Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אבויה’

עד לפני כמאה שנה היה עולם הלשונות עולם של דיאלקטים, כלומר, שפות המיוחדות לאזור מסוים, וכפופות ללשון מרכזית כלשהי. השינויים הגאופוליטיים גרמו לכך שרוב הדיאלקטים נעלמו, אם כי באיטליה למשל יש עדיין נוכחות חזקה שלהם.

האם יש דיאלקטים במרחב הישראלי? החברה הישראלית היא חברה קטנה יחסית ועל שטח מצומצם, והסיכוי לצמיחת דיאלקטים נמוך. ובכל זאת מגלה המחקר הבלשני שמתפתח בישראל ניב ייחודי, שגם זכה לשם "הניב המזרחי". יש קוראים לו "שפת הפריפריה", ואחרים "עברית מזרחית". הבלשן המנוח חיים בלנק עמד כבר לפני עשרות שנים על כך שהעולים יוצאי ארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, מדברים בשפה שונה, באוצר המילים, בתחביר ובהגייה. היום מובילה את המחקר בנושא ד"ר יהודית הנשקה. הנשקה טוענת שבמקרים רבים לשון זו אינה לשון דלה ושגויה גרידא, ואף לא לשונם של 'בלתי משכילים' דווקא, אלא ייחודה נעוץ בכך שהיא מושפעת באופן מובהק מן הערבית היהודית העומדת בבסיסה. הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה נכתב כולו בניב המזרחי, וחשף אותו לקהל הרחב. הניב בולט גם בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זגורי אימפריה" או "שנות השמונים".

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. הניב היהודי-מרוקאי רחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. זוהי 'שפת השוָוא', ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. 'בּאשֶל' הוא אדם או עניין יבש וחסר טעם. 'כפרה' נולדה מתוך הביטוי היהודי-מרוקאי 'נמשי כפרה עליק', אלך כפרה אליך. 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי. ומעל כולן, החנון הכל ישראלי, שהתגלגל מ'חנונה', נזלת במרוקאית.

ליוצאי צפון אפריקה, כותבת הנשקה במחקריה, מילים ודרכי ביטוי ייחודיים. למשל, 'מֶכְּוְוחָה', המשמשת הרבה בניב זה. מקורה הראשון של המילה הוא בשם העצם העברי 'כוח'. בערבית של יהודי מרוקו שם זה הוּטה במשקל ערבי 'מְכּוּוַח', ואף קיבל משמעות ייחודית של בעל אופי קשה. ויש עוד: אבויה (אבא); ג'זאלה (יפה); ז'ין (יופי). וכן מְהינדה (אישה חזקה), כוֹפה (פחד); מסקוקה (שבורה); חְשומה (בושה), שנשמע מפי אבי גבאי. בְשָלָה (טיפשה, בת זוגו של הבאשל), דבוז'ה (שמנה), שְלוּח, חסר תרבות, שזכה לפרסום בעקבות פרשת הזמר קובי פרץ והחתונה שבה הופיע.

יש גם הגייה ייחודית למילים מוכרות. למשל, המילה 'טוּנה' במשמעות הדג נהגית בבאר שבע 'טוֹנה', על פי הדרך הצפון אפריקאית. גולש כותב: "כאחד שגדל מספר שנים בבאר שבע וחי עם לא מעט מרוקאים בבאר שבע, זכור לי שתמיד יוצאי מרוקו נטו להפוך שיטתית כל שורוק או קובוץ לחולם מלא. הוא מוכן לָצוּם למשל נשמע הוֹ מוֹכן לְצוֹם".

מילים מקובלות זוכות בניב המזרחי למשמעות מיוחדת. 'נתפסה' או 'נקלטה' פירושן נכנסה להיריון. בלשון הפריפריה 'מוזגים' אוכל מוצק. נוכל לשמוע: "תמזוג מהעוף והתפוחי אדמה". הרחבת הוראה זו של 'מזג' באה מן הערבית היהודית, שבה 'יְכְּבְּבּ' או 'יְסֶקִּי' מכוּון הן לאוכל מוצק והן לנוזל.  'התפוחי אדמה', שבו מיידעים את הנסמך במקום את הסומך, אופייני לכלל דוברי העברית.

מרואיינת במחקר של הנשקה ששמה פורטונה אומרת: "לא היה מהעקשנים, הלך לבית העלמין בלילה". ביהודית מרוקאית, בעקבות הערבית, 'עקשן' (וגם עגז'ן) פירושו עצלן. 'מסכן' אינו דווקא אדם אומלל, אלא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. 'תורה' אצל פורטונה, וביהדות צפון אפריקה בכלל, אינה החומש ואפילו לא רק ספרות הקודש, אלא כל טקסט, סיפור, ואפילו השפה העברית עצמה. 'נדבה' אינה כסף שמשליכים לקבצן אלא צדקה במובן הרחב של המילה. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית לא רק במשמעות המקובלת (שחרר, נטש) אלא גם ובעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". המקור: ח'ללה בערבית צפון אפריקאית פירושו גם שחרר וגם השאיר. היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. פורטונה מדברת על מכנסי בעלה, ותמיד ביחיד: תכבס אותו. תתלה אותו. תשים עליו.

דרך יצירת פעלים חדשים ממילים עבריות כמו גם לועזיות לא פסחה על היהודית המרוקאית. כך 'הבריז' התגלגל מהפועל המרוקאי בְּרֶז לו, ברח. הפועל התגז'דר פירושו התאבל, התעצב, בעקבות פועל דומה במרוקאית. תְחַרְוֶט במשמעות שטויות התגלגל מפועל דומה שפירושו עיוות ובלבול. הביטוי 'לך תקווד', מעין "לך לעזאזל", התגלגל מהביטוי סִיר תְקָוָוד; קָוָואד בסלנג המרוקני: סרסור.

המאפיין הבולט ביותר בניב המזרחי הוא התחביר המיוחד. ב"שום גמדים לא יבואו" דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "הייתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופייניים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

בניב המזרחי תופעה רחבה של החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סקסיות. הצורה "מה אתה משקר עלי?", נולדה בעקבות מילת היחס המקובלת בערבית-מרוקאית לפני הפועל כּזבּ.

מי שתיעד את הניב המזרחי שנים רבות קודם לכן הוא מנחם תלמי, בסדרת רשימותיו שיצאו בספר "תמונות יפואיות". כמה דוגמאות: "בא מושון הביתה – אין אשה". "בן אדם מה שנמאס לו מהחופש". "רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו". "נהיה אילם מרוב התפחדות".

ויש נוהג נוסף שהפך כבר לפולקלור וצץ במערכונים, והוא תיאור יחסי משפחה, שכנות וכדומה באמצעות שרשרת: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה"; "שכן שלי, החברה שלו, שכנים שלה לומדים אצלנו". במערכון השיחה של לימור, היא אורנה בנאי ב"רק בישראל", היא מתארת קרובת משפחה באותן מילים: "נכון סימי מקלאב מד? אחותה! לא המחומצנת, אחותה! לא הגדולה. הקטנה עם הסלסול השחור, זו שעובדת פניסטית במספרת דאלאס. נכון היא? הבת שלה. לא הקטנה. הגדולה".

קל לפסול את הניב המזרחי בטענות של עילגות ואפילו בורות. זו כמובן טעות שיש בה יסוד של התנשאות. לשון הדיבור הישראלית, להבדיל מהשפה התקנית שכבודה במקומה מונח, היא תערובת של מבנים, השפעות ותופעות, והניב המזרחי הוא אחד מהם, ולא האחרון שבהם.

Read Full Post »

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

כפרה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: