Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חיובי’

שני אישים במפלגת העבודה, א' ופ', מדברים ביניהם באחד מלילות הפריימריס.

א': "הגיעו תוצאות מרמת השרון, חבל על הזמן".

פ': "טוב?"

א': "גרוע. יש לביטוי הזה שתי משמעויות".

כמה וכמה פעמים הספידו את הביטוי  "חבל על הזמן", אבל הוא חי ובועט, כובש עוד ועוד חלקות, ובו בזמן שומר על דו-המשמעות שלו. הוא עבר את מחסום הגיל וכבר מזמן איננו סלנג נוער. הדוגמאות הבאות נשמעו במרחב הציבורי ובתקשורת. לא נגענו.

קצב באיטליז (גיל העמידה, בעל מבטא רוסי, לקונה, כנ"ל): "אני חותך לך את החלק הזה לקוביות, ייצא לך גולש שחבל לך על הזמן".

שיחת שני גברים בכניסה לקולנוע: "א: היינו באורלנדו במלון, מה זה חבל על הזמן, עם מדשאות וגולף, חבל על הזמן. ב: בדיסני הייתם? א: בטח היינו. אל תשאל איזה אכזבה. ממש חבל על הזמן".

תמר גוז'נסקי, מנהיגת מק"י לשעבר,  מספרת בראיון ששמעה שיחה של בני נוער ערבים  בתנועת הנוער של חד"ש: "הם מדברים אפילו בסלנג, שאותו אני לא תמיד מבינה ומתקשה להבחין מתי 'חבל על הזמן' זה שלילי, ומתי זה חיובי".

חלק מסימני הקליטה של הביטוי היא הגמישות שלו. הוא יכול לשמש כשם תואר, במשמעות מצוין: "מתכון לפיצה חבל על הזמן"; כתואר פועל במשמעות בהצלחה, באופן יסודי: "מדליקים ומתמסטלים חבל על הזמן"; כמילת העצמה: "אני מורח על עצמי כל מיני ג'לים שמסריחים חבל על הזמן". אפשר להוסיף לו תוספות וכינויים כמו "חבל לך (או לכם) על הזמן", "דיסק שחבל על הזמן", ואפשר גם "חבל על הפאקינג זמן", "חבל חבל חבל על הזמן", או "חבל על הזמן מזמן".

יש גם ראשי תיבות, חבל"ז. ממנו נוצר שם התואר חַבְלָזִי, אך משום מה לא נשמע הפועל  "לחבלֵז". אורנה בנאי, היא לימור, המציאה את חבל"פ. ב'מילון רק בישראל' מוסבר כי "חבל"פ איננו ראשי התיבות של  'חבר'ה – לימור פריחה', אלא  של 'חבל על הפנאי', הביטוי שמחליף את 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' שכבר נמאסו על כולם". כמו כן נוצרו ראשי התיבות חבל"ז שו"ש: חבל על הזמן שלי ושלך; חבל"ז מזמ"ז: חבל על הזמן מזמן מזמן; ואפילו חבל"ז שוק"ו קר: חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט!" להתחכמות הזו יש גם תוספת ששמעתי מפי חייל סדיר, "מאפר"ה". תרגום: "מה אני, פליט מרואנדה?" ברור שככל שראשי התיבות מתוחכמים יותר אורך חייהם מתקצר.

"חבל" היא מילת קריאה תלמודית שמשמעותה אבוֹי. אטימולוגית היא קרובה ל"חבלה" ו"מחבל". הצירוף "חבל על" נטבע לראשונה בביטוי הידוע ממסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ורש"י מסביר: "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו". בספרות השו"ת, שיש בה יסודות מודרניים רבים, אפשר למצוא משפט כמו "חבל על ימים שאיבדתם". בשו"ת אחר נכתב: "חבל על הנייר להעלות בכתב דברי הבל",  ובשו"ת מאוחר יותר נכתב: "חבל על ההוצאה המיותרת של הגלופות", והרי לכם אביו מולידו של "חבל על הכסף". 'חבל על הזמן',  עצמו אינו מופיע במקורות. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בכתובים היא בתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (בגירסה העברית: תל אביב) משנת 1902: "חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל".

ועדיין לא ענינו לשאלה איך התגלגל הביטוי הנפוץ הזה למחוזות הסלנג, ואף שינה משמעות. התשובה פשוטה. "חבל על הזמן" הוא קטע של משפט שלם. במשמעות המוקדמת, בזבוז זמן, המשפט השלם הוא: "חבל על הזמן שאנחנו מקדישים לעניין כלשהו". במשמעות החדשה, המעצימה,  פירושו: "חבל על הזמן שנקדיש לתאר כמה זה נפלא". המשך המשפט נשר, הרי חבל על הזמן, ונותרה המשמעות המעצימה.

'חבל על הזמן' מייצג שורה של ביטויים שנועדו למחמאה או לשבח אך משמעותם המקורית שלילית. נראה שגם כאשר הישראלי מעניק מחמאה אדירה הוא חייב להטמין בה איזו גלולה מרה. המתחרה העיקרי של 'חבל על הזמן' במגרש המחמאות הדו-משמעיות הוא 'סוף הדרך'. באחד האתרים מתבקשים הגולשים לדרג אירוע כלשהו  בסדר יורד בנוסח הבא: 'סוף הדרך. מדליק. רגיל. לא משהו. על הפנים'. כמו 'חבל על הזמן' גם 'סוף הדרך' יכול לעמוד כמלת קריאה עצמאית, כשם תואר: "סוף הדרך של מחשב",  כתואר פועל: "השקעתם סוף הדרך", וכמילת העצמה: "סרטונים מצחיקים סוף הדרך". אפשר להרחיב: "בשישי היה סוף סוף סוף הדרך", אפשר לקצר: "זה היה סוף, ממש סוף". "ארץ נהדרת" תרמה את "סוף סופי סופני".

גם הצירוף 'סוף הדרך' לא נמצא כמעט במקורות. בעברית החדשה הוא זכה לקונוטציה שלילית בכך שהפך דימוי למוות או לזיקנה, ונטבע במחרוזת הידועה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך". להקת "בצל ירוק" שרה בשנות השישים את שיר הזמר הנודד: "הדרך ארוכה היא ורבת הדר, כולם הולכים בדרך עד סופה המר". ב"לו יהי" של נעמי שמר  המשמעות עמומה משהו: "זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום".

השימוש במלים שליליות במשמעות חיובית מצוי גם בביטויים רבים אחרים, כמו 'משהו בן זונה', שהונצח במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית על שיחת בני ישיבה. ברשת מציעים למכירה "גלשן משהו בן זונה", אתר מסוים הוא "משהו פיצוץ בן בן זונה", ובאתר אימאגו נכתב על מאמר אחד דבר השבח "בן זנונים". א-פרופו פיצוץ, אי אפשר שלא להזכיר בקבוצה הזו את דבר השבח הביזארי "פצצות לגבות", ובעניין זה ראוי להביא ציטוט  משירת ספרד המאוחרת, בשיר מאת ר' סעדיה אבן דנאן, ללמדך שלא המצאנו שום דבר חדש: "גַבּוֹת צבִיָּה קשתות דָרכוּ / לִירוֹת בחץ עינה ללב חושקהּ // דָלק לנַשק את שפתה ואש / מִלֶחיָהּ דלקה בלב דולקהּ". אחו-שרמוטה של שיר שחבל על הזמן.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

לשפת הקשר הצבאית הישראלית אפשר להעניק את התואר "השפה החשאית הגלויה ביותר בעולם". היא אמורה לשמש כשפת קוד מוצפנת בשיחות קשר בעת קרב, כדי שהאויב לא יבין את השיחה. בפועל השפה הזו גלויה לכל, מוכרת על ידי כל מי שקרוב לשפת הצבא, מתוארת בספרים וצצה בשירים, ופרושה בחלקים שונים שלה באינטרנט באתרים שונים כולל בוויקיפדיה ובאתר צה"ל. בצה"ל אין להשיג מילון של השפה הזו, אבל כל טירון יכול לדקלם אותה. שמה הרשמי הוא נדב"ר: נוהל דיבור ברשת, והיא אכן משמשת ברשת, אך תפקידה העיקרי הוא אחידות בדיווח ואפשרות לנהל שיחות קצרות ויעילות.

השיטה הנהוגה בקשר היא מילות קוד המייצגות אובייקט לשוני כלשהו, כגון 'עגולה' במשמעות שעה או 'קודקוד' במשמעות מפקד. בשיטה אחרת, ששימשה במקביל, יוצגו אותיות באמצעות מילים. המילה, שהיא בדרך כלל שם פרטי, ייצגה את האות העברית בה היא נפתחת: 'הגר' היא האות ה', למשל. בדרך כלל שימשה שיטה זו לצורכי איות, כדי למנוע קליטה לקויה של מילה או שם, אך היו לה גם שימושי הצפנה. השיטה נלמדה מן הצבא הבריטי, והייתה נהוגה בהגנה. כך נפתחו שידורי הרשת המחתרתית של ההגנה במילים 'תלם שמיר בועז', שהצפינו את שם התחנה: "תחנת שידור במחתרת".

בסלנג הצבאי נוצרו בעקבות שיטה זו כמה ביטויים. כשרצית להקטין ציפיות אצל מישהו היית אומר 'הגר משה' שפירושו "היית מת', וברגע של ייאוש זעק החייל השבוז 'נשבר הזאב' שפירושו 'נשבר הזין'. שריד לשיטה ניתן לראות בביטוי הקשר 'אלף נון אלף נון' במהלך מבצעי: אין נזק, אין נפגעים. שריד נוסף הוא הקריאה לשלבים במבצע על פי ארצות לפי סדר האלף בית, כגון אנגליה לראשית מבצע, בלגיה לשלב ב' ועוד. וכך שמענו בסרט "מבצע סבתא" את המשפט "שירלי, קבלי אנגליה". המבצע היה כזכור הבאתה של סבתא לקבורה מהירה בקיבוץ.

אז מה יש לנו בשיטת הקשר הקיימת? שפת הקשר נחלקת לשתי קבוצות: מילות תפקיד ומילות תוכן. מילות התפקיד משמשות ליצירת מבנה קבוע של העברת הודעה בקשר. המתקשר מודיע, למשל, 'כאן קודקוד לוף', והתשובה היא 'היישר', מילת אישור שהוראתה 'קיבלתי, הבנתי ואני מבצע את ההודעה'. 'עבור' מסמנת את המשך השיח. לעיתים קרובות מצורפת להודעה בקשה לאישור שההודעה נקלטה והובנה במילה המפורסמת 'רות': "כאן מברגיית הקטור רות עבור" (מתוך ספרו של יורם יובל "הלנה על הגג"). השימוש במילה רות הוא שריד מהשימוש בשיטת האותיות. רות מייצגת בלוח הצפנים את האות ר'. היא משמשת בתפקידה בתהליך העברת המסרים בעקבות המילה המקבילה בשיטה זו באנגלית: roger, המצפינה את receive, קַבֵּל.

במהלך השיחה ייאמר לעיתים 'עד כאן', או 'האם עד כאן?' כלומר, האם הכול הובן עד לנקודה זו. מילות קשר אחרות הן 'חיובי' לאישור ו'שלילי' לדחייה. אלה הפכו נכס צאן ברזל של השיח הישראלי, וזלגו לשפה האזרחית. להעצמה ניתן לומר גם 'חיובי בזנ"ט' או 'שלילי בזנ"ט', וכן 'שלילי חזק'. 'מוקי' פירושו בלשון הקשר מוכן: "מוקי ליֶרי"; "מוקי בעמדה".

ביטוי קשר פופולרי בימים עברו היה 'חמש!' או 'חמש חמש!' אישור שהתנאים לביצוע משימה טובים. הוא שימש בעבר בהרחבה ביטוי של שביעות רצון, שם למחזה וסרט על ההווי הצבאי, ונזכר בשיר הצ'יזבטים של יחיאל מוהר: "כשנגמר מבצע קדש/ ישבו הי"דטים/ מעגל סביב לאש/ צ'יזבטו חמש חמש/ עד שחקים אדמו מרוב צ'יזבטים".

רובו של מילון הקשר מכיל מילות תוכן, מילים המתייחסות לפעילות מבצעית, מפקדים, כלי רכב, כלי נשק, ענייני מרחב וזמן ועוד. לעיתים בחירת המילים זהה או קרובה מאוד למשמעות המילה המוצפנת. 'מיוערת' היא סביבה טבעית, 'מיושבת': סביבה עירונית. 'קודקוד' הוא מפקד בכיר, 'משנה' או 'משנה קודקוד' הוא סגנו. קודקוד הפכה מילה אזרחית לכל דבר, וכל מנהל בכיר או זוטר הוא כבר 'קודקוד'. בצבא יש פיתוחים: 'קודקוד עולם' הוא הרמטכ"ל, 'קודקוד אלוהים': הרב הצבאי הראשי.

שלישייה מסורבלת משהו בשפת הקשר היא 'נוזלים אדומים' (דלק בגירסה קדומה), 'נוזלים שקופים' (מים) ו'נוזלים שחורים' (קפה). 'פטיש' הוא פשוט תרגום מאנגלית: רכב מטיפוס האמר.

לעיתים המילה בקשר נבחרת כמעין דימוי. בראשית הצבא נקראו חיילים חדשים בצבא 'אפרוחים', היום נקראים קצינים צעירים בחיל השריון 'גורים'. במקרים אחרים מושמטת מילה בתהליך סמנטי הקרוי אליפסה. 'עגולה' היא שעה עגולה, 'קלה' היא אש קלה, אש מירי נשק קל.

לא תמיד יש הסבר לקביעת מונח קשר, והוא נראה שרירותי. 'פרח' הוא פצוע ו'דרדר' הוא מסוק, כמו בסרט בופור: "יש כאן פרח רציני, צריך דרדר במיידי". הרוג הוא 'הרדוף', אולי בעקבות שתי האותיות הראשונות של המילה. כך גם בשמות כמה בעלי תפקידים צבאיים. 'זרזיר' הוא רב סמל פלוגתי, 'כספית' הוא קצין קשר ו'כספיתון' הוא הקַשָר. רופא הוא תורֶן. למה? ככה. הכרתי כמה רופאים צבאיים נמוכים למדי.

הדרך הרווחת ביותר לקביעת מונחי הקוד בקשר היא מטונימיה. מטונימיה היא הרחבת משמעות של מונח בעקבות מרכיב מסוים במשמעות המקורית. כך 'כבד' הוא טנק, כי הטנק הוא כלי כבד, נגמ"ש הוא 'חצי כבד', 'קטנה' היא דקה ו'קטנטנה' היא שנייה. יש כאן הקבלה למקורה של המילה בלטינית: מינוטה, קטנה. 'ארוך' הוא קילומטר ו'קצר': מטר. כלי רכב קרוי 'גלגלים', וחיילת – 'חצאית', למגינת לבן של הפמיניסטיות, ככתוב בספרו של יורם יובל: "לקח לאסרף פחות מעשר דקות להתיידד עם כל חמש החצאיות שבבניין".

גם הצבעים לוקחים חלק במשחק המטונימיות. הים הוא 'כחול', הכביש 'שחור', ודרך העפר 'לבנה'. מטונימיות נוספות דורשות הסבר מורכב יותר. חייל פשוט הוא 'גפרור', ברמז לגפרורים רבים בתוך קופסה. 'מברג' הוא קצין מבצעים, אולי מפני שהוא אחראי להרכבת מבצעים יחדיו. סמל המבצעים הוא מברגון, ומשרד הקמב"ץ: מברגייה. בספרו של נדב בן-תור נאמר בקשר: "קבל שלא השגתי לכם אישור הרטבה". 'הרטבה' היא ירי חי, בעקבות 'תרגיל רטוב', בהנגדה ל'תרגיל יבש'.

קבוצה חביבה היא המטונימיות האירוניות, שבהן נוספת לקשר בין הצופן למוצפן עקיצה קלה. כך קרויים מגורי החייל 'מכלאות', המזון הצבאי 'חמים וטעים' (ובגִרסה חתרנית: קריר ומגעיל). החובש, על פי ספרו של סשה זיידמן הוא 'וטרינר', המטווח הוא 'חגיגה', מטען הוא 'מתנה', 'סוכריות" הן תחמושת, כנאמר בסרטו של רוני דניאל על בה"ד 1: "קבל, סוכריות נופלות במסגרת שלך איפה שאתה ממוקם עבור". הנהג אינו אלא 'עגלון', והרב הצבאי 'עוקץ'. האויב זוכה לשמות ישירים יותר: 'מלוכלך', 'מנוול', מכונית אויב היא 'לכלוכית', ונערי הארפיג'י נקראו בעת מלחמת לבנון בעקבות סדרה מצוירת 'קטקטים'.

שפת הקשר החדירה לשפה הצבאית תופעה מרתקת של הגבהה משלבית. בצבא לא מחכים, אלא 'ממתינים', לא זזים, הולכים או נוסעים אלא 'נעים', לא מפסיקים אלא 'חודלים', כנאמר 'חדל קשקשת ברשת'. רמז לאופייה הייחודי והיצירתי של השפה הצבאית באשר היא.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קודקוד

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: