Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בהכנעה’

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מודיע בהכנעה, גאון גדול הוא לא

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: