Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אישה’

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחת המילים המכוננות של שנות החמישים, שהודחה מן השפה מטעמי תקינות פוליטית, היא 'חתיכה'. חתיכה היא בחורה סקסית (ולא בהכרח 'יפה'). הדרתה אינה אומרת שגברים הפסיקו ללטוש עיניים לנערות העוברות ברחוב פנורמה או מתחת לתריסים. להפך. את ה'חתיכה' החליפה לאחר גלגולים בתה הצעירה (ויש אומרים נכדתה) ה'כוסית', מילה שכבר זכתה לקיתונות של זעם ועד לבית המשפט הגיעה. 'חתיכה' נשמעת ליד 'כוסית' מילה תמימה וכמעט לגיטימית.

אז מה ההבדל בין 'חתיכה' לבין 'כוסית'? ההבדל מתבטא בכך שעל 'חתיכה' נכתבו שירי זמר שהושרו על ידי מיטב הלהקות. המוכר והמושר ביניהם הוא שירם של התרנגולים, שירשו אותו מרביעיית מועדון התאטרון: "יש בחיפה חתיכה/ היא גרה ברחוב פנורמה/ את הלב היא מרתיחה/ גם פה בנמל של פנמה". כדי שלא יהיו אי הבנות מספר השיר כי "זוג שדיה כגלים/ שני שיבר ושליש ירכתיים". לא נראה ששיר בנוסח "הכוסית מרחוב פלורנטין" היה עובר היום תחנת רדיו כלשהי.

יוסי גמזו כתב מעט מאוחר יותר לשלישיית הגשש החיוור "כשפורחת חתיכה ברחוב סוף סוף/ זו פרובוקציה מהלכת (עם מחשוף)/ אך כשעוברת היא מתחת לתריסינו/ אנחנו כלל לא אחראים למעשינו". כמו זאת מרחוב פנורמה גם החתיכה של גמזו היא פרובוקציה מהלכת: "כי מלפנים ומאחור ומסביב/ כל חתיכה היא הוכחה שיש אביב/ כי הנופים אצלה לפתע מתגלים/ כמפרעה פורחת על חשבון הקיץ/ והפירות אצלה הולכים ומבשילים/ ומוציאים לך ממש את העיניים". ג'קי מקייטן בוטה יותר,  ואצלו בשיר על "המענטזת" הוא שר: "במדרכה ממול עוברת חתיכה/ את שני הישבנים שלה היא מנדנדת/ חציתי את הכביש וכך אמרתי לה// מספיק עם זה ודי, איתי זה לא כדאי/ קיבלתי כבר ממך לחץ דם גבוה/ שיגעת אותי כל כך עם העינטוז שלך/ איני יכול יותר בך שלא לנגוע". מאיר אריאל הפך את החתיכה לסמל פואטי ב"דוקטור התחכמות": "אז כל מה שצריכים זה יד/ ברגע של סחרחורת/ עם יד ביד כל חושך עד/ הוא חתיכה שחרחורת". ולקינוח, ספרו בן האלמוות של דיימון רניון  “Guys and Dolls”  תורגם ל"ברנשים וחתיכות". תרגום חלופי נוסח "ערסים וכוסיות" לא היה עובר היום בשלום.

מהיכן הגיעה לשפה החתיכה? האסוציאציה היהודית-תלמודית מביאה אותנו ל"חתיכה ראויה להתכבד" לפי מסכת חולין, אבל כאן מדובר, רחמנא ליצלן, על פיסה של דג טמא שהתגלגלה למאכל כשר. העקבות הישירים מוליכים אל מלכת הסלנג הישראלי, הערבית הפלסטינית. הבלשן אהרן בר-אדון כתב בכתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" ב-1963 כי מקור "חתיכה" הוא תרגום-שאילה מן הערבית הפלסטינית, שבה משמשת המילה "שקפה" ופירושה גם "חתיכה" סתם: "שקפה חובז" היא חתיכת לחם, וגם  בחורה מושכת. בר-אדון מביא ביטויים מפי ראשוני הפלמ"ח בנוסח "פלוני מצא לו שקפה". במילון החדש לערבית המדוברת כותב יוחנן אליחי במפורש בערך שקפה: "חתיכה, גם במובן המקובל בסלנג העברי". הביטוי "אָמָא שקפה" הוא "איזו חתיכה".  המבצר הצלבני בופור בדרום לבנון קרוי בערבית "קלעת א-שקיף" שמשמעותו בעברית "מבצר היפהפיות" ובתרגום מילולי, מבצר החתיכות. אולי זכר לבנות הצלבנים הבלונדיניות של פעם. "שקפה" זחלה אל הסלנג העברי והתממשה בצורה 'שאפה', שהרי בחלק מן הדיאלקטים הערביים ק' נעתקת לא'.

בשנות הארבעים נעלמה שקפה מן הסלנג הישראלי, שאפה נותרה, והחלה למלוך החתיכה. לפי בר-אדון השימוש בה היה חיובי, ובחורה שלא נקראה "חתיכה" נעלבה, תגובה המזכירה אימוץ חלקי של 'כוסית' על ידי נערות שנות האלפיים. הוא מצטט נערה בת 17 משנות החמישים מחיפה, שכשביקשו ממנה להוריד את המשקפיים אמרה, "במשקפיים אני בכלל לא חתיכה". ילד בן שבע מקניט את סבתו ואומר לה, "את החתיכה של סבא". בר-אדון רואה בכך מעבר של שפת המבוגרים לשפת הילדים, מה שעשה את ה"חתיכה" לביטוי מעודן יותר ועמיד יותר לשיני הזמן. בני ישראל המציאו אז מערך פעלים ותארים בנוסח "להתחתך",  והביטוי "חתיכה מחותכת".

הערבית היא אם כך החשוד המיידי, אבל מסתבר  ש"חתיכה" הוא כינוי סלנג מקובל לאשה מושכת בשפות רבות. בר-אדון עצמו מגיב במאמרו על מאמר  שטען שמקור הביטוי ביידיש, מן המילה "שטיק". כותב אותו מאמר אף מצביע על שימוש דומה ברוסית שבה הכוונה ב"חתיכה" הוא לאשה זונה. גם האנגלית אינה חפה מאחריות.  באנגלית העתיקה נהגו להשתמש ב-piece ככינוי מזלזל לאדם בכלל ולאשה בפרט. הביטויים הרלוונטיים בסלנג האנגלי המתייחסים לבחורה מושכת הם piece of ass וגם piece of meat: "חתיכת תחת" ו"חתיכת בשר". בסלנג הצרפתי אישה יפה מכונה un beau morceau, כאשר morceau פירושו חתיכה. מי יודע, אולי יש חתיכות גם בקירגיזית ובסינית עתיקה?

אז החתיכה מתה, אבל לא לגמרי. היא נדדה אל מחוזות הגברים, על פי העיקרון שכינוי פוגעני לנשים הופך את עורו וזוכה ללגיטימיות מלאה כשהוא מיוחס לגברים, מ'כוסון' ועד 'שרמוט' ו'בלֶרין'. חתיכה אאוט, חתיך – אין. ה"חתיך" נולד כבר בשנות השישים, ויוסי גמזו כתב בשיר שצוטט למעלה: "נסיח ילדה בנושא הפיקנטי, בזה המכונה חתיכים וחת'כות". כמו החתיכה, גם כאן השירים הם נייר הלקמוס של התקינות הפוליטית. שנות השמונים הביאו לנו את השיר המכונן "שיר הפרחה" של אסי דיין ועפרה חזה. וכך היא שרה: "רוצה לאהוב כמו בסרטים,/ חתיך שיבוא באנגלית וצבעים./ come on baby המטוס מחכה,/ ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה". יוסי גיספן כתב לליאת בנאי שיר ושמו "חתיך אטומי":  "בחור חתיך שפגשתי/ בחור חתיך איך התרגשתי/ בחור חתיך לא ניגשתי/ בחור חתיך איך התביישתי". קובי אוז כתב לשרית חדד שיר על אשליות מתוקות:  "אם אביר חתיך על סוס לבן, ידהר ימתין בפתח,/ אז אני אהיה לנסיכה ולו יהיה ארמון". זהבה בן מצפה למאהב לטיני שיאסוף אותה  בלמבורגיני ויהיה "תמיד לבוש בלי דופי/ חתיך ואלגנט/ אף פעם לא פגשתי/ בחור כזה שרמנט". כך הפכה החתיכה הפרובוקטיבית לחתיך העדין והרגיש. הו, רוח הזמן, מי יבין אותך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שתי חיות המחמד המובילות הן כידוע כלבים וחתולים. כל אחת מהן מייצגת טיפוס יחסים אחר, מנוגד בתכלית. הכלב אוהב קרבה, חיבוק, ליקוק ובמקרים קשים נביחה מאיימת ונשיכה. החתול הוא הטיפוס המרוחק, המרוכז בעצמו, קר הרוח. אוהבי כלבים ואוהבי חתולים מאכלסים שתי קבוצות שכמעט אין ביניהן חפיפה.

כמו הכלב, גם החתול זכה להתנחל בלשון בדרכים רבות. המילה 'חתול' עצמה מופיעה בלשון חז"ל, לצד המילה הארמית 'שונרא', ומקורה במילה הארמית חתולא. מעבר לכך אין ל'חתול' עקבות בשפות המוכרות לנו. שונרא, שיש לה גם מקבילה בערבית, יוחדה מן החתול למשמעות חתול בר או חתול פרא כבר בתלמוד, שנאמר "הרואה חתול בחלום, באתרא דקרו ליה שונרא [במקום שקראו לו שונרא] – נעשית לו שירה נאה, שינרא – נעשה לו שינוי רע". בעברית החדשה יוחד השם 'שונָר' לחתול הבר, לינקס.

לצד אלה עורר החתול את דמיונם של מעניקי השמות לבעלי חיים ולצמחים. תת-משפחה של זוחלים היא חבורת נחשים הקרויה 'עיני החתול'. דג החתול הוא שמו העברי של הדג הגדול והמפחיד משהו catfish. רכיכות הקרויות גם מסרקיות נקראות 'מסרק כף החתול'. בעולם הצמחים 'זנב החתול' הוא סוג עשב המזכיר קנה סוף, ונקרא כך על שם מעין זנב אדום היוצא מן הגבעול שלו. הפרח 'ציפורני החתול' נקרא כך בעקבות צורת הפרי של הפרח.

החתול צץ גם בעולם הרפואה, וכך זכינו למחלת עור הקרויה 'שרטת החתול', ונגרמת בדרך כלל בעקבות שריטה של חתול, בעיקר אצל ילדים. 'תסמונת יללת החתול' היא תופעה גנטית של מחסור בכרומוזום 5 אצל תינוקות, הגורם להם בין היתר להשמיע יללה גבוהה המזכירה יללת חתול. בתחום הימאות אפשר למצוא את עוגן החתול המשמש למעגן כלים קטנים, ובתחום החינוך הגופני את התרגיל 'גבנון החתול', עמידה בגב קמור. הסברים מיותרים.

מעמד מיוחד יש לחתול כשמגיעים לעולם המין. בעוד האשה השנואה היא כלבה, כלבתא או ביץ', האשה הנחשקת היא חתולת מין. המקור, איך לא, בצרפתית: chatte en chaleur (חתולה מיוחמת). תנועותיה של האשה הארוטית 'חתוליות', ובאנגלית היא קרויה pussy-cat, כאשר pussy משמשת בסלנג גם ככינוי לאיבר המין של האשה, וגם לחתולה. ולמה נקראה כיכר ציון 'כיכר החתולות'? האם על שם נערות המסתובבות שם, ואולי עדרי חתולים? בכל מקרה, המילה נהגית במלעיל כיאה לירושלמים. החתול הזכר קרוי ביידיש קוטער, והוא הפך שם נרדף למתבכיין עקב נוהגו לבכות בעת הייחום, או כמו שאומרים ביידיש, ער טרענט און וויינט, הוא דופק ובוכה. החתול זכה גם לדימויים פחות מחמיאים כשמדובר באנשי הרחוב. 'חתול אשפתות' הוא דימוי לחסר בית המשוטט ברחובות, ועל אדם חסר השכלה אך שולט בחוקי המציאות אומרים שיש לו 'חוכמה של חתול רחוב'. בעולם הפשע זוכים לכינוי 'חתול' או 'חתול מטפס' פורצים המפליאים בטיפוס על קירות ומרזבים.

התלמוד מרבה לעסוק בחתולים, וביחסיהם עם חיות אחרות. רבי יוחנן אומר: "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל". מטבע הלשון "משחק של חתול ועכבר" נפוץ בשפות רבות, וגם מהווה בסיס לסדרה המצוירת המיתולוגית טום וג'רי. מכאן גם הפתגם הידוע, שיש לו גירסאות בשפות רבות: כשהחתול מסתלק העכברים שמחים.

המדרש מסביר מדוע עכברים פוחדים מחתולים. הסיפור מתחיל בימי אדם הראשון, שבהם חיו החתול והעכבר יחד בשלום. יום אחד, מספר המדרש, "נכנסה תחרות בלבו של עכבר על חתול, והלך אצל אדם. אמר לו: אדוני, תן לי רשות על החתול להורגו, שהוא גנב וקוביוסטוס. אמר לו אדם: הואיל וסיפרת עליו לשון הרע תהיה לו למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו". בהמשך נמלט העכבר, אבל השניים נפגשו בתיבת נוח. החתול גילה את מקום העכברים בתיבה, נשך את העכבר, וזה רץ לנוֹח. נוח תפר את הקרע, ולכן על פי המדרש הוא נקרא איש צדיק. סיפור השנאה בין הכלב לחתול נובע על פי המדרש מקרב טריטוריות וקנאה עוד מימי אדם הראשון.

החתול צץ בכמה מטבעות לשון מובילות, רובן ככולן מתגלגלות בשפות ותרבויות שונות, וקשורות באמונה על כוחו של החתול, המוכרת גם מהתרבות המצרית הקדומה. הביטוי "עבר ביניהם חתול שחור" שמקורו ביידיש נובע מהאמונה התפלה על כוחו המאגי של החתול השחור. בפולקלור היהודי-ספרדי בירושלים נהגו לומר: "חתולה שחורה הנקרית בדרך היא סימן לסכנה קרובה". על כך שר יעקב שבתאי בשיר 'שונרא':  "יש אומרים שידוע כי חתול שחור מזל ביש הוא מביא, אך עד כה רבותי, המזל הביש הוא דווקא לחתול".

שתי אמרות משלימות זו את זו. האחת בנויה על הניסיון: "החתול תמיד נופל על הרגליים", ומכאן שיש אנשים הדומים בעניין הזה לחתול. השנייה היא שלחתול יש תשע נשמות, וגם היא דימוי לאנשים המצליחים לחזור ולקום על רגליהם לאחר כישלונות. האמרה הזו מוכרת באנגלית כבר מהמאה ה-16, ומקורה בכך שהחתול יכול ליפול ללא פגע מגובה רב בזכות הכריות על כפות רגליו.

האמרה 'קנה חתול בשק' מקורה בהווי השווקים במאות קודמות, שבהם נהגו נוכלים למכור חתולים בתוך שק, כאילו היו חזירונים, ומכאן הגירסה האנגלית a pig in a poke – חזרזיר באמתחת. מקור הניב בצרפתית והוא מופיע לראשונה בטקסט מהמאה ה-14, ומייחסים אותו לנישואין שבהם החתן אינו רואה את הכלה לפני החתונה. בשימוש הצרפתי קיימת דו משמעות, שכן בשפה זו כמעט כל צירוף הכולל את המילה חתול (chat) מקורו בחתולה (chatte), שהוא גם כינוי לאיבר המין הנשי, ממש כמו באנגלית.

ומה קורה כשנותנים לחתול לשמור על השמנת? ברור שלא יישאר ממנה הרבה, אם בכלל. לפתגם הזה גרסאות חלופיות שונות. ביידיש אומרים: אין שולחים משלוח מנות באמצעות חתול. יהודי תימן אומרים: אין שמים חתול שומר על ריאה. בפרסית: נותנים לחתול לשמור על הבשר. באנגלית מרחיקים לכת: נתן לדראקולה לנהל בנק דם. ובערבית: מפסיד מי שנתן לקוף לשמור על כרמו.

וזה הזמן לשאלה המסקרנת, איך זה ולמה הסקרנות הרגה את החתול. האמרה האנגלית הזו מתייחסת לנוהגו של החתול לתחוב את אפו בכל מקום, והיא לקוחה ממחזה של בן ג'ונסון "איש איש ומזגו" משנת 1598. האמרה שובצה במחזהו של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר", שבו נכתב: הדאגה הרגה את החתול. בנוסח המוכר היום היא צוטטה לראשונה בכתובים בסיפור של או הנרי. לאמרה המקורית חלק שני: "הסקרנות הרגה את החתול, שביעות הרצון החזירה אותו".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חתול

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצג הנושא הראשון שבו השפיעו הצרפתים, ועדיין משפיעים על השפה המקומית באמצעות מילים שאולות, והוא הביגוד והאופנה.  התחום השני הוא יחסי המינים: רומנטיקה, סקס וכל מה שביניהם. "טרמינל ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל" שר מאיר אריאל, רמז לכך שבצרפתית הצהרות האהבה נשמעות טוב יותר מכל שפה אחרת, בוודאי מן העברית. עם זאת, גם כאן כוכבה של הצרפתית דרך במחצית הראשונה של המאה העשרים, והועם ככל שחלפו השנים. הדייט של פעם היה רנדֶווּ, rendez-vous. ממנו גם נולד הפועל 'התרַנדְווּ'" האפשרי רק ברבים. ככל שמתמסדים היחסים הולכים השניים אַנְגָזֶ'ה, יחדיו, בדרך כלל בשילוב ידיים. הגבר, בן הזוג הנחשק והמוצג לראווה הוא הקאוואליר, גלגול של הפרש מימי האבירים. הגבר הנחשק או האשה הנחשקת הם בעלי 'שארם'. שייקה אופיר מספר במערכון הכבשה שחצתה את הגבול על הגנרל הצרפתי שרמנטייה, שהפך אצלו לשרמוטייה.

וכן, גם המקצוע העתיק בעולם ספוג אצלנו צרפתית. בית הזונות נקרא בורדֶל, והאשה העומדת בראשו היא המאדאם. המאדאם בהקשרים אחרים היא הרעיה הנאמנה, כפי ששרים הגששים למילותיה של נעמי שמר: "ובשבת הם מניחים את הסולם והפחים, לוקחים את המאדאם ואל הים הולכים". האהבה הצרפתית אינה אוהדת המונוגמיה והנאמנות. משולש האהבים נקרא גם אצלנו בשמו הצרפתי מֶנָאז' אֶ-טְרוּאָה, והאשה הלוכדת ברשתה גברים היא פאם פאטאל, אשת הגורל. הצרפתית היא גם מקורו של הכינוי לאשה מושכת 'פצצה', על פי המשפט המאצ'ואי הצרפתי C'est une bombe!. אשה מצודדת ואקזוטית היא 'קוקֶטית'. צרפתית, אלא מה.

בסצינה הלהט"בית לא אוהבים את המונח קוקסינל, אבל הוא עומד בערשם של הכינויים לגבר שהפך אשה, או מגדיר עצמו אשה, קודם למונח הטעון פחות טרנסג'נדר. בהווי הקהילה נהג הכינוי הצרפתי לגן העצמאות: ג'ורד ליבֶּרטֶה, והיוצאים בו למטרות חיפוש זכו לפועל לגַ'רדל. ועל כל אלה אמרו הצרפתים: חפש את האשה, ובשפת המקור: שֶׁרְשֶׁה לָה פאם.

תחום המזון הישראלי הוא כידוע רב לאומי. סעודה ישראלית מכילה ספגטי או פסטה איטלקית, חומוס ערבי, סטייק אנגלי, סושי יפני ושניצל גרמני, והרשימה חלקית. היכן מקומה של צרפת, הגאה במטבחיה, בשולחן הבינלאומי הזה? דווקא כאן יש עדכונים. בבתי הקפה תוכלו להזמין אומלֶט בשלל גירסאות. ברשתות השיווק מוכרים מקלות בָגֶט מוארכים. ובשדרות תל אביב חזרו למכור גזוז, צרפתית: eau gazeuse, מים מוגזים. למנה ראשונה אפשר להזמין פָּטֶה, למנה עיקרית בסגנון הנובֶל קוויזין תקבלו את הספֶציאליטה דֶלָה מזון, המנה המיוחדת של הבית, למשל, קורדון בלו, שהוא עוף ממולא בבשר בקר או אווז, וקרוי על שם בית ספר מפורסם לבישול. הוא ילווה אולי בפירֶה, המחית הצרפתית. לקינוח אפשר לקבל סופלֶה שוקולד או פַּרְפֶה חלבה, ולצידו גולת הכותרת של השוקולד: הפֶּטיפורים. ולמי ששכח, גם המיונֶז הפושטי הוא שם צרפתי.

הערים השונות פתחו לא מעט מוסדות הקרויים 'ביסטרו'. על מקור המילה יש ויכוח. יש המייחסים את המקור לחיילים רוסיים במלחמת רוסיה-צרפת בראשית המאה ה-19, כאשר הרוסים ביקרו במסבאות צרפתיות והשתמשו במילה הרוסית  bystro – מהר. אחרים טוענים שמדובר בשיבוש של  bistouille, שפירושה בצרפתית אלכוהול גרוע. במסעדות רבות עברו לשיטת הבופֶה, מילה צרפתית למהדרין, באחרות משרתים א-לה קארט. המומחה ליינות במסעדות נחשבות הוא הסומֶלייה, אבל אם תעזו לקרוא למלצר 'גרסון' הוא עלול להגיב בצורה מאוד ישראלית. ומי שעוד מפקפק בפריצת המטבח הצרפתי למסעדנות העברית, שינסה לחפש מסעדה עם טבח. אין. יש רק שֶפים, ושֶפיות, כולם אשפי מטבח, גם אם זה עתה סיימו קורס מזורז בבית הספר למלונאות.

וסוגיה לענייננו. מה מקור הביטוי 'פירות ים'? למה דווקא 'פירות', הרי מדובר ביצורים חיים? המקור הוא אכן צרפתי, הביטוי המקורי הוא fruits de mer. הוא נתקבל בשפות שונות, ובאיטלקית מגישים במסעדות frutti di mare. נראה שהדמיון הקולינרי הצרפתי עבד כאן שעות נוספות, ובכל מקרה נדרשה הפרדה יצירתית בין דגים לבין יצורי ים שאינם דגים.

הצרפתית צצה בתחומי חיים נוספים. בבתים של שנות החמישים האירו את החדר באבז'ור, אהיל, וישבו על פוטֶל, כורסה. עד היום קרויים השיפוצים 'רֶמונט'. בתחום הרכב, הנשלט על ידי האנגלית הבריטית, נדחקו גם מילים צרפתיות. מזוודות מכניסים לבָּגָז', לצורך תיקונים מגיעים לגָרָז', ושם בודקים לך את השאסי, שלדת הרכב. הצמיג מורכב על ג'אנט, והפגוש הוא טמבון, בעקבות המילה הצרפתית טמפון, בהגייה ערבית. וכן, זה אותו הטמפון. באופניים ובאופנוע מחזיקים בכידון, גם הוא שיבוש פונטי של המילה הצרפתית: guidon.

מילים רבות בצרפתית מככבות בתחומי האומנות והשפה, וביניהן אימאז', קולאז' והומאז'. גם האוואנגארד הוא צרפתי, וכן הז'רגון והז'ורנל.  ומי שמתגעגע לימי עברו מוזמן להחזיק בקָרָבּין, לצאת למאבק במחתרות של ימי הסֶזון ולגלות שְפְּיונים.

עולם הצירופים ניזון כידוע מהעברה של צירופים משפה לשפה באמצעות תרגום. למהלך הזה ניתן השם הצרפתי קאלק,calque . בעברית נוכחים מאות צירופים שיש להם מקבילה צרפתית. ואולם, רובם הגדול אינם צרפתים מקוריים, ואפשר למצוא אותם גם באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות. קבוצה קטנה מקורה צרפתי בלעדי, ולהלן כמה טעימות.

'העולם השלישי', הוא ביטוי צרפתי: tiers monde, והוא נטבע על ידי הדיפלומט הצרפתי ז'ורז' בלנדייה בשנת 1956, בעקבות כינוס המדינות הבלתי מזדהות מאסיה ואפריקה. בעקבותיו נשמעו גם החל משנות השישים הצירופים 'העולם השני' ו'העולם הראשון'. מקורו של הביטוי כנראה בביטוי 'המעמד השלישי', המתייחס לפשוטי העם.

הביטוי 'יחי ההבדל הקטן' אומץ אצלנו גם במקורו הצרפתי: Vive la petite différence!. הוא מיוחס לדיון בבית הנבחרים הצרפתי בראשית המאה העשרים, שם נאמה נציגה על השוויון בין המינים, ולבסוף רצתה להוכיח שלנשים יש אפילו יתרון על הגברים: "ויחד עם זה יש בין המינים הבדל קטן". באותו רגע נשמעה קריאת ביניים: "יחי ההבדל הקטן!". בעקבות זאת אומץ הביטוי גם בגרמנית, שבה משמש 'ההבדל הקטן' (der kleine Unterschied) ככינוי לאיבר המין הגברי.

הצרפתים חובבים צפרדעים, ועל כן יש להם בעלות על הביטוי 'בלע את הצפרדע': avaler des couleuvres. אם בעקבות הצפרדע שבלעתם חיכיתם למישהו בסיבוב על מנת להתנקם, עשיתם זאת בצרפתית:  attendre quelqu’un au tournant . אם לעומת זאת החלטתם לא לעשות מזה סיפור, גם כאן המקור צרפתי: en faire toute une histoire. אז אל תחכו לצרפתים בסיבוב, ואל תעשו מזה סיפור, זה לא הם, זה אנחנו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ללכת אנגזֶ'ה ולאכול סופלֶה

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: