Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הדג מסריח מהראש’

ד"ר רוביק רוזנטל / יש הרבה דגים במילון

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו מילים וביטויים מהווי הקהילות הדוברות לדינו, שחלקם זלגו לסלנג העברי. תרבות הלדינו יצרה במהלך הדורות אוצר בלום של פתגמי חוכמה. חלקם נשארו בהווי הקהילות, אחרים זלגו באמצעות תרגום אל דוברי העברית, גם אם לא ידעו מילה בלדינו.

כשהבת היפה של המשפחה אינה מצליחה למצוא חתן אומרים עליה: "אֶיל מַזָל דֶי לָה פֵ'יאָה, לָה אֶירְמוֹזָה לוֹ דֶיזֶיאָה", היפה מתאווה לגורלה של המכוערת. אחרי שהיפה או המכוערת הקימו משפחה, אומר הפתגם בלדינו: "אֶל מָארִידוֹ – קוֹמוֹ אוֹזָאטִיס, אִי אֶל אִיז'וֹ – קוֹמוֹ קְרֶיאָטִיס". תרגום: הבעל יתנהג כפי שהרגלת אותו, הבן – כפי שחינכת אותו.

פתגם חשוב בענייני דיבורים: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום! מלדינו בא גם 'בלע את הלשון': אֶינְגְלוּטִירְסֵי לָה אֶילוּאֶינְגָה.

עוד פתגם חוכמה: "לוֹס לוֹקוֹס אִי לוֹס נינְיוֹס דִיזֶן לָאס וֶרְדָאדֶס". ילדים ומשוגעים אומרים את האמת. פתגם לדינו אחר ממליץ על כוונות טובות: "בכפר ללא כלבים, האנשים הולכים בלי מקלות". על השלומיאל נאמר: "הוא הולך לים, ואומר שאין מים!"

לדינו אוהבת משלי חמורים, המתייחסים לטיפשים שהלדינו אוהבת להתעמר בהם. חמור נשאר חמור? בלדינו אומרים: "אַזְנוֹ נָאסְיוֹ, אַזְנוֹ קֶדוֹ", חמור נולד, חמור נשאר. אכלת קש? בלדינו אומרים: "אֶל אַזְנוֹ סֶה טְרָאיֶה לָה פָּאזָ'ה, אֶל סֶה לָה קוֹמֶה", החמור מביא את הקש וגם אוכל אותו.

הלדינו אוהבת מאוד את הגיבור העממי ג'וֹחָה, המוכר בכל רחבי המזרח והבלקן. בלדינו יש לומר ג'וֹחה במלרע, בניגוד לדרך הערבית, ג'וּחה במלעיל. ג'וחה, לפני שהתחתן – הזמין את העריסה. ג'וחה נזכר לנשק את אשתו, בהלוויה של אמא שלה, או לחילופין, בתשעה באב.

הלדינו מרבה בביטויי חוכמת חיים למגוון של מצבים מזדמנים. על עבודה רשלנית אומרים ש"הדביקו אותה בריר". מי שעבד ללא תמורה הולמת "עבד תמורת זנב מלפפון". על מי שיוצא למלחמה בלי ציוד ונשק אומרים שהוא "חמוש בגרגרי תורמוס" (אַרְמָאדוֹ דִי בִּילִיבִּיז). אדם המדבר בגסות הוא בעל "פה של בית כיסא", מקבילה של 'פה ג'ורה' וברמז ל'שפת ביבים'.

לא מעט ביטויים בלדינו לקוחים מן הטקסטים היהודיים ומחיי הדת, ומעניקים להם משמעות יומיומית. "שני יהודים בשלושה בתי כנסת" הוא גירסה של הביטוי "שני יהודים – שלוש דעות". "הבטיחו לו את רחל, נתנו לו את לאה" נאמר על המצב המוכר שבו הבטחות גדולות מתקיימות באופן צנוע ולעיתים כהונאה. "דיל דְיוֹ ברוך הוא", מילולית "מאלוהים ברוך הוא", הוא דבר שבח מופלג. "איסטאמוס אין מלכים אלף": עניין חשוב, גם במצב של מלכים, וגם סוג אלף. לעומת זאת "ולקח הכוהן" הוא כינוי לעג למי שחושב שהכול מגיע לו, ו"לב של עמלק" – קוֹראסוֹן דֶי עמלק – הוא כינוי לאדם אכזר.

חגים ומועדים מעניקים גם הם השראה לניבים ופתגמים. "משלוח מנות אחרי פורים" הוא גירסה של הביטוי "עבר זמנו, בטל קורבנו". 'לא כל יום פורים' בא גם הוא מלדינו: "קָאדָה דִיָא נוֹ אֶס פּוּרִים". ביידיש אומרים: "איין מאָל פּורים אין יאָר" – פורים בא רק פעם בשנה. 'פרצוף תשעה באב' הגיע אף הוא מלדינו: קָארָה דֶי תשעה באב. על מי שמרבה לגדף אומרים "מה שכתוב בפרשת כי תבוא", שבה קללות רבות.

אחת מדרכי ההשפעה והחדירה של שפה זרה לעברית (ולכל שפה אחרת) היא תרגומי הבבואה, ביטוי בשפה זרה העובר לשפה אחרת באמצעות תרגום. בעברית המדוברת לא מעט תרגומי בבואה של ביטויים בלדינו. חלק מהם קיימים גם בשפות אחרות, ובעיקר ביידיש. על כמה מהם ניתן לומר שלדינו היא המקור היחיד או העיקרי.

הדג מסריח מהראש: דֵי לָה קָאבֵ'יסָה פְ'יֵידֵי אָל פֵּישֵׁי.

עשה במכנסיים מרוב צחוק. דֶי פּישָאר דָי לה רִיזָה.

ביטוי התופס תאוצה ומופיע גם בפרסומות: "אם נותנים לך קח, אם מרביצים לך ברח", או בלדינו: "סִי טֶא דָאן – טוֹמָא, סִי טֶא אַחַ'ארְבָ'אן – פוּיֶה".

כמה וכמה ביטויים לקוחים משולחן האוכל, כולל 'פתח שולחן' (אַב'רִיר מֵיזָה). האכיל בכפית. כלומר, הסביר בפרטים רבים מדי מגיע מלדינו, וגם 'עשה סלט', בילבל את היוצרות: אָזֶיר טוֹדוֹ סָאלָאטָה. מכאן השימוש ב"סלט" במשמעות עניין מבולבל וחסר סדר. פרצוף חמוץ הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' (פני מלפפון). לאלה יש להוסיף את 'אכל אותה', כלומר, נפגע, איתרע מזלו, מקורו בערבית (אֵכַּלָהָא) וגם בלדינו: לָה קוֹמִיוֹ. ההסבר הוא שזהו חלק מביטוי שלם שמשמעותו "אכל את איבר המין", כלומר, עשו בו מעשה סדום. איבר המין הגברי בלדינו (לה פּאטָה) נתפס כמילה בנקבה.

יש גם ביטויי זלזול. 'שמחת זקנתי!' התגלגל מ'לָה גְרַסְיָיה דֶי טוּ מָאנָה' (מילולית: שמחת אמך). ביידיש נאמר 'דאגת הסבתא'. ביטוי בוטה יותר, ישראלי מאוד הוא 'עזוב אותו!', כלומר, אל תתייחס אליו, מי הוא בכלל. בלדינו: דֶישָׁאלוֹ. גם 'עזוב שטויות' – דֶישָׁה שָׁאקָאס.

אז שככה יהיה לי טוב (אָסִי טֶינְגָה בּוּאֶינוֹ), עיניים שלי (מִי אוֹז'וֹס), שתהיו לי בריאים (סָאלוּדוֹזוֹ קֶי מֶ'יסְטֶי), וביידיש: זיין מיר געזונט.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: