Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דת’

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו מילים בשפות העולם שמקורן העברי מגיע מהתנ"ך והתלמוד. לצד זה התנחלה העברית בשפות הדיבור ובסלנג של שפות שונות. תופעה זו אופיינית למאות ה-19 והעשרים, שבהן התרחשה הגירת יהודים מסיבית באירופה ובאמריקה, ואיתה נדדו מילים וביטויים שונים, אך יש לה גילויים מוקדמים יותר.

הספרות הספרדית של המאות האחרונות זרועה מילים עבריות שיש להן בסיס במקורות, אך הן זכו לא פעם למשמעות חדשה. כך מופיעה בספרות המילה mancer במשמעות בן הזונה, גלגול של 'ממזר' בלדינו העברית. מלשין, בספרדית malsín, הוא כמשמעותו העברית, ומכאן הפועל malsinar – להלשין או להוציא דיבה. desmazalado הוא חסר מזל, על בסיס המילה העברית מזל. מילים כמו כשר, טרֵפה וכוהן שמרו על משמעותן הדתית.

ההגירה היהודית הנרחבת לבריטניה ולארצות הברית במאה ה-19 הביאה איתה מילים עבריות רבות לאנגלית בתיווך יידיש. המילון האנגלי התעשר במילים חוצפה, דווקא, גנב, גוי, גולם, מבין, משוגע, כושר ועוד, כולם בהגייה האשכנזית. 'רבי' היה כינוי לראש המאפיה בעיקר כאשר הנ"ל היה בן דת משה. מן המילה 'תחת 'במובן הפיזיולוגי, שנשמעה ביידיש 'טוכעס', נולדה מילת הסלנג האנגלי tush. מלחמת העולם השנייה הותירה מילה מהדהדת באנגלית: Shoah.

השפה היהודית-האיטלקית הותירה את רישומה על המילון האיטלקי, וגם כאן בשינוי הגייה מסוים שהותאם לדיאלקטים שונים שרווחו באיטליה. המילה 'מרגל' שימשה בשפת אנשי טרייסט במשמעות דומה, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. 'טָרֵף' זכה בכמה דיאלקטים למשמעות חולני. לעתים הומרה האות ע' באות נ', וכך הפכה 'מעות' ל'מנות' במשמעות כסף, ו'פועֵל' ל'פונֵל'. כינוי הרמז 'זאת' זכה בסלנג האיטלקי למשמעות אדם כלשהו. sagatata פירושה בסלנג של חבל אמיליה שחט. cacèrro – כשר – פירושה בשפת טוסקנה טוב, gadollo – גדול. לעתים התערבה במעבר המילים משפה לשפה עמדה אנטישמית, וכך זכו מילים עבריות חיוביות למשמעות שלילית. מילים כמו badanái ודומות להן, שהתגלגלו מהשבועה 'באדוני', זכו למשמעות  אדם חסר ערך או מהומה. בסלנג הצבאי האיטלקי של מלחמת העולם השנייה רווחה המילה fasullo במשמעות פסול או שגוי. מילים אלה לא שרדו בסלנג העכשווי באזורים השונים, או באיטליה בכלל.

העברית כיכבה שנים ארוכות בשפת הגנבים ברחבי אירופה. התופעה הבולטת ביותר היא שפת הגנבים הגרמנית, Rotwelsch – ששימשה ברחבי גרמניה וזכתה למילון עשיר בשנת 1960. ממנה גם התפתח ניב הלכודיש בבוואריה, שם הפכה שפת הגנבים לדיאלקט של אחד הכפרים. השפה שיצרו הגנבים נועדה להיות שפת סתרים שלא תהיה מובנת לסביבה ובעיקר לשוטרים. לשם כך נבחרו שתי שפות נסתרות – שפת הצוענים, והעברית, ולאו דווקא בתיווך יידיש. בשפת הגנבים נמצאו מילות הצלחה ואיחול כמו  אוֹשֶׁר זַיין ו'אַשְרֵה' (אשרי), ולצידן מילים המייצגות פחד וצער כמו בֶּגִידֶה, וכן בִּיסֶה, מעצר בקלון, בעקבות המילה העברית בושה. בֶּסְקִיסֵא – בית כיסא – פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. בֶּקָאוּאֶך פירושו בשפת הגנבים באלימות, גלגול של המילה העברית 'בכוח'. אנשי המשטרה זכו לכינויים על פי אופיים. בָּאלְחוֹכֶם (בעל חכמה) הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים. בּאלְחוֹלֶם (בעל חלום) הוא לעומתו קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים. גֶמוֹרֶה – גמרא – הוא כתב פקודה או אזהרה של ראשי הכנופיה. יֶלֶד הוא מטבע כסף שערכו נמוך. גרמניה קרויה בשפת הגנבים אִשְׁכֵּנָז.

שפת הגנבים הגרמנית רוויה בהומור דו-לשוני. 'בְּרֶסְלָאוּאֶר' הוא אדם בעל איבר מין רב ממדים. ברסלאואר הוא סוג של מטבע וקשור לעיר ברסלאו, אך הפירוש המיני מתקשר לעברית: 'ברית? לא!' מֶזוּזֶה היא אשה מופקרת, מפני ש"כולם מנשקים אותה". מָרֶאמוֹקוּם – מראה מקום – הוא אליבי שקרי. אִכְבְּרוֹשׁ – עכברוש – הוא  נוכל. השוטרים נקראו צדיקים, המנהיג הנאצי גרינג טען בנאום ברייכסטאג בשנת 1933 ש"אנו חייבים 'שמירֶה שטֵיין' (לעמוד בשמירה) כנגד היהודים". מן הסתם לא ידע שהוא משתמש במילה עברית.

שפת הגנבים הרוסית אימצה לא מעט מילים עבריות בתיווך יידיש. ביניהן 'חֶבְרָה' במשמעות חבורה, 'כתובָּה' במשמעות מסמך מזויף, 'פרשה' במשמעות שמועה, 'מָלינה' – מלונה – מקום מסתור לנשק ושלל. סלנג הגנבים ההונגרי לא טמן את ידו בצלחת, וכך אפשר למצוא בו מילים כמו balhé – בַלָהָה, במשמעות שערורייה, jatt (יד) שפירושה לחיצת ידיים או הסכמה, מורא – פחד, שתיקה, ו- szajré בעקבות סחורה במשמעות סחורה גנובה.

לא רק הגנבים שרבבו מילים עבריות, ולא דווקא בסלנג. לסלנג הגרמני נכנסו מילים כמו טינֶף (טינופת), דַלוס (עוני), פְּלַייטֶה (פשיטת רגל בעקבות 'פליט') ורבות אחרות. שפה מפתיעה היא הארמנית, שלא ברור איך קלטה מילים רבות מעברית, ויש רואים כאן תיווך של הארמית לדורותיה. בשפה הארמנית אפשר למצוא מילים כמו גדיש, חרגול, צרור ופתרון, ובמשמעות העברית המקורית. המילה 'גלות' פירושה בארמנית מסע.

אחד הגלגולים המפתיעים של העברית הוא של שפות לא אירופיות הרחוקות מרחק גיאוגרפי ותרבותי רב מהחברה היהודית המוכרת לנו. בין אלה מצויות השפות הקריאוליות, שפות עבדים שנמלטו לארצות הברית מן האיים הקריביים ומאמריקה הלטינית. חלקם עבדו לפני שברחו אצל בעלי חווה יהודיים וקלטו מילים עבריות, שהפכו חלק משפתם. העבדים שברחו מסורינאם קראו ליום רביעי pikí sabá – שבת קטנה, וליום חמישי – gaán sabá, שבת גדולה. המילים 'כשר' ו'טרף', האופייניות לשפות רבות, התגלגלו גם הן באמצעות העבדים מן הקריבים לאנגלית האמריקנית.  בשפת פאפיאמנטו של האיים האנטיליים מתועדות המילים 'בסימן טוב', 'בקי', 'זונה', 'גנב' ו'כבוד', בהגייה ובמשמעות דומה לעברית. 'גדול' פירושו בשפה זו בוס, בעלים.

מילים עבריות אפשר למצוא גם בשפות הפולינזיות, האופייניות לאיים בלב האוקיינוס השקט. בשפת אנשי סמואה  נקראה מערכת הכוכבים אוריון קיסילה, בעקבות כסיל המקראית, לצד מילים עבריות נפוצות כמו שטן, תורה ועוד. מיסיונרים שהגיעו לסמואה הטמיעו בשפת אנשי האי שמות לצמחים וחיות, וביניהן ארז, נמר, קוף, תחש ושום. בצירוף מקרים קרוי כוהן הדת בשפת איי הווי kahuna, אך כאן ככל הנראה הקשר הוא מקרי.

מקבץ מילים שנקלטו בשפות העולם במאה העשרים הגיעו מן העברית הישראלית. כך אימצו הדוברים ואמצעי התקשורת בכמה שפות מונחי יסוד של המדינה העברית. במילוני האנגלית והצרפתית התאזרחו מילים כמו קיבוץ, מושב, כנסת, כיפה ומנורה, ולצידן מוסד ושין-בית. למילים אלה מצטרף השגריר הישראלי עוזי, תת-מקלע פופולרי. בספרדית נמצא את המילים ישראלי ועלייה. בהונגרית אפשר לשמוע את המילה סוכנות.

קשה לחזות את כושר ההישרדות של המילים העבריות בשפות העולם. מילות סלנג, בעיקר סלנג עבריינים, נעלמות כאשר השפה העבריינית כולה משתנה. למילים שנקלטו בפולחן הדתי כמו 'הללויה' ו'אמן' מזומנים, ככל הנראה, חיי נצח.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: