Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘השופט’

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו שמותיו הרבים של אלוהים. המסורת היהודית לא הסתפקה בשם, אלא הצמידה אליו תארים רבים ובנתה צירופי לשון. אלה מאפשרים לשרטט את הפרופיל האלוהי.

אלוהים הוא בראש ובראשונה אב. המשפחה היא בסיס אם מרכזי בשפה, ולא רק בעברית. האח הוא גם חבר, הדוד הוא גם אהוב, העָם (הוא הדוד) הוא כל הציבור, האם היא מקור החיים, והאב הוא הסמכות המגוננת, מאב הבית ועד אב בית הדין. הצגת אלוהים כאב היא משנאית. במסכת סוטה נכתב: "ואין שואל על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים". הכינוי 'אבינו שבשמיים' נקבע גם בפתיחה לתפילה לשלום המדינה: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו", וזכה לראשי תיבות: אב"ש. החסידים פיתחו גירסה קרובה: 'אבא שבשמים', וביידיש 'טאַטע אין הימל'. שיר הקריאה 'עוד אבינו חי' נשען על המקרא, אבל כאן הכוונה לבשר ודם: "וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ, לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי" (בראשית מג 7).

במסכת תענית נכתב: "ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". תפילת אבינו מלכנו נאמרת בראש השנה וביום כיפור, אלא אם כן אחד מימים אלה חל בשבת. הצירוף הזה מלמד על שני תפקידים של האל: האב, וגם השליט, או המלך. קבוצה שלמה של צירופים מציגה את אלוהים כשליט כל יכול. הוא מכונה במסכת אבות 'מלך מלכי המלכים', בתלמוד 'אל מלך  נאמן', ובמדרש 'מלך המשיח'.

שמו של האל אֲדֹנָי מעיד על מעמדו כשליט. בספר תהילים הוא מוצג אדון כל הארץ: "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה' מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ". במדרש הוא מוצג כאדון העולם: "שאמר משה, שמא בשעה שציווה אדון עולם להתנדב דבר למקדש, דחקו ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם". בשפת יהודי המג'רב השימוש בצירוף זה פירושו "בכבוד רב", כגון: "כָּא תִמְשִׁי באדון עולם": היא תלך בכבוד רב, תזכה לליווי מכובד. "אדון עולם" הוא שמו של פיוט המופיע בסידורים של רוב קהילות ישראל לפני תפילת שחרית. בין שמותיו הרבים של האל באנגלית מופיעה גם מקבילה שלטונית: Lord.

כינוי נוסף לאל הוא 'ריבון', ובהרחבה 'ריבון העולמים' על פי נוסח התפילה "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך". במסכת תענית נולד הכינוי הקרוב 'ריבונו של עולם', פנייה ישירה של מאמין יהודי לאלוהים. הסיסמה העממית "אין עוד מלבדו" מקורה במקרא: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).

ומיהו אלוהֵי צבאות? הכינוי נפוץ במקרא בעשרות הופעות, הראשונה בהן בתפילת חנה, ופירושו שנוי במחלוקת. האם הוא מפקד צבאות ישראל?  ואולי הוא הבורא והמפקד של צבאות העולם, מצבא השמיים ועד צבא היבשה? כך סבור המדרש המסביר את הביטוי בתפילת חנה: "למה נתייחד שם זה כאן [בתפילת חנה]? אמרה לפניו: רבונו של עולם, שני צבאות בראת בעולמך. העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים פרים ורבים ומתים. אם אני מן התחתונים אהיה פרה ורבה ומתה, ואם אני מן העליונים לא אמות".

שורה של צירופים מצביעה על קדושתו של האל. הנפוץ והמוכר בהם הוא 'הקדוש ברוך הוא', המופיע אלפי פעמים בלשון חכמים. פנייה ישירה לאל בכינוי הזה אינה מקובלת,  ובדרך כלל חוצצים את הפנייה באמצעות 'ריבונו של עולם' או 'ריבון העולמים': "התורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור המנגנים בו גויים" (מסכתות קטנות). חסידי ברסלב ואחרים יצרו את הסיסמה "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך", שילוב של השם הקדוש בגוף שלישי, והפנייה האינטימית בגוף שני.

בעקבות 'השם' נהוג גם הכינוי 'השם יתברך' ובראשי תיבות השי"ת. המדרש מכנה אותו גם 'גדול העולמים'. שם קדוש עתיק יותר הוא 'מלך הכבוד' מספר תהילים: "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". וכל אלה מתמצים בפסוק אחד מכונן בספר ישעיהו: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

שורה של כינויים שניתנו לאל מספרים על תכונותיו. לאלוהים שתי תכונות קוטביות החוזרות בכינויים רבים: הוא טוב ורחמן, והוא קנאי ונוקם. המדרש קורא לו 'אב הרחמים' או 'אב הרחמן'. הצירוף הזה מוכר לציבור רחב באמצעות הפיוט "ידיד נפש" מאת רבי אלעזר אזיכרי: "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך". כל אלה נגזרים מסיפור מתן תורה, בפנייתו של משה לאלוהים: "ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". מכאן נגזרה הקריאה החסידית "אבא תרחם", המופנית לאל, והקריאה 'השם ירחם', או בנוסחה ביידיש: גאָט זאָל זיך דערבאַרעמען. ההשראה לכך היא מתהילים: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו". מכאן נולד גם הפיוט הידוע מן המאה ה-17, "אל מלא רחמים", שעליו כתב יהודה עמיחי: "אל מלא רחמים; אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו".

בפרצופו השני אלוהים הוא אֵל נקמות, ככתוב בתהילים: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". ספר דברים אינו מותיר מקום לספק: "ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא". בספר מלכים נכתב: "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים", ומכאן הצירוף 'השם ייקום דמו', ובראשי תיבות הנכתבים על מציבות 'הי"ד'. לביטוי הזה גירסה ערבית מוסלמית: רַבְּנָא יִנְתַקִם מִנּוּ. הפרשנות המקובלת אינה רואה בקריאה זו מסר לנקמה, אלא קביעה דתית שלפיה לא על האדם לנקום, הנקמה מסורה לאל.

אלה תכונותיו של האל, אבל עיקר הכינויים שלהם זכה מתייחסים לתפקידיו בעולם, ללמדך שאלוהים צריך לעבוד, והסגידה לו כרוכה בתשלום כבד. אז מה מוטל על אלוהים?

אלוהים הוא שופט ומשכין שלום, ככתוב בירמיהו: "שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא 20). ובאיוב "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" שואל אברהם בסיפור סדום ועמורה.

אלוהים הוא הבורא, היוצר ועל כן הוא קרוי בפשטות 'בורא עולם' אף כי חז"ל מזכירים לנו שהוא "בורא עולמות ומחריבן". הוא אחראי לאספקת מזון, כנזכר בתפילות היומיומיות: בורא פרי האדמה. בורא פרי הגפן. בורא פרי העץ. בורא מיני מזונות. כינוי קרוב הוא 'קונה' ובפנייה אליו 'קוני', בעקבות ספר בראשית: "וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19).

אלוהים הוא השומר הנאמן של אלה המאמינים, ככתוב בתהילים: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא 4). מכאן הביטויים היומיומיים, הנאמרים כמעט כלאחר יד, "אלוהים ישמור", או בערבית "אללה יוסתור". הביטוי 'צור ישראל' משמואל כוונתו ככל הנראה להציג את אלוהים כמבצר, כמקום הגנה ומפלט. ובמסכת תענית במשנה נכתב: "ברוך אתה ה' גואל ישראל".

אלוהים רואה הכל, העד החי שאינו מסיר עיניו לרגע ממעשי האדם, ככתוב בספר איוב: "גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים", כלומר, עדי בשמיים.

אלוהים הוא המנהל, הבוס הגדול, שהכול נעשה בדברו. את הביטוי הזה טבע אבן עזרא: "ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה, רק הכל נעשה בדברו". זאת בעקבות ספר תהילים: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג 6). קשה להיות אלוהים, אבל אין לו כל כוונה לצאת לגימלאות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

השומר

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: