Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלוהים’

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בשולי טקס בחירת מלכת היופי לפני מספר שנים עמדו חברי קבוצה הקרויה "כביסה שחורה", היא הגדירה עצמה "קבוצת פעולה ישירה של לסביות והומואים". חברי הקבוצה נשאו כרזות שונות, וביניהן הכרזה "זה לא יופי – זה פס ייצור". ‘ייצור’, מסתבר, הפכה למילת מפתח בעברית הישראלית,  והיא צצה מפינות ומתחומים שונים, ומשחקת בכל הופעותיה משחק כפול: מילה קונסטרוקטיבית, חיובית, משוש נפשו של כל פרח כלכלה; ומילה אירונית, ביקורתית, שבאמצעותה נחשפים דווקא חוליי החברה והכלכלה.

"זה לא יופי, זה פס ייצור", פירושו שמלכות היופי הן חלק מתעשייה, ואין להן קיום כנשים אוטנטיות. מבקרי החברה המודרנית משתמשים ב’ייצור’ ביחס לבני אדם כשהם רוצים להצביע על שטיפת מוח. למשל, כדי לבטל את הלגיטימיות והאוטנטיות של השהידים הפלסטינים מדברים הישראלים על "ייצור מתאבדים" בנשימה אחת עם ייצור פצמ"רים וטילי קסאם 2. משמעות ביקורתית יש בדרך כלל גם למושג "פס ייצור". הביקורת הזו התקבעה באמצעות סרט המופת "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, ו"פס ייצור" הפך לקלישאה שלילית המייצגת  עבודה לא אנושית ולא מספקת. בדף עמדה של הסיינטולוגיה נכתב למשל כי "יש סבורים שקל יותר לעמוד מול המוות מאשר מול חיי עבדות של פס ייצור".

למרות זאת, בדרך כלל  ‘ייצור’ היא מילה חיובית. "עם הפנים אל הייצור" היא סיסמת מפתח של ממשלות רבות בישראל, ומובטל הוא מי ש"נפלט ממעגל הייצור". כאשר נסגר  "פס ייצור" אחד ב"בגיר" חרב עולמן של  עשרות משפחות עובדים. יצרן הוא אדם התורם לחברה ולכלכלה. הייצור אמור להיות היסוד הבריא של הכלכלה, לא רק משחק של ספקולנטים, אלא שימוש הוגן במשאבי הטבע והתרבות לצורכי בני האדם. הבעיה היא, שבכלכלה המודרנית לא ברור בדיוק מהו ‘ייצור’. מה בדיוק מייצר עורך הדין? או הברוקר? או האמן? או הספורטאי? ומה מייצר החייל בחזית? לפחות על פי השימוש הלשוני מתברר שהם בכל זאת "מייצרים" משהו. כדורגלן פלוני במשחק כדורגל "מייצר מצבים שמהם ניתן לכבוש שער",  פלוגת לוחמים "מייצרת אש". אנשי עסקים "מייצרים רווחים", ובתעשיית הטלקומוניקציה מחפשים דרכים "לייצר זמן אוויר", כלומר, לגרום לאנשים לשוחח בטלפונים סלולריים.

השימוש הלשוני ב’ייצור’ בדוגמאות האלה נראה מופרך, אבל הלשון נחלצת לעזרת הכלכלה באמצעות מילה אחרת ממשפחת השורש יצ"ר והיא 'מוצר'. השפה התעשייתית החדשנית הופכת את כל 'תוצרי' (עוד בן למשפחת יצ"ר) הפעילויות ל'מוצרים'. התעלול הזה קיים גם באנגלית בקירבה שבין to produce (לייצר) ו- product (מוצר).  כך צץ  ה’ייצור’ שנזרק מדלת היצרנות וחוזר לשפה דרך חלון הצרכנות. עורך הדין  אולי אינו "פועל ייצור", אבל יש לו "מוצר" להציע: ייעוץ או הגנה משפטית. אולי הסופר אינו "מייצר" ספרים, אבל הוא בהחלט מציע "מוצר", הוא הספר.

הקירבה הלשונית טורדת המנוחה בעברית היא בין 'ייצֵר' ו’ייצור’ בפיעל, המייצגים את עולם התעשייה והמוצרים, לבין 'יָצַר' ו'יוצר' בבניין קל המייצגים פעילות אנושית מקורית וייחודית. הבלשן יצחק אבינרי הוא שהציע כבר ב-1927 בעיתון הארץ להשתמש בפועל 'מייצר' בהקשר התעשייתי, ולהימנע משימוש ב'יוצר'. הוא מנמק: "כל העיתונים כתבו אז 'בית החרושת יוצר גרביים, תעשיית הברזל יוצרת מיטות', וראיתי בזה כעין חילול היצירה והיוצר". באנגלית יש מרחק משמעות רב בין produce  במשמעות ייצר לבין  create במשמעות יָצַר. בעברית הם נשארו תחת אותו שורש.

הפועל יצר מופיע פעמים רבות במקרא, ובדרך כלל היוצר הוא אלוהים. 'יְצור' או 'יְציר' הוא מי שנוצר בידי אלוהים. 'נייר אשר יצר' הוא נייר טואלט, על פי התפילה התלמודית המפורסמת "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם,  אשר יצר את האדם בחוכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים".   בתהליך הפרשני של העברית הותר לאדם העושה יש מאין, מעשה  אמנות או רעיון חדשני, להיקרא יוצר, מעין אלוהים קטן, והמוצר שלו – יצירה, להבדיל ממוצר תעשייתי רגיל. הפועל הקרוב, ברא, נשאר בתחום המיתולוגי והדתי, ושומר על בלעדיות אלוקית.

בעניין זה מצאה הבלשנית הדסה קנטור שבעברית החדשה, בספרות ובתקשורת, החלו גם בני אדם לברוא. למשל: "תיאטרון המבקש לברוא על הבמה מציאות של חלום" (אליקים ירון, מעריב). "לברוא מניע סביר ולייחס אותו לרצח" (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות). "לחזור אל ההתחלה ולברוא ממנה את הקולנוע מחדש" (אורי קליין, הארץ). "האיש ברא נווה מדבר" (גל אוחובסקי, מעריב). חיים באר, בספרו "חבלים" כותב: "לדאבוני עלי להודות כי קצרה ידי לברוא לאמא דמות". וסילבי קשת חזתה את התהליך באחד מטוריה בידיעות אחרונות: "היו היו פעם 'אמנים'. כעת יש 'יוצרים'. אם נתקדם בקצב הזה, האמנים של אתמול והיוצרים של היום יהיו 'הבוראים' של מחר."

הניגוד בין הייצור והיצירה בא לביטוי גם כאשר רוצים לשבור את "שיגרת פס הייצור", מצב שבו יש לגלות "יצירתיות". ה"יצירתיות" אינה מובחנת רק למעשה האמנותי אלא לכל תחומי הפעולה, ולפעמים היא זוכה במצב הישראלי לפיתוחים מעוררי צמרמורת נוסח "פיגוע יצירתי", אחיו השובב של "פיגוע איכותי". ולחילופין, אורי מילשטיין כותב ברשימה על מושא כתיבתו אריק שרון: "כל חייו היה שרון יצירתי בתחום הביטחוני. יצירתו החשובה ביותר של שרון היתה יחידה 101, שהוקמה באוגוסט 1953".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

פס יצור

Read Full Post »

החורף הסוער מביא עימו ברקים ורעמים. המילה 'ברק' לקוחה מלשון המקרא. את הברקים הראשונים המתוארים בתנ"ך ראו בני ישראל לפני מעמד הר סיני: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר" (שמות י"ט, ט"ז). בשירת הנביאים ובמזמורי תהלים הברק מתואר כאחת מיצירותיו המופלאות של האל, למשל: "הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל" (תהלים צ"ז, ד). כמו כן, הברקים מתוארים במקרא כחיצים שהאל שולח, כמו בפנייה של דוד לאלוהיו באחד ממזמורי תהלים: "בְּרֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם, שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם [תביא עליהם מהומה]" (שם קמ"ד, ו). בפסוק זה מופיע הפועל בָּרַק במובן שלח ברק. פועל זה משמש גם במובן נצנץ, הבהיק, האיר, ולרוב הוא מתאר את נצנוץ העיניים: "עיניו ברקו לשמע הבשורה המרגשת."

בגלל אורו הנוצץ של הברק נוצרה משמעות נוספת למילה זו: אור מסנוור המוחזר מפני השטח של דבר מה או משתקף בו. גם משמעות זו מקורה במקרא, ובו היא מתייחסת תמיד לברק של חרב או חנית, לדוגמה: "וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית" (נחום ג, ג). כיום מדברים על ברק של חפצים שונים, כמו כלי כסף, נעליים וגם – על "שיער בריא ומְלֵא ברק".

הפועל הבריק נגזר משם העצם 'ברק' על שתי המשמעויות שלו: הוא משמש גם לתיאור ברק החולף בשמיים: "לפתע הבריק ברק שהאיר את פני כל השמיים", וגם במובן כללי של 'האיר באור חזק ומנצנץ', למשל "הרצפה הבריקה מניקיון". כמו כן, 'הבריק' משמש כפועל יוצא במובן 'צחצח וליטש משהו עד שהפך מבריק ונוצץ; החזיר למשהו את הברק הטבעי שלו', למשל: "להבריק פמוטים". הברק המופיע לפתע בשמיים משמש כמטפורה לרעיון או למחשבה המופיעים פתאום בתודעה האנושית, למשל: "לאחר שעות של התלבטויות ומחשבות הבריק במוחו רעיון נהדר". רעיון מוצלח מכונה 'רעיון מבריק' ואדם בעל כישורים יוצאי דופן נקרא 'מבריק'. תופעה זו קשורה לכך שהמושג 'אור' מציין הבנה וידיעה, כפי שכתבתי באחד הטורים הקודמים.

אליעזר בן-יהודה חידש את המילה מִבְרָק כחלופה ל'טלגרמה', ובמילונו (כרך ו', עמ' 2775) הסביר זאת  בכך שזו הודעה המגיעה "במהירות הברק". האם יש קשר בין מהירותו של הברק לבין הביטוי בִּמְהִירוּת הַבָּזָק? מסתבר שכן.

המילה בָּזָק מופיעה במקרא פעם אחת, בהקשר המסתורי של 'מעשה המרכבה' בספר יחזקאל (א, י"ד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הפרשנים והחוקרים חלוקים לגבי משמעותה של מילה זו. יש הטוענים שמדובר בטעות העתקה: 'בזק' במקום 'ברק'. ואילו אחרים, כמו בן-יהודה במילונו, מציעים לפרש מילה זו כברק שאינו מלווה ברעם. תופעה זו מכונה "sheet lightning", ובעברית החדשה ניתן לה השם בְּרִיקָה בענן, מעין ברק המוחזר מן העננים ונראה כיריעה רחבה. ככל הנראה, אין קשר בין השורש בז"ק במובן זה לבין הפועל 'בָּזַק' במובן 'פיזר או זרה'. כך או כך, ההקשר המקראי מתאר את המהירות שבה רצות החיות הלוך ושוב, ומכאן נתגלגלה משמעות המילה 'בָּזָק' כדי לציין מהירות ופתאומיוּת, הן בצירוף 'במהירות הבזק' והן כמילה שנייה בצירופים נוספים: 'מבצע בזק', 'פעולת בזק'.

מן המילה היחידאית הזו במקרא נגזרו כמה מילים, והן קרובות במידת מה למשמעות המילים שהזכרתי לעיל מהשורש בר"ק. לפועל הבזיק יש אותה משמעות כמו לחלק מהמובנים של הפועל 'הבריק'. המילה  הֶבְזֵק פירושה נצנוץ פתאומי וקצר מאוד של אור בהיר. מילה זו מתורגמת למילה flash באנגלית. בתחום הצילום אנו משתמשים בה כמילה שאולה: פְלֶשׁ (במצלמה), ובעברית: מַבְזֵק. המילה flash באנגלית היא רכיב ראשון בצירופי מילים רבים בתחומים שונים, וחלקם מתורגמים לעברית במילים מהשורש בז"ק. בין היתר, 'פלשבק' הוא הֶבְזֵק לֶעָבָר או הֶבְזֵק לְאָחוֹר. הצירוף news flash  מתורגם כמִבְזַק חֲדָשׁוֹת.

משורש זה נגזרה גם המילה בֶּזֶק, החלופה העברית ל'טלקומוניקציה' (תקשורת על-ידי טלפון, טלגרף, רדיו, טלוויזיה, לוויין וכד'), המתארת תקשורת מנקודה לנקודת 'במהירות הבָּזָק'. ב'חוק הבֶּזֶק'  (התשמ"ב 1982( נכתב: "למדינה הזכות לבצע פעולות בֶּזֶק ולתת שירותי בֶּזֶק". זה גם מקור שמה של  חברת הטלפונים 'בזק'.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להוסיף 'הברקות' והערות כתגובות לדברים אלה, והכול יתפרסם ברשת במהירות הבזק.

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו שמותיו הרבים של אלוהים. המסורת היהודית לא הסתפקה בשם, אלא הצמידה אליו תארים רבים ובנתה צירופי לשון. אלה מאפשרים לשרטט את הפרופיל האלוהי.

אלוהים הוא בראש ובראשונה אב. המשפחה היא בסיס אם מרכזי בשפה, ולא רק בעברית. האח הוא גם חבר, הדוד הוא גם אהוב, העָם (הוא הדוד) הוא כל הציבור, האם היא מקור החיים, והאב הוא הסמכות המגוננת, מאב הבית ועד אב בית הדין. הצגת אלוהים כאב היא משנאית. במסכת סוטה נכתב: "ואין שואל על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים". הכינוי 'אבינו שבשמיים' נקבע גם בפתיחה לתפילה לשלום המדינה: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו", וזכה לראשי תיבות: אב"ש. החסידים פיתחו גירסה קרובה: 'אבא שבשמים', וביידיש 'טאַטע אין הימל'. שיר הקריאה 'עוד אבינו חי' נשען על המקרא, אבל כאן הכוונה לבשר ודם: "וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ, לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי" (בראשית מג 7).

במסכת תענית נכתב: "ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". תפילת אבינו מלכנו נאמרת בראש השנה וביום כיפור, אלא אם כן אחד מימים אלה חל בשבת. הצירוף הזה מלמד על שני תפקידים של האל: האב, וגם השליט, או המלך. קבוצה שלמה של צירופים מציגה את אלוהים כשליט כל יכול. הוא מכונה במסכת אבות 'מלך מלכי המלכים', בתלמוד 'אל מלך  נאמן', ובמדרש 'מלך המשיח'.

שמו של האל אֲדֹנָי מעיד על מעמדו כשליט. בספר תהילים הוא מוצג אדון כל הארץ: "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה' מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ". במדרש הוא מוצג כאדון העולם: "שאמר משה, שמא בשעה שציווה אדון עולם להתנדב דבר למקדש, דחקו ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם". בשפת יהודי המג'רב השימוש בצירוף זה פירושו "בכבוד רב", כגון: "כָּא תִמְשִׁי באדון עולם": היא תלך בכבוד רב, תזכה לליווי מכובד. "אדון עולם" הוא שמו של פיוט המופיע בסידורים של רוב קהילות ישראל לפני תפילת שחרית. בין שמותיו הרבים של האל באנגלית מופיעה גם מקבילה שלטונית: Lord.

כינוי נוסף לאל הוא 'ריבון', ובהרחבה 'ריבון העולמים' על פי נוסח התפילה "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך". במסכת תענית נולד הכינוי הקרוב 'ריבונו של עולם', פנייה ישירה של מאמין יהודי לאלוהים. הסיסמה העממית "אין עוד מלבדו" מקורה במקרא: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).

ומיהו אלוהֵי צבאות? הכינוי נפוץ במקרא בעשרות הופעות, הראשונה בהן בתפילת חנה, ופירושו שנוי במחלוקת. האם הוא מפקד צבאות ישראל?  ואולי הוא הבורא והמפקד של צבאות העולם, מצבא השמיים ועד צבא היבשה? כך סבור המדרש המסביר את הביטוי בתפילת חנה: "למה נתייחד שם זה כאן [בתפילת חנה]? אמרה לפניו: רבונו של עולם, שני צבאות בראת בעולמך. העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים פרים ורבים ומתים. אם אני מן התחתונים אהיה פרה ורבה ומתה, ואם אני מן העליונים לא אמות".

שורה של צירופים מצביעה על קדושתו של האל. הנפוץ והמוכר בהם הוא 'הקדוש ברוך הוא', המופיע אלפי פעמים בלשון חכמים. פנייה ישירה לאל בכינוי הזה אינה מקובלת,  ובדרך כלל חוצצים את הפנייה באמצעות 'ריבונו של עולם' או 'ריבון העולמים': "התורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור המנגנים בו גויים" (מסכתות קטנות). חסידי ברסלב ואחרים יצרו את הסיסמה "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך", שילוב של השם הקדוש בגוף שלישי, והפנייה האינטימית בגוף שני.

בעקבות 'השם' נהוג גם הכינוי 'השם יתברך' ובראשי תיבות השי"ת. המדרש מכנה אותו גם 'גדול העולמים'. שם קדוש עתיק יותר הוא 'מלך הכבוד' מספר תהילים: "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". וכל אלה מתמצים בפסוק אחד מכונן בספר ישעיהו: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

שורה של כינויים שניתנו לאל מספרים על תכונותיו. לאלוהים שתי תכונות קוטביות החוזרות בכינויים רבים: הוא טוב ורחמן, והוא קנאי ונוקם. המדרש קורא לו 'אב הרחמים' או 'אב הרחמן'. הצירוף הזה מוכר לציבור רחב באמצעות הפיוט "ידיד נפש" מאת רבי אלעזר אזיכרי: "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך". כל אלה נגזרים מסיפור מתן תורה, בפנייתו של משה לאלוהים: "ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". מכאן נגזרה הקריאה החסידית "אבא תרחם", המופנית לאל, והקריאה 'השם ירחם', או בנוסחה ביידיש: גאָט זאָל זיך דערבאַרעמען. ההשראה לכך היא מתהילים: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו". מכאן נולד גם הפיוט הידוע מן המאה ה-17, "אל מלא רחמים", שעליו כתב יהודה עמיחי: "אל מלא רחמים; אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו".

בפרצופו השני אלוהים הוא אֵל נקמות, ככתוב בתהילים: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". ספר דברים אינו מותיר מקום לספק: "ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא". בספר מלכים נכתב: "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים", ומכאן הצירוף 'השם ייקום דמו', ובראשי תיבות הנכתבים על מציבות 'הי"ד'. לביטוי הזה גירסה ערבית מוסלמית: רַבְּנָא יִנְתַקִם מִנּוּ. הפרשנות המקובלת אינה רואה בקריאה זו מסר לנקמה, אלא קביעה דתית שלפיה לא על האדם לנקום, הנקמה מסורה לאל.

אלה תכונותיו של האל, אבל עיקר הכינויים שלהם זכה מתייחסים לתפקידיו בעולם, ללמדך שאלוהים צריך לעבוד, והסגידה לו כרוכה בתשלום כבד. אז מה מוטל על אלוהים?

אלוהים הוא שופט ומשכין שלום, ככתוב בירמיהו: "שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא 20). ובאיוב "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" שואל אברהם בסיפור סדום ועמורה.

אלוהים הוא הבורא, היוצר ועל כן הוא קרוי בפשטות 'בורא עולם' אף כי חז"ל מזכירים לנו שהוא "בורא עולמות ומחריבן". הוא אחראי לאספקת מזון, כנזכר בתפילות היומיומיות: בורא פרי האדמה. בורא פרי הגפן. בורא פרי העץ. בורא מיני מזונות. כינוי קרוב הוא 'קונה' ובפנייה אליו 'קוני', בעקבות ספר בראשית: "וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19).

אלוהים הוא השומר הנאמן של אלה המאמינים, ככתוב בתהילים: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא 4). מכאן הביטויים היומיומיים, הנאמרים כמעט כלאחר יד, "אלוהים ישמור", או בערבית "אללה יוסתור". הביטוי 'צור ישראל' משמואל כוונתו ככל הנראה להציג את אלוהים כמבצר, כמקום הגנה ומפלט. ובמסכת תענית במשנה נכתב: "ברוך אתה ה' גואל ישראל".

אלוהים רואה הכל, העד החי שאינו מסיר עיניו לרגע ממעשי האדם, ככתוב בספר איוב: "גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים", כלומר, עדי בשמיים.

אלוהים הוא המנהל, הבוס הגדול, שהכול נעשה בדברו. את הביטוי הזה טבע אבן עזרא: "ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה, רק הכל נעשה בדברו". זאת בעקבות ספר תהילים: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג 6). קשה להיות אלוהים, אבל אין לו כל כוונה לצאת לגימלאות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

השומר

Read Full Post »

שמות רבים לאלוהים. הם מעידים על חשיבותו הרבה ביהדות, ולצד זה על קושי מובנה בעצם מתן שם לישות לא ארצית, כאילו היה אדם מן היישוב. חלק מן השמות הם מילים בודדות שנתקבעו בתנ"ך וגם לאחריו. בעקבותיהם באה שורה של שמות הבנויים מצירופי לשון, ושופכים אור על זהותו של האל, תכונותיו והיחס אליו.

השם הנפוץ לאלוהים, המשמש גם את העברית המודרנית ובעיקר את מי שאינו דתי הוא 'אלוהים'. הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם במקרא, ומאז ומתמיד הטריד את הפרשנים והחוקרים: אם האל הוא אחד, מדוע מקבל השם צורת ריבוי? האם לפנינו שריד מן האלים הרבים של עמי האזור, ואולי צורת הריבוי הנעלה, "פלורליס מאגֶ'סטאטיס". בכל מקרה, הוא אינו שם בסיס אלא ריבוי של אחד משני שמות האל: 'אֵל' ו'אֱלוהָ'. 'אל', שם המוכר מהשפות שקדמו לעברית, מופיע במקרא רק 235 פעם, לעיתים במשמעות אלילים. מהיכן נלקח? יש דעות שונות ואין הכרעה ביניהן. הדעה הרווחת והמתאימה לאינטואיציה היא ש'אל' קשור לכוח, כמו בפסוק "היה לאל ידו", והמילה אול במשמעות כוח. איך הפך 'אל' ל'אלוהים'? תוספת ה' ברבים אינה זרה לעברית, כמו ב'אֵם' שהיא ברבים 'אמהות'. השם המורחב 'אל שדי' הטריף את דעת חוקרי המקרא, וזכה לשפע השערות ביחס למקורה של 'שדי'. יש שקושרים את המילה לשודד בעל כוח, אחרים לשד האשה, ואחרים לשָׂדֶה. 'שדי' לבדה או בצירוף 'אל שדי' מופיעה במקרא 48 פעם.

הדעה השנייה אומרת ש'אלוהים' הוא צורת הריבוי של 'אלוה', שככל הנראה אינו קשור ל'אל'. אלוה מופיע במקרא 57 פעמים. יש גם שרואים בו גזירה לאחור של 'אלוהים', ומכאן שהתהליך הוא אל>אלוהים>אלוה, אך ספק אם זה אכן גלגולה של המילה. יש גם חיבורים: "אל אלוהים!" היא קריאת פליאה או חרדה בת ימינו, והיא מופיעה במקרא בספר יהושע במבנה משולש: "אֵל אֱלֹהִים ה'".

אז מיהו אותו ה'? ה' מייצג את השם החשוב והנפוץ של האל במקרא, וזה אינו 'אלוהים', אלא השם המפורש, שהפך קדוש עד כדי כך שאין מבטאים אותו או כותבים אותו בעברית. ככתוב במשנה  במסכת יומא: "והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם". בלשון ימי הביניים מופיע הסבר מרחיב: "אהיה אשר אהיה, הוא פירוש של שם המיוחד, היה הווה ויהיה, שאין עבודה זרה נקראת כן". הסבר נוסף: "ה' צבאות שם ה' הוא צבא ואות בכל שמותיו. י-הו"ה שם הויה שהווה בעולם". הנוצרים דווקא אימצו את השם המפורש, ושמו בפיהם Jehova. הוא מופיע במקרא למעלה מ-6600 פעם, ונכתב מטעמי הקדושה יי, מילה שאינה ניתנת להגייה. עם השנים הפך גם 'יי' לסימן קדוש, והשם המפורש הומר לאות אחת מרמזת: ה', ולחילופין ד'.

האות ה' מרמזת לשם הקדוש, האות י' מרמזת לשם אחר של האל, יָהּ. לישראלי בן זמננו הוא מוכר, וגם מושר בשירים מולחנים ("ממעמקים קראתיך יה"), במקרא הוא נפוץ הרבה פחות, 24 פעם בלבד. שם רווח יותר הוא 'אֲדֹנָי', המעיד כבר על תפקידו של האל: לשלוט בעולם. ניקודו של השם המפורש, על פי אחד ההסברים, הוא ניקודו של אֲדֹנָי המולבש על ארבע האותיות הקדושות י'ה'ו'ה'.

שרשרת השמות הקדושים יצרה עם השנים מעגל בלתי נגמר של חומרות ושינויים. כל שם שהפך רווח נחשד בזילות הקדושה והוטלו עליו איסורים. המחמירים ממירים ק' באותיות הנחשבות קדושות, וכך הפך אלוהים לאלוקים, צורה שהחלה להופיע מעט במדרשים, ונפוצה מאוד בספרות השו"ת. ההוגים הדתיים היום אוהבים  את שם התואר אלוקי. 'יה' קודשה ועל כן היא אינה משמשת בגימטריה או בספירת ימי החודש, והוחלפה ב-ט"ו, ולצידה 'יו' שהיא ט"ז. במילים ושמות שבהם מופיע צירוף האותיות יה מוטל גרש: שרה-ביילה שתחי'; בשמות נוהגים המחמירים להמיר את י' של 'יה' בק'. בפרויקט השו"ת נכתב שם אלוהים יְקֹוָק. אורי אורבך מביא במילון הדתי-חילוני "סבא שלי היה רב" את הערך "בַּתְקָה וקֵלִיקָקוּ". אלה הם בתיה ואליהו המתחרדלים, המנסים להסיר משמם כל זכר לשם אלוהים לגירסאותיו. גם אדני זכה לגירסת הסתרה חלקית, בהלחם 'אֲדושֵם'.

שם האלוהים הפך בחברה היהודית המודרנית, בעיקר הישראלית, לסימן היכר מגזרי. החילונים משתמשים באופן בלעדי ב'אלוהים', כולל גדולי האפיקורסים. בספרות הדתית הוא הלך ונעלם בעיקר מימי הביניים ועד הדתיים של היום, בחיי היומיום ובספרות.  החילוניים בחרו באלוהים מפני שהם בחרו בתנ"ך. התנ"ך, על פי ההשפעה שלו על העולם התרבותי והלשוני המודרני, הוא ספר שאפשר לגבש כלפיו עמדה חילונית ולאמץ אותו, במידה רבה יותר מספרות חז"ל.

לעומתם בחרה היהדות הדתית, במעין תהליך אלימינציה כתוצאה מההחמרות הרבות, שם ניטרלי יותר כמו 'המקום', בעקבות המשנה המדברת על "עבֵרות שבין אדם למקום". מדרש בראשית רבא מסביר: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו".

השם הניטרלי ביותר לאלוהים הוא 'השם'. לכינוי הזה רמז המקרא בפסוקים רבים. בדרך כלל ללא יידוע: "בנקבו שם יומת" בספר ויקרא, ברמז לשם המפורש. הצורה המיודעת, המקובלת היום, נדירה מאוד, כמו "ליראה את השם הנכבד" בספר דברים. השם מככב בצירופים כמו 'השם ירחם', 'השם יתברך',  'אם ירצה השם', ומעל כולם 'בעזרת השם'. 'השם' משמש גם דתיים מתונים, גם חוזרים בתשובה וגם מסורתיים, ומבחין ביניהם לבין חילוניים גמורים.

ברשימה הבאה: מה מספרים כינוייו של אלוהים על תפקידו ומעמדו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

להתפלל 1

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: