Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ארוך טווח’

ב-21.6 חל היום הארוך ביותר בשנה. בימים אלה גם נערכים משחקי המונדיאל, שבהם לפעמים יש הארכה. בקרוב מתחיל החופש הגדול, שנחשב ארוך מדי בעיני ההורים, אבל לא בעיני המורים וחלק מהתלמידים.

המשמעות הראשונית של התואר 'ארוך' היא 'שיש מרחק גדול בין קצה אחד שלו לקצה האחר', לדוגמה:" הדרך מתל אביב לאילת ארוכה מאוד".  כידוע, מילים רבות הרחיבו את משמעותן מתחום המקום הפיזי לתחום הזמן, וכך קיבל התואר 'ארוך' את משמעותו השנייה: שנמשך הרבה זמן, למשל בביטויים: יום לימודים ארוך, סוף שבוע ארוך ועוד. כך קרה גם במשמעותו של התואר ההפוך קצר. לפי המטפורה הבסיסית הזאת, הזמן נתפס כאובייקט שאפשר למדוד את אורכו. הצירוף אֲרֹךְ טְוָח   מתאר משהו שמגיע למרחק רב, או משהו שנמשך פרק זמן ארוך, ובהתאם – גם הצירוף ההפוך 'קצר טווח'. המילה טְוָח  עצמה מתארת גם מרחק וגם פרק זמן.

גם מילים אחרות מהשורש אר"ך מתארות הן מרחק רב והן זמן רב. במקרא הפועל אָרַךְ מתאר גם את מידתם של ענפי העץ: "וַתֶּאֱרַכְנָה פארתו [קרי: פֹארֹתָיו]" (יחזקאל לא ה) וגם את התמשכות הזמן: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים" (בראשית כו ח). הפועל הֶאֱרִיךְ משמש גם במובן הגדלת מידותיו של חפץ: "הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד ב) וגם במובן הגדלת משך הזמן, בעיקר בביטוי הֶאֱרִיךְ יָמִים, לדוגמה: "וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע כד לא).  שם העצם המופשט אֹרֶךְ מופיע במקרא בעיקר כמידה פיזית, לצד 'רוחב' (בין היתר: בראשית ו, טו בתיאור המידות של תיבת נוח), אך גם בביטויים לְאֹרֶךְ יָמִים  (למשך זמן רב: "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה' לְאֹרֶךְ יָמִים", תהלים כג ו) ואֹרֶךְ יָמִים (חיים ארוכים, בין היתר תהלים כא ה). בכתבי חז"ל נוסף גם הביטוי אֲרִיכוּת יָמִים באותה משמעות.          

במקרא יש למילה 'אָרֹךְ' צורת נסמך מיוחדת: אֶרֶךְ, לדוגמה: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר [=הכנף]" (יחזקאל יז ג).  יש הגוזרים אותה מצורת היסוד המשוערת 'אָרֵךְ'. צורה זו מוכרת בעיקר מהביטוי אֶרֶךְ אַפַּיִם שפירושו  סבלן, שאינו ממהר לכעוס: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב). המילה  אַפַּיִם היא נטיית הזוגי של המילה 'אף'. במקרא 'אף' משמשת גם במובן 'כעס', למשל: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (דברים ט יט). מובן מיוחד זה קשור לביטוי המקראי חָרָה אַפּוֹ (במישהו), שפירושו 'כעס עליו מאוד' (לדוגמה: בראשית ל ב). ביטוי זה מבוסס על מראה האף והפנים בשעת כעס, כאילו יוצא מהם עשן. מניחים שהמשמעות המקורית של הפועל חָרָה  הייתה 'לבעור', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת 'לבעור מכעס'.  כך מתואר האל באחד ממזמוריו של דוד המלך: "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ; עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל" (שמואל ב כב, ח-ט). רש"י פירש פסוק זה כך: "כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו".

לעומת זאת, הביטוי המקראי הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ  פירושו: 'לא מיהר לכעוס', 'התאפק מלכעוס', למשל בדברי האל לנביא: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי… לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מח ט). וכך נוצרה גם משמעותו של הביטוי 'ארך אפיים',  המתאר בין היתר את אחת מתכונותיו של האל ודרכיו בהנהגת העולם, לפי שלוש עשרה המידות המפורטות בספר שמות:"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד ו(. במקום אחד במקרא מופיע גם ביטוי הפוך, המתאר את מי שממהר לכעוס: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת" (משלי יד יז). ואילו בספר קהלת (ז, ח) נאמר: "טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ". 'אֶרֶךְ רוח' הוא מי שאינו קצר רוח, ומכאן נגזר הביטוי אֹרֶךְ רוּחַ  (סבלנות, יכולת התאפקות).  הביטוי המליצי אָרְכָה לוֹ הַשָּׁעָה מתאר דווקא מצב שבו מישהו היה קצר רוח: הזמן נמשך בעיניו ללא קץ, היה נדמה לו שהזמן עובר לאט.

אסיים בתקווה שהיה לכם אורך נשימה מספיק כדי לקרוא את הטקסט הזה, ולא הארכתי מדי בדברים.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: