Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דובר’

שבעה בניינים יש בעברית, והמונח 'בניינים' מספר את הסיפור. זהו השלד של מערכת הפועל, ומערכת הפועל היא אחד היסודות המוצקים של העברית. שבעת הבניינים זוקקו והוגדרו במסגרת הדקדוק העברי שנוסח בסוף האלף הראשון, מתוך כ-70 בניינים המופיעים בתנ"ך ובמשנה. כל היתר נדירים וחלקם נתפסו כצורות משנה של שבעת הבניינים המרכזיים, שהם הרוב המכריע של הופעות הפועל במקורות.

לכאורה, לכל בניין יש תפקיד מוגדר. בניין קל הוא הבסיס, מעין ברירת מחדל, ללא מאפיינים מיוחדים. למשל, אָכַל. נפעל הוא לכאורה הסביל של בניין קל, למשל: נֶאֱכַל. פיעל הוא הבניין המחזק, איכֵּל, בעיקר בהתייחסות לאש האוכלת, פוּעל הסביל שלו, אוּכַּל, התפעל הבניין החוזר. הפעיל הוא הבניין הגורם: האכיל, והופעל הסביל: הואכל. ויש בונוס. לכל בניין שם פעולה, מעין הפשטה של הפעולה. אכילה, היאכלות, איכול, מאוכלות, האכלה, התאכלות.

עד כאן הדברים ידועים. פשוטים הם לא. כאשר מתחילים לגלוש בין השורשים השונים מגלים שהחלוקה לבניינים רחוקה להיות מושלמת. לא צריך להתפלא. השפה היא מערכת בנויה היטב, אך לא מושלמת, וזה סוד יופייה וגמישותה.

קחו למשל את שני הבניינים הפעילים, קל ופיעל. כאמור, קל הוא היסוד, פיעל הוא החיזוק. אבל האומנם יש באמת הבדל משמעות בין דלג לבין דילג? בין הלך לבין הילך? ההבדלים הם בעיקר בשימוש או במשלב. הילך הוא לכאורה גבוה: מְהַלֵּך, וצורת שם הפעולה עוברת לעולם הרכב: הילוכים, אבל מבחינת המשמעות ההולך והמהַלֵך חד הם. הכובס והמכַבֵּס עושים אותה פעולה בדיוק, ההבדל היסטורי. בתנ"ך 'מכבסים', בלשון חז"ל מופיע שם הפעולה 'כיבוס', בלשון ימי הביניים – 'כובסים', בבניין קל, ושם הפעולה הפך לשם עצם כללי: 'כביסה'. במקורות גם לוקטים וגם מלקטים, גם רוקדים וגם מרקדים, גם קופצים וגם מקפצים, גם רוחפים וגם מרחפים. נשקתי לאהובתי או נישקתי אותה? העיקר שיש אהבה. גננת כותבת: "לאחרונה עלתה בגן השאלה איך נכון לומר: אני קולפת תפוז, או מקלפת תפוז". והתשובה היא, גם וגם.

לעיתים נמצא במהלך השנים בידול במשמעות בין הפעלים, אבל לא במשמעות המחזקת אלא כדי לענות על חֶסֶר במשמעות. למשל, במשמעות השורשים בָנָה (בתנ"ך) ובִנָּה (בלשון חכמים) חל בידול – האחד כפועל כללי, והשני במשמעות חיזוק הריסות: בינוי. במקורות אין הבדל בין כתב וכיתב, היום כיתב נקשר לענייני המשרד ("תכַתֵב את המנכ"ל"), ובשם הפעולה באמצעי תקשורת שונים: כיתובים. הבדל בולט קיים כבר במקרא בין סָפַר (מספרים) לסִפֵּר (סיפורים). לעומת זאת 'חישב' מתייחס לתחום המחשבים והמתמטיקה רק בעברית החדשה.

לעיתים ההבדל הוא בשימוש בזמנים השונים. הדובר והמדַבֵּר בלשון מקרא זהים במשמעות, אבל 'דובר' מופיע רק בבינוני, והמדַבֵּר על כל זמניו ודקדוקיו הוא הפועל השליט. חובֵב בבניין קל מופיע בתנ"ך רק בבינוני (חובב עמים), בלשון חכמים כבר כולם מחַבְּבִים ומחַבְּבות, בפיעל. גורל דומה יש לפעלים פחד ופיחד. במקרא יש חלוקה. 'מְפַחֵד' בפיעל היא הצורה הבלעדית של ההווה, בעוד 'פָחַד' בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. היום אומרים גם 'פוֹחֵד'. 'פיחד' בעבר נכון דקדוקית, אבל נשמע בעיקר בין ילדים.

גם הגבולות בין הפעיל וקל מיטשטשים, כבר במקורות. לבניין הפעיל יש גם תפקיד של תהליך, התכנסות לתוך מצב, ולא רק של גרימה. במקרים אלה נוצרת כמעט זהוּת בין קל להפעיל. כבר בתנ"ך אָדַם והאדים, חָוַור והחוויר, שָמַן והשמין מספרים אותו סיפור, אם כי השמין פירושו גם גרם לאחרים להיות שמנים יותר. וכך מופיעים במקורות באותה משמעות רָזָה והִרְזָה, רָעַש והרעיש, חָשך והחשיך. אחת המשמעויות של 'קרא' בתנ"ך היא לקרוא טקסט באוזני אחרים, בחז"ל אומרים 'הקריא' באותה משמעות. לא, זו לא שגיאה. זָן בלשון חכמים – פרנס, נתן מזון. הֵזין בעברית החדשה, דומה במשמעות. החונף, המחניף והמתחנף עסוקים כולם בליקוק ישבנים. האדם הצרוד, מילה מחז"ל, זכה לשלל פיתוחי פועל בעברית החדשה: צרד, נצרד, הצריד והצטרד.

גם בניין נפעל משחק עם בן בריתו הקל משחק מתעתע. בדרך כלל זהו אכן צמד: פעיל-סביל, אבל במקרים לא מעטים הנפעל אינו בדיוק סביל, כפי שהקל אינו בדיוק פעיל. למשל, הצמד אָבַד המקראי ונֶאֶבַד שפירושו בחז"ל הושמד, והיום – הלך לאיבוד. כך הפך ונהפך, חרב ונחרב, כבה ונכבה. בין לָחַם לנִלְחַם לא נמצא שבריר הבדל, ובחז"ל מופיע אפילו התלחם, המשמש היום בסלנג. ומה בין כיוֵון והכווין? בשני המקרים מסמנים מגמה, לאן יש ללכת. על כן בעברית החדשה מתרחבת הצורה 'הכווין', לצד זו המקובלת: כיוֵון.

דוגמה מעניינת היא שורש מש"ך. לכאורה, הפעולה נמשכת, והאדם ממשיך את הפעולה. אבל כבר בימי הביניים 'ממשיך' פירושו 'נמשך', כמו בחלק מההופעות היום: ההצגה המשיכה. יחסים כאלה יש גם בין הנחבא והמתחבא, המתלונן והמלין, החומק והמתחמק ועוד.

יש גם בלבול או סוג של שגיאה ההופכים לנוהג. זה קורה בעיקר ביחסי קל והפעיל, בעניינים של ממון ונכסים. אפשר לחזור ולשנן שהלוֹוֶה מקבל כסף והמַלוֶוה נותן, שוֹכֵר מקבל דירה מהמשכיר, ושואל לוקח ספר מהמשאיל. לא עוזר, ושוב ושוב נשמע: "הלוויתי ממנו אלף שקל", "השכרתי מהבעלים דירה במרכז העיר", "השאלתי מהספרייה את הספר".

אחת התופעות המעניינות ביחסי הבניינים, המעידות על הגבולות המטושטשים ביניהם, הוא עניין שמות הפעולה. בלא מעט מקרים יש בעברית החדשה בידול בין הבניין של הפועל לבניין של שם הפעולה. למשל, השורש אס"ף. הפועל: אספתי, אספת, לאסוף. בניין קל. שם הפעולה: איסוף, בניין פיעל. הפועל אסר, שם הפעולה בחז"ל ועד היום: איסור. לא אסיפה ולא אסירה. איסוף ואיסור.

דוגמה בולטת ואקטואלית היא בשורש כב"ש. כבר בתנ"ך הפועל הוא לכבוש, ושם הפעולה בלשון חכמים – כיבוש, בעקבות הופעה בודדת של 'כיבֵּש' בתנ"ך. גם לכבישה יש תפקיד, וזאת בתחום עיבוד המזון. כובשים זיתים לשמן בכבישה קרה, כובשים שטחים בכיבוש חם. המשותף הוא הלחיצה והדחיסה.

ולסיום, לא אחת ולא שתיים מסמן מעבר הבניינים לא רק ניואנס, גרימה או חיזוק, אלא היפוך משמעות. המבַצֵר את העיר או מתבצר בעמדתו מפגין כוח ונחישות. הנבצר אינו מי שמבצרים אותו, אלא החלש, מי שאינו מסוגל לפעולה. השדה הסמנטי הזה מאפשר לפגוש גם את השורש חל"ש. בנפעל: נחלש. בהפעיל: החליש, כלומר, איבד מכוחו. ובבניין קל: חלש, שלט, הפגין כוח. זה מה שאירע גם לפעול שר"ש. המשָרֵש, פיעל, עוקר. המשריש או המשתרש בהפעיל ובהתפעל מעמיק את היאחזותו בקרקע. נפלאות דרכי השפה.

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: