Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חורף’

לוח השנה מחולק בדרכים שונות. לחודשים, חודשי ירח וחודשי שמש. לשבועות ולימים. הוא נקבע בתרבות ובפולקלור על פי החגים. דומה שהחלוקה הקדומה והבסיסית ביותר היא לעונות השנה. בעברית, כמו בתרבויות רבות אחרות, החלוקה היא לארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. השפה מגלה שהחלוקה הזו אינה מובנת מאליה.

'עונה' היא מילה תלמודית נפוצה. היא מופיעה בתנ"ך, בספר שמות, בהקשר לימי המחזור של האשה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". היא מקבילה למילה הארמית עונְתא, וניתן לקשור אותה למילה התנכית 'עֵת', כאשר המילים המקבילות ל'עת' בשפות שמיות שונות מכילות נ' אחרי ע'. המשמעות המקובלת של חלוקה לתקופות חקלאיות היא תלמודית. הנוסח המקובל במקורות לחלוקה לעונות הוא 'תקופות השנה'. כך במדרש: "ועוד להבדיל ארבע תקופות השנה".

העונות מאופיינות על פי שלושה מדדים: אקלימי, חקלאי, ואורך היום והלילה. ארבע העונות המקראיות הן על פי שמן, גם בהשוואה לשפות שמיות עתיקות, עונות חקלאיות. החורף הוא עונת איסוף הפרי, והוא מקביל לסתיו של היום. בערבית חַ'רַפַ פירושו לאסוף את הפרי מהשדה, והמילה ח'ריף פירושה סתיו. סתיו, לפי השפה האכדית, היא העונה של השקיית הגשמים, ושמה קשור כנראה לפועל שתה, הקיים גם בשפה זו. מכאן שסתיו הוא בעצם החורף שלנו, זמן הגשם. זאת גם על פי ההופעה היחידה של 'סתיו' במקרא: "כִּי־הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". אביב הוא הזמן שבו יוצאים הניצנים והצמחים הראשונים, בעקבות המילה אֵב, שפירושה צמח צעיר, ומכאן 'חודש האביב', כלומר, חודש צאת הניצנים. קיץ הוא זמן הבשלת הפרי, בדגש על הבשלת התאנים, ומכאן גם זמן קטיף התאנים.

בהיבט האקלימי מדובר בתנ"ך בשתי עונות בלבד, עונת החום ועונת הקור. בפרשת נח נכתב: "וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף". בתהילים נכתב: "אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם". פרשן המקרא מן המאה ה-19, רש"ר הירש, מזכיר טענה מדרשית בעניין: "עונות השנה והיממה לא נהגו כסדרן בימי המבול; משום כך ניתנה כאן הבטחה: לא יהיה עוד מבול שני, ולא יחול שינוי במהלך הרגיל של העונות. לדעת ר' יצחק בבראשית רבה (לד, יג) היו זורעים לפני המבול רק אחת לארבעים שנה. היה אביב תמיד, והעונות היו שוות זו לזו".

האם כל אלה מעידים שלאביב ולסתיו לא היה מעמד של עונה עצמאית במקורות? עיון במקורות מגלה שזה אינו המצב. בלוח השנה יש דווקא לסתיו ולאביב מעמד מיוחד. בהם נקבעו ראשי השנה האלטרנטיביים (תשרי וניסן), ומתקיימים ימי חג ממושכים וחשובים. במשנה יש מחלוקת גדולה מתי נברא העולם – בתשרי או בניסן. ניתן להניח שכאן להתקצרות והתארכות הימים הייתה משמעות, באשר באביב ובסתיו מציינים את ימי השוויון בין היום והלילה.

בשפות שונות קוראים לאביב ולסתיו 'עונות מעבר', תקופה של מזג אוויר מעורב בין תקופות מובהקות. 'קיץ אינדיאני' הם ימים חמים במיוחד בסתיו, אחרי תום הקיץ. ההופעה הראשונה המתועדת של הצירוף היא בספר משנת 1777 העוסק בהשפעת השלג על החקלאי האמריקני. הספר מכנה כך שלב שלפני גשם, המלווה בעשן ובאווירה נעימה האופיינית לסוף הסתיו, אך אינו שופך אור על הקשר של הצירוף לאינדיאנים. הפרשנות המקובלת היא שתנאי מזג אוויר כזה נחשפו לראשונה באזורים שבשליטה אינדיאנית.

עונות השנה הן מקור לדימויים רבים, לפתגמים ולצירופי לשון. כפי שהשנה נחלקת לעונות, כך על פי הדימויים נחלקים חיי האדם לעונות. דימויי גיל משווים את חיי האדם לעונות השנה. האביב נחשב בדרך כלל תקופת הילדות והנעורים, ועל אדם צעיר אנחנו אומרים שהוא 'באביב ימיו', לעתים בהספדים על מת צעיר. הסתיו והחורף דומים לתקופת הזקנה, גם בביטוי הנדיר 'סתיו חייו'. למרות זאת, כאשר אומר איוב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִימֵי חָרְפִּי" (כט 4), והוא מתכוון דווקא לתקופה שבה היה צעיר. הרמב"ן מפרש את הפסוק: "ויקראו ימי הנעורים ימי חורף, כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף". חיי האדם נספרים בדרך כלל באמצעות האביב: "בן עשרים אביבים", אם כי נוטים לפעמים להתחכם באמצעות עונות אחרות.

יש גם דימויים היסטוריים. אביב העמים הוא תקופת ההתעוררות והצמיחה של תנועות ליברליות ולאומיות רבות באירופה, במהלך המאה ה-19, סביב שנת 1848. 'האביב של פראג' הוא המרד האנטי-סובייטי שהתרחש בצ'כיה בשנת 1968, והסתיים בכיבוש המדינה מחדש בידי מדינות הגוש המזרחי.

שפות רבות מספרות לנו כי "סנוּנית אחת אינה מבשרת את האביב", כלומר, אין ללמוד מאירוע בודד על תופעה כללית העומדת להתרחש. כך ביידיש וצרפתית. באנגלית אומרים דווקא 'סנונית אחת אינה עושה את הקיץ', וכך בגרמנית. מקור הפתגם במשל של איזופוס מן המאה השישית לפני הספירה. צעיר אחד בזבז את כל ירושתו ונותר לו מעיל אחד בלבד. לפתע ראה סנונית והחליט שהגיעו ימות החמה, ומיד מכר את המעיל. כעבור זמן מה חזרו ימי הקור, והוא למד על גופו מה שאומרת האמרה. הפילוסוף היווני אריסטו מצטט את האמרה בספרו "האֶתיקה הניקומאכית".

ואיך נולד שמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב? היא מופיעה במקרא כשמה של עיר בבלית דווקא, "תל אביב שעל נהר כבר" ביחזקאל. כאשר תרגם נחום סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", הוא קרא לו "תל אביב": תל – עתיק (אלט, בגרמנית), אביב – חדש (נוי). בדיונים על שם העיר ב-1910 ההשראה לשם הייתה מסוקולוב, לא מיחזקאל.

'חורף' מופיעה בתנך שבע פעמים. עמוס מוכיח את העשירים וקובע: "וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ". בחורף הימים מתקצרים, ועל כן נולד 'שעון חורף', לעומת 'שעון הקיץ'. בחורף ידועה תאוות הנמנום, ומכאן 'שנת חורף', כדרך הדובים. החורף מקשה על היוצאים למלחמות, וכך נולד הביטוי 'גנרל חורף', בהשראת הצאר ניקולאי הראשון, שליט רוסיה, שאמר בשנת 1853: "יש לרוסיה שני גנרלים שבהם היא יכולה לבטוח, גנרל ינואר וגנרל פברואר", כלומר, אף אחד לא יעז לתקוף את רוסיה הקרה והמושלגת בחודשי החורף.

ומה הותיר לנו הסתיו: את הפרח סתוונית, את מצב הרוח הסתווי, ואת השיר הנפלא "רוח סתיו" שכתב יחיאל מוהר ושר אריק איינשטיין. כמה משוררים גזרו מ'סתיו' פועל חדש. אמיר גלבע: "עלים נושרים, כי יִסְתָו". ראובן אבינעם: "בקבר לבבי אשר הִסְתִיו". ושלונסקי: "כיער שהֻסְתָו". 'מֻסְתָו' משמש במשמעות עגום וקודר.

המילה 'קיץ' מופיעה בתנ"ך 20 פעמים, ומתייחסת גם לימי החום וגם להבשלת הפרי. בלשון חכמים הקיץ נקרא גם 'יְמות החמה'. ביטוי מקראי נאה הוא 'כבִכּוּרה בטרם קיץ', במשמעות דבר נדיר, יפה ומושך. המקור בישעיהו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה", כשהכוונה לתאנה הנקטפת לפני שהבשילה בזכות יופייה. ומהן 'בֶהרות קיץ"? אלה נמשים. 'בהרת' כמילה בודדת מצויה במקרא. ברנר כתב: "ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ!"

אחד מכינויי הקיץ הוא 'עונת המלפפונים', כשהכוונה לתקופה שבה לא מתרחשות פעילויות בעלות עניין. המקור באנגלית: cucumber time (זמן המלפפונים), ובעקבותיה בגרמנית: Sauregurkenzeit (זמן המלפפונים החמוצים). באנגליה של סוף המאה ה-17 נהגו עשירי הארץ לעזוב את מחוזותיהם ופרשו לבתי קיץ, ולחייטי האצולה לא נותרה עבודה. חייטי האצולה נקראו מלפפונים (וגם 'כרובים') עקב היותם צמחוניים. הצירוף הגרמני היה מקובל על הסוחרים בברלין, וגם על העיתונאים כבר במאה ה-19, ונזכר במכתב שנשלח אל המשורר גֵתֶה בשנת 1821, בקשר לעונת השפל בתיאטרון. בשיח הישראלי הוא נקשר בעיקר לספורט, כאשר בתקופת הקיץ מתקיימות פגרות בליגות החשובות, ועיתונות הספורט מסתפקת בדיווחים חסרי עניין. בין ערביי ישראל קרויה תקופה זו כך מאחר שמתקיים בה קטיף מלפפונים אינטנסיבי, המחייב גם שחרור נערים מלימודיהם. בדומה קרויה עונת מסיק הזיתים מַוְּסִם קַטְף אֶלְזַיְתוּן.

Read Full Post »

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע.  אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.

המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).

הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה,  במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.

ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.

כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').

שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.

מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.

נגה פורת / כרוח סערה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: