Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בחורים’

ברשימה קודמת עסקנו במגוון המילים שנקשרו בעברית לגיל הזקנה. השפה העברית עוסקת כמובן גם בגילאים הצעירים, וגם ממגוון המילים ומטבעות הלשון במסלול החיים אפשר ללמוד הרבה עלינו, ועל העברית.

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא, בספר דניאל: "לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם". אבל האם גיל הוא עניין מוחלט וברור? ממש לא. למעשה, מדובר בשלוש פרדיגמות גיל שונות. הגיל הכרונולוגי נקבע על פי תאריך הלידה, או 'יום הולדת', מונח המופיע בספר בראשית: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה". מכאן הוא משמש לציון התאריך מדי שנה, בדומה לאנגלית – birthday – ושפות נוספות. יש שמוסיפים לו מתחום הרכב את הביטוי 'שנת ייצור', והמעבר מעשור לעשור נקרא ברוח הימים הטרום-סלולריים 'החליף קידומת'.

הפרדיגמה השנייה היא 'גיל ביולוגי', והיא מציינת אירועים המתרחשים בגוף האדם, ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. משלים אותו ולפעמים מאתגר אותו 'גיל מנטלי', המתייחס ליכולת השכלית. הביטוי הזה נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

לצד הפרדיגמות האלה עומד מדד שהוא אולי חשוב מכל: התחושה הפנימית, הדרך שבה אדם תופס את עצמו. היא בולטת מאוד בעשורים האחרונים שבהם עלתה 'תוחלת החיים', ונטבע גם המונח 'זקנים צעירים'. למדד הזה נטבעו כמה מטבעות לשון. למשל: "החיים מתחילים בגיל…", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. ויליאם פיטקין כתב בשנת 1932 את הספר "החיים מתחילים בגיל ארבעים". ליאונרד הנסן כתב את "החיים מתחילים בגיל חמישים", סרטים שונים נקראו על פי אותו דפוס, ובפרסום הדרכה לגמלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל שישים וחמש". דפוס לשוני שתפס תאוצה הוא "X הוא Y החדש", כמו "שבעים הוא החמישים החדש". ויש גם חרוז: "זה לא הגיל, זה התרגיל".

גם לתיאור מסלול החיים מקובלות כמה פרדיגמות או מודלים. הראשון הוא המודל הליניארי, החיים הם מסלול אחד, מלידה עד מוות, "מן העריסה עד הקבר". את הדגם הליניארי נהוג לתאר באמצעות דימויים. דימוי אחד הוא עונות השנה. הביטוי 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, ומקורו בשפות אירופה. בספר איוב נכתב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי, בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי", וכאן הכוונה דווקא לימי הנעורים. הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס לשנות הבגרות המאוחרת. דימוי נוסף הוא מהלך היממה. השחר הוא ראשית החיים, 'ימי השחרות', 'משחר ילדותו', וגם הביטוי התלמודי 'בן תשחורת'. הזקן מצוי 'בערוב ימיו'.

מודל קרוב הוא מודל הפעמון. הוא מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי במעין עקומה שבה מיוצג תהליך של עלייה, התייצבות וירידה. על פי התפיסה היהודית לכל גיל יש תפקיד, והפסוק הידוע ממסכת אבות מציג את מודל הפעמון, מילדות עד שיבה.

המילה 'ילד' נגזרת מן השורש יל"ד. הילד הוא הקרוב ביותר ללידה. לצד זה הוא 'האדם היונק' ולכן הוא נקרא תינוק או ינוקא, ובשפת המקרא: "יונקי שדיים". גם 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק. בלשון חכמים תינוק הוא ילד שכבר יוצא ללימודים: "תינוקות של בית רבן".

ילדים קטנים הם 'טף', ובארמית: 'טפליא'. כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה היא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד הוא גם פָּעוֹט, מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן דַּרְדַּק: מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן, או זַאֲטוּט, ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית זוטא. לצד אלה הילד הוא 'רך', כלומר, נעים וענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". מכאן גם הביטויים 'הרך הנולד' או 'הגיל הרך'. המילה 'אברך' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ועליה דרשו חז"ל: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".

הילד זוכה גם לדימויים של בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פַספוס', שהוא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא אִינְגָלֶה, או ברבים קינדערלאך. יהודים נוטים גם לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאל'ה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטעלע' ו'מאמעלע' ביידיש.

מהיכן הגיע אלינו ה'נער'? ככל הנראה המילה קשורה להתנערות, פריצה קדימה. דעה מקובלת פחות היא שהמילה קשורה לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. מכאן הביטוי התנכי 'בני נעורים' בתהלים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים". 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

על פי מודל הפעמון גיל הנעורים הוא 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים והוא מזכיר את הכינוי בצרפתית: l'âge ingrat – גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן. ביטויים רבים מציגים את הנוער דווקא כגורם להתחדשות ומחאה. 'שירת הנוער' של שמואל בס הייתה בשנות החמישים מעין המנון: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועלייה". רצח רבין הוליד את 'נוער הנרות', שלטון ישראל ביו"ש הביא את 'נוער הגבעות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', ביטוי שמקורו בצרפתית וברוסית. במפגני תנועות הנוער שרו: "נוער הזהב – רד לנגב!"

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בחור הוא במקורו מי שנבחר, בעקבות המילה האכדית בַכַּרוּ: איש צבא. בסלנג הצבאי 'צעיר' הוא חייל חדש. בתש"ח השתמשו בהתייחסות לחיילים במילים 'בחורים', וגם 'נערים' כמו בשירו של אלתרמן "מגש הכסף". 'עלם', מילה מעודנת, קשורה ככל הנראה לאלימות. ומה אומרת מסכת ברכות על מי שכבר אינו נער רך? "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים".

מעט ביטויים יחסית עוסקים באדם המבוגר, שאינו צעיר ואינו זקן. "אמצע החיים" שמקורו באנגלית מזכיר ביטוי בירמיהו: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ". התקופה הזו נחשבת לשיא החיים, ומכאן הביטוי 'במיטב שנותיו', או באנגלית: in one’s prime. גם השלבים במסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא המתבטא בחוכמה והבנה יותר מאשר בכוח פיזי. 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. את הביטוי טבע בערבית אבן סינא, והוא תורגם לעברית: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה".

ביטויי גיל העוסקים בנשים מתמקדים באנטומיה ובתהליכים פיזיולוגיים. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', ואם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן ל'בתולה זקנה', וביידיש: אלטע מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא 'בתולה באוזן':אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, אוביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן, בתולה במרפק. גיל הבְּלוּת מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות שרה אמנו: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה".

ואם הזכרנו את הילד הקרוי 'אבאל'ה', יש לזכור ביטויים המדברים על המבוגר כילד. אדם מנוסה בהוויות החיים הוא 'ילד גדול'. אדם מבוגר השומר על אמונותיו התמימות הוא 'ילד נצחי'. אדם צייתן ונוח לבריות הוא 'ילד טוב', ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים', בעקבות כיפות סרוגות הנושאות את הכיתוב הזה. אדם הגורם צרות לסביבתו הוא בצרפתית 'ילד נורא'. אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות הוא 'ילד שעשועים', בעקבות ירמיהו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים", ובאנגלית playboy. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו, ולפעמים נאמר עליו במנוד ראש: "הלך הפלא ונשאר הילד.

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: