בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לאחרונה חגגנו את חג הפסח המסמל את ראשית האביב. בחג זה מקובל לקרוא את שיר השירים, ספר מקראי שרבים מפסוקיו הולחנו והפכו לשירי אביב בזֵמֶר העברי, וביניהם: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (פרק ב, פס' יב). בפסוק זה המילה 'ניצנים' מופיעה במקרא בפעם היחידה. הניצנים מעידים על תחילת הפריחה, ולכן למילה 'ניצן' יש גם משמעות מטפורית: 'הסימן הראשון להופעתו של דבר מה', למשל "ניצני כישרון".

בשיר השירים מופיע פעמיים הצירוף "הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (פרק ו, פס' יא; פרק ז, פס' יג), כלומר: הצמיחו ניצנים. הפועל הֵנֵץ נגזר מהשורש נצ"ץ בבניין הפעיל, ומשורש זה נגזרו גם המילה נִצָּן והמילה הנרדפת נִצָּה (ישעיהו יח ה).

נוסף למילים אלה, מהשורש נצ"ץ נגזרו שתי מילים מקראיות מתחום האור והזריחה: הפועל נָצַץ ושם העצם ניצוץ. בלשון חז"ל נגזרה משורש זה המילה הראשונה בצירוף הָנֵץ הַחַמָּה (זריחת השמש). האם יש קשר אטימולוגי והיסטורי בין שתי המשמעויות של השורש נצ"ץ – פריחה וזריחה?

בעניין זה הדעות חלוקות, ויש מילונים היסטוריים שאינם מקשרים בין שתי המשמעויות. ואולם אחרים מוצאים קשר סמנטי בין תחום האור והזריחה לתחום הצמיחה והפריחה. הניצנים מתחילים לבצבץ מהצמח כשם שהאור מתחיל לבצבץ עם עלות השחר.

יש המביאים ראיות לקשר סמנטי זה משורשים אחרים בעברית ובשפות שמיות אחרות. בין היתר, בערבית הפועל זַהַרַ פירושו 'זרח', כמו 'זָהַר' בעברית, והמילה זַהְר פירושה 'פֶּרח'. בארמית הפועל 'צמח' פירושו גם 'זרח'. הקשר הסמנטי הזה ניכר גם בשורש זר"ח. משורש זה נגזרה המילה 'אזרח', המופיעה במקרא לרוב במובן 'בן האומה', בניגוד לגֵר, למשל: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה"  (ויקרא כד כב). רק בפסוק אחד בתהלים (פרק לז, פס' לה) מופיעה מילה זו במשמעות אחרת, והיא כנראה משמעותה המקורית: "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן". חוקר הלשון שלמה מורג פרסם מאמר על ביטוי זה (בכתב העת תרביץ מ"א, תשל"ב). מורג מפרש את המילה 'אזרח' בפסוק  זה כ'נֶבט, צֶמח', וקושר בינה ובין הפועל 'זרח', הנגזר מאותו שורש. הוא מוצא קשר סמנטי נוסף – בין צמיחה לבין לידה. הקשר הזה מסביר כיצד נוצרה המשמעות המוכרת של 'אזרח' כבן שנולד לאומה ו'נטוע' בתוכה.

כך, דרך קשרי המשמעות בין השדות הסמנטיים השונים, נתגלגלה משמעות השורש זר"ח ממושגים פיזיים בסיסיים המוכרים לכול – אור השמש וצמיחת הפרחים – למושג מופשט כמו אזרחות. וכך הגענו מניצני הפרחים בפסח לאזרחי המדינה ביום העצמאות.

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »