מאת: אביב פרץ
עם התקרב מועד בחינת הבגרות בלשון חילקה לנו המורה איה קונטרֵס כחלחל מאת שושנה בהט, מאושיות האקדמיה ללשון העברית. באחד מהמאמרים שהופיעו בו – ששאלת בחירה בודדת עליו אמנם הופיעה בפרק האחרון בבחינה, אך לא מן הנמנע שמלבדי אף אחד בכיתה לא טרח לינוק אותו בצימאון, בעודי נַעֲנֶה לכל אפשרות להכניס קצת סדר ופשר בעולמי המבולבל בן שש עשרה השנים – התייחסה בהט להחלטות האקדמיה בסוגיות לשוניות שונות. אחת מהן, סוגיית השמטת מילת השעבוד שי"ן במשפטי זיקה, נחקקה אצלי מאז ואני נזכר בה כל אימת שאני שב ונתקל בה בטקסטים.
מילת שעבוד, כפי שמסביר רב-מילים, הנה מילה או מילית המקשרות את המשפט המשועבד למשפט העיקרי. למשל, המילית "ש" במשפט "המלצות ועדת טרכטנברג, שהותרו לפרסום היום, מתייחסות לארבעה תחומים" מקשרת את המשפט המשועבד "הותרו לפרסום היום" למשפט העיקרי "המלצות ועדת טרכטנברג מתייחסות לארבעה תחומים". אשר על כן משפט כזה מכונה משפט סִינְדֶטִי, כלומר, מקושר. אלא שבעברית החדשה הולכת ופושׂה תופעה של משפטים אָסִינְדֶטִיִּים, משפטים שמושמטת בהם המילית "ש", תופעה שפוסק הלשון, אבא בנדויד, כינה עקירת שי"ן. למשל, לא מזמן עלה לאקרנים סרטו החדש של פדרו אלמודובר, ששמו "העור בו אני חי". אין בשם זכר לשי"ן, בשעה שצריך לומר "העור שבו אני חי" או "העור שאני חי בו". לשם משל נוסף, אחד המשפטים השגורים בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" הנו "המתמודד אותו אני רוצה להדיח הוא…" במקום "המתמודד שאני רוצה להדיח" – בצירוף שי"ן ואף ללא המילה "אותו", המיותרת בהקשר הזה. כמובן, זהו רק קצה הקרחון: עלעלו בעיתון, פתחו ספר, האזינו לקרייני הטלוויזיה והרדיו, ולא יקשה עליכם לאתר דוגמאות נוספות. באורח אירוני, התופעה מושרשת עד כדי כך, שלאוזנו של דובר השפה העברית בן ימינו ערֵבה דווקא הצורה השגויה, ואילו הצורה התקינה נשמעת לה כצרימה. מקרה שממחיש זאת היטב הנו השיר "המקום שבו אנו צודקים", שירו היפה והמדויק של יהודה עמיחי. חיפוש מהיר באינטרנט מעלה את הרושם המדהים, כי לא מעט מן המצטטים, ואף מי שהעלו לאתר את השיר – לכאורה ככתבו וכלשונו – נטלו לעצמם את החירות, בבלי דעת או שמא דווקא עִמה, להשמיט את מילית השעבוד לאמור "המקום בו אנו צודקים".
האשם העיקרי בתופעה הוא באופן צפוי החשוד המיידי, שבהט אינה מהססת להצביע עליו: האנגלית, וליתר דיוק התרגום ממנה, שהוא לדעתה של בהט "המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת". בעיקר אמורים הדברים לגבי משפטי הזיקה נטולי ה-which/who/where שלה, כגון the man I met yesterday (שמתורגם "האיש אותו פגשתי אתמול" במקום "האיש שפגשתי אתמול") או the article according to which ("המאמר לפיו" במקום "המאמר שלפיו"). בעוקצנות יובשנית ונרגנת, המבצבצת כפעם בפעם בכתיבתה, מציינת בהט כי מי שלוקים בתופעה הם "מעמד של אנשים, שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית 'יפה'". אלא שבהט רחוקה מלהגזים: לא ייאמן עד כמה רווחת השגיאה הזו, לא רק עיתונאים ולא רק פובליציסטים מושחזי עט אלא סופרים רמי מעלה, אנשי הגות, חוקרים באקדמיה – כולם חוטאים בעקירת שי"ן זו. תופעה זו הנה פסולה על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית, הקובעת כי "דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר)".
מדוע בכלל להתרעם על כך ולאסור זאת? מדוע לא להניח לשפה להתפתח באופן טבעי, ללא סייגים וללא בקרה? אלה הן כבר שאלות לדיון נפרד ומעמיק. ואולם תהיה עמדתכם בנושא אשר תהיה, תנאי הכרחי להתייצב לדיון כזה בצורה הגונה ומאוזנת, ובעיקר מושכלת, הוא להתייצב אליו, כדברי בהט, "מעמדת ידיעה, לא מעמדה של בורות".
מעניין מאד.
יש גם תרגומים קלוקלים נוספים מאנגלית שהפכו נפומים וחבל.
אהבתיאהבתי
כמובן התכוונתי להפכו נפוצים
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד. באמת מדאיגה התופעה של השתלטות שפות לועזיות על העברית, ויותר מכך הבורות שהיא לעתים מנת חלקם גם של אנשים מאוד משכילים.
אהבתיאהבתי
עד הפסקה האחרונה תכננתי בראשי את טוקבק התגובה הנזעם.
אבל הפסקה האחרונה מעמידה דברים על דיוקם.
אהבתיאהבתי
תודה רבה, מאוד מאוד מעניין. אכן, לא הייתי מודעת לכך שהשמטת ה"ש" היא שיבוש לשוני
אהבתיאהבתי
"מלבדי אף אחד בכיתה לא טרח לינוק אותו בצימאון, נַעֲנֶה לכל אפשרות להכניס קצת סדר ופשר בעולמי המבולבל בן שש עשרה השנים"
בוא נכניס סדר במשפט המבולבל הזה:
נושא המשפט הוא "אף אחד בכיתה". אם כן, זהו "אף אחד" שלא נענה להכניס סדר בעולמו (ולא בעולמי) המבולבל.
אם התכוונת לומר שעולמך הוא זה המבולבל, היית צריך לבנות את המשפט אחרת.
אכן מבולבל!
זה מה שקורה כשמנסים להרשים במיני מליצות. החוק הוא: קודם הבהירות, ורק אחר כך (אם בכלל) המליצה.
ואגב, גם השימוש שעשית במילה "נענה" כ-gerund הוא זר לעברית ומקורו באנגלית. אמור:
ינקתי בצימאון כאשר אני נענה/בעודי נענה לכל אפשרות, או פשוט: ינקתי בצימאון כי אני נענה (או נעניתי) לכל אפשרות.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת. הניסוח המסורבל עיכב את רצף הקריאה שלי ונאלצתי לחזור על המשפט מספר פעמים להבין את כוונתו של אביב.
תודה
אהבתיאהבתי
תגובה מצויינת, אהרון!
אני רוצה להוסיף, שמוטב היה, לדעתי, לכתוב "אף לא אחד בכיתה מלבדי טרח לינוק…", ולא כפי שניסח וכתב זאת המחבר.
אהבתיאהבתי
שושנה בהט ואבא בנדויד הלכו שניהם לעולמם לפני שנים אחדות, ולכן מן הראוי להצמיד לשמם את ראשי התיבות ז"ל או את המילה "המנוח/ה". כדאי לדעת, ששושנה בהט ז"ל הייתה מזכירת האקדמיה ללשון העברית (זה מדויק יותר מן המילים "מאושיות…), ואבא בנדויד היה יועץ הלשון של "קול ישראל" ולא סתם "פוסק הלשון".
אהבתיאהבתי
מקסים שמאמר כזה נכתב על ידי נער בן 16! כל הכבוד!!!
אהבתיאהבתי
אם נסתכל על המשפטים המשועבדים שמוזכרים בפוסט:
"בו אני חי"
"אותו אני רוצה להדיח"
"בו אנחנו צודקים"
מה משותף להם? סדר מילים "משונה". בעברית המודרנית, סדר המילים הרווח במשפטי חיווי הוא נושא-נשוא-מושא או תיאור. במשפטים האלה, הסדר הוא מושא (או תיאור)-נושא-נשוא.
כלומר, מה שקורה כאן הוא זה: אם נסתכל על משפט כמו "העור שבו אני חי", יאמר דובר העברית המודרנית: מה אני צריך את הש' הזה? אזרוק אותו – גם ככה יבינו אותי: "העור בו אני חי" – אין דרך אחרת להבין את "בו אני חי" אלא כמשפט משועבד. סדר המילים המוזר יעביר לשומע את המסר שאכן מדובר במשפט משועבד.
כמובן, אמירה זו אינה נעשית במודע, אבל היא אופיינית לדרך שבה שפות משתנות. אחד מכיווני השינוי הידועים הוא החיסכון במאמץ והשאיפה לקיצור מצד הדובר. יחד עם זאת, אם זה היה הגורם היחיד בשינוי שפה, היינו נשארים עם שפה דלה ביותר שכוללת כמה המהומים לא מובנים. אלא מה? השפה היא אמצעי תקשורת, וגורם נוסף שמשפיע על גבולות השינוי האפשרי הוא ההכרח שהשפה תישאר מובנת וחד משמעית ברמה סבירה.
בעברית עתיקה יותר סדר המילים היה יותר חופשי, ולכן שינוי בסדר מילים היה פחות אופייני למשפטים משועבדים, והיה צורך במילית השעבוד.
בין אם השינוי האמור בעברית המודרנית בא בהשפעת האנגלית ובין אם לאו – זהו מהלך שינוי טבעי. אגב, אם נלך מספיק אחורה גם לא נרשה להשתמש בש' השעבוד אלא נדרוש את המילית השלמה "אשר" (כמו שלא נרשה היום לכתוב "קרא תספר" אלא "קרא את הספר").
כמו שאביב כתב, המצב האופטימאלי הוא מצב (ש)בו אדם מכיר את נורמות הכתיבה התקנית של ימיו, אך יודע גם שהן מורכבות מהטעויות של אתמול, ואילו הטעויות של היום הן השפה התקנית של מחר.
אהבתיאהבתי
אני מנסה להבין את הסיבה לכך שכותב הקטע וגם כותבי התגובות לאחריו, הכל בענייני לשון עברית תקינה, משתמשים בכתיבתם שלהם בשיבושי-לשון כגון "הינו" במקום "הוא", או הגיבוב המיותר "בין אם" במקום "אם… ואם…" או "בין… ובין…" .
אהבתיאהבתי