש היא ללא עוררין מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, שחלקן מככבות עד היום. העקשן הוא אוֹקס (שור), הטיפש בּוֹק (תיש). המתבכיין הוא כאמור קוּטֶר (חתול זכר). אדם גס רוח הוא שטיק בְּהֵיימֶה (חתיכת בהמה), והאלים – וִילְדֶה חָיֶה (חיה פראית). הקשקשן הוא נודניק, הרברבן שוויצר. המתחכם הוא אוּבֶּר חוּכֶם, אדם הנוטה להתחכם ללא צורך. לרשעים מקציבה היידיש מבחר נאה: דרֶק (חרא במחילה), קאקֶר שנזכר לעיל, חוֹלֵירָה (המחלה שקטלה מיליונים), קנָאקר, שמֶגֶגֶה.

כל התכונות שליליות? כמעט כולן, אבל עם קריצה יהודית: הבן אדם הוא א שטיק נביילה, אבל פון אונזערער, משלנו. החפיפניק (מערבית) הישראלי נתמך על ידי החאפֶּר, הפרטצ'ניק והמאכרים למיניהם. אנשים מזולזלים ופחותי ערך ייקראו ביידיש ישראלית יוֹצמָך, לֵיימך (בעקבות התנ"ך אבל בתיווך היידיש), נֶבֶּך, קָליקר ושלימזל, שעל חולצתו שופך השלומיאל תה רותח. מי שקל לעבוד עליו הוא פְרָיֶיר, מילה שזכתה למעמד-על בשיח הישראלי. מעל כולם השילוש הקדוש: הצילייגר, הציפלויגֶנֶר והציקרוכֶנֶר. צילייגר היא סגי נהור, המשמעות המקורית: אדם חזק ומוכשר. לשם האיזון נתנה לנו היידיש את החֶבְרֶמָן ואת ה'מֶנְטְשׁ', אדם הגון ובוגר, מילולית: גבר, אדם.

יש גם עזרת נשים, והיא לא מחמיאה. עקרת בית קפדנית מדי היא בָּלֶבּוּסְטֶה, צעירונת קלת דעת היא צַצְקֶה או סתם 'מיידלה', מילה שהפכה למורשתו של הנשיא המנוח עזר וייצמן. ליברמן כינה את ראשות המפלגות בעבר 'ווַייבֶּרְס'. האשה המרושעת היא מָכָשֵׁיפֶה (מעברית) וקלפטֶע (מארמית: כלבתא). הפטפטנית היא קַצ'קֶה (אווזה), והאשה המופקרת קוּרבֶה – זונה. ומעל כולן, היַכנֶע והיֶנטֶע. אותו דבר? לא בהכרח. כל אשה יכולה להיות ינטע, אבל חולמת להיות יכנע: סופר ינטע.

עולם המזון הישראלי שזור במטבחי כל העולם, וגם המטבח היהודי לא טמן את לשונו בצלחת. יהודי טוב או סתם אורח לרגע במסעדה יהודית מתענג על בֶּבָּלָך (שעועית), גֶרְגָלָך (גרונות עוף), פופיקים (קורקבנים), קישקע (מעיים), גפילטע פיש, מרק קניידלאך או קרפלאך וטשולנט ליום חול. טובלים בחֵריין (חזרת, לא לערבב עם החריימה, הדג המרוקני), לוקחים שלוּק שנאפס, ומשמיעים גרֶפְּס לתיאבון.

בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקעס, שמונצעס, שמאטעס, מגהץ קקמייקה (עתיק יומין), מכרייקה חסרת שימוש, פַּנְטוֹפְלָך שיצאו משימוש. מעצורי החלון דמויי האדם בבתים תל אביביים של פעם קרויים מֶנְטְשָׁלֶך, אנשים קטנים. פעם לבשו כאן מכנסי דְרַיי פֶרְטֶל, מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָאטְקֶס, מכנסי ארוכים צמודים לגוף, וביידיש: תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקעס, הכותפות, שהפכו מותג גיל שלישי בתרבות התל אביבית.

עולם יידישאי ישראלי שלם מקופל בהווי הלשוני החרדי, שבו שימושי יידיש רבים שזר לא יבינם. אלה יטופלו בעתיד ברשימה נפרדת. וברשימה הבאה: על הים הגדול של ביטויים ומטבעות לשון שתורגמו מן השפה המתוקה-מרירה הזו, הדחויה והחצופה, היידיש.

Read Full Post »

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: