Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘השפה העברית’

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.

בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".

אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.

'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.

חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.

הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".

אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.

רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.

זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".

'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: