מאת: נגה פורת
בניסיון למצוא שם למטבחון במשרדי "מלינגו", הצביע אחד העובדים על הדמיון בין שלושת הכיסאות המונחים בו בשורה לבין צורתו של סימן הניקוד קובוץ, המורכב משלוש נקודות. הרעיון התקבל ובכניסה נקבע שלט: "קפה קֻבּוּץ", וכך נוסד בית הקפה היחיד (למיטב ידיעתנו) הקרוי על שם סימן ניקוד.
המילה "קובוץ" עברה כמה גלגולים. במילון רב-מילים היא מוגדרת כך: חלופה רווחת לקִבּוּץ. ואכן שמו המקורי והרשמי של סימן הניקוד הזה הוא "קיבוץ".
מדקדקי ימי הביניים כינו את סימן הניקוד הזה "קיבוץ שפתיים", משום שבעת הגיית תנועת u (שאותה מסמן ניקוד זה) מקבצים את השפתיים, כלומר מקרבים אותן זו לזו, ובקיצור – "קיבוץ". בכתבי המדקדקים שם התנועה היה כתוב לרוב בכתיב חסר "קבוץ שפתים", ללא י' כאם קריאה, מה שהקל על הגיית ה-ק בתנועת u ולא בתנועת i (כבמילה "קיבוץ").
מדוע, אם כן, הפך ה"קיבוץ" ל"קובוץ"? בערך ברב-מילים מוצע לכך הסבר: בעקבות הנטייה להחדיר לשם התנועה את התנועה עצמה. ניתן להבין זאת טוב יותר אם נחשוב על ההקבלה ל"אחיו התאום" (הלא-זהה) של סימן הקובוץ, הלא הוא השורוק. כידוע, שני סימנים אלה מציינים תנועת u: הקובוץ מציין תנועת u בכתיב מנוקד ללא אם הקריאה ו', כמו במילה 'סֻלָּם' ואילו השורוק מציין אותה לצד אם הקריאה ו', כמו במילה 'חוּט'. סימן השורוק נקרא במקור שֶׁרֶק, מכיוון שתנועת u נשמעת דומה לשריקה. לאחר מכן שונו התנועות במילה זו לתנועת u שאותה מייצג השורוק. בגלל הנטייה לדבר על שמות שני הסימנים ביחד, גם הקובוץ הלך בעקבות השורוק ונהגה כולו בתנועת u.
בעברית החדשה ניתן להציע לכך גם הסבר נוסף: המילה "קיבוץ" מסמנת בה בעיקר את צורת ההתיישבות (ואולי לכל היותר גם את "קיבוץ הגלויות"), והנטייה להשתמש ב"קובוץ" יוצרת בידול סמנטי בין שתי המשמעויות הללו. כך או כך, בטח כבר יש מקום שנקרא "קפה קיבוץ".
ברכות לפתיחת קובוץ. (רק תזכרו אצלי שלא הזמנתם אותי לפתיחה החגיגית, אז כלפי חוץ אני צ'ילבה שלכם אבל בהיותי סלחן אנהג אליכם כצ'ילבה מתחנפת)
מתענג על מלינגו ורב מילים אחד מצאצאיו. לא רק בשל היותו כלי עזר מצוין. ,גם בזכות אנשי התמיכה המקסימים שהיה לי מגע עמם וגם מפני שאני משוגע על השפה העברית וסובל מאלרגיות נפשיות בשל הזנייתה תחת מרמס גופן האונס של שפות זרות.
לא חדל להמליץ עליכם באזני מודעי. בכנות!
מעכשיו אחרי פתיחת בית הקפה המקובץ, רוחש לכם יותר אמון כיון שנקבעה ונחרצה אצלי שאנשיכם אינם עושים סתם עבודה אלא ששטפו לעצמם את מוחם בשפה ובעיסוקם. ראה רבי מלינגואי – (מילה עברית למהדרין -אגב) – את שלושה הכסאות ( שלא נראים בצילום) ומוחו השטוף תרגם מיד את החזיון לסימן ניקוד. כזה המבוצע בשפתיים קמוצות על משקל : "שוּנוּם סוּנוּם עום כונוּר גודוּל וגומר/ת)
אני מצדיע לכם כאילו הייתי סימן קריאה! ( יש כבר בית קפה כזה)
ונהנה תמיד- נוהג כאילו הייתי חטף פתח! -מן התוספות שלכם שאינן חלקים מערכי מילון, אלא קינוחים ערבים לנפש כמו הסיפור שעליו הגבתי עכשיו ורשימותיו ושל גיבורנו הלשונאי המרחיב דעת
תודה. אל תתקלקלו!
אהבתיאהבתי
נגה פורת,שלום לך,
יפה הסברת. וגם קליט מאד.
אבל, לא יפה לך לומר "בטח כבר יש…" ולא "בוודאי כבר יש…"
ואם אני טועה – הסבירי וכולנו נשמע ונלמד.
בברכה
רות
אהבתיאהבתי
שלום רות,
תודה על המחמאה. המילה "בטח" שולבה בפוסט במכוון לשם גיוון המשלב ויצירת עניין אצל הקוראים.
נגה פורת
אהבתיאהבתי
מכל ההסבר, לא הבנתי מה הסיבה שקיימים שני סימני ניקוד שהגייתם דומה – הקובוץ והשורוק – מדוע יש צורך בשניהם
אהבתיאהבתי
שלום חנה,
ההפרדה בין הקובוץ והשורוק אכן אינה פשוטה. ככל הנראה, בניקוד המקרא הטברני נוצרו שני סימנים אלה מסיבות גרפיות – כאשר לאחר תנועת u הייתה ו' כאם קריאה סומנה נקודה באמצע ה-ו' (כלומר, שורוק) ובשאר המקרים-סומנו שלוש הנקודות האלכסוניות מתחת לעיצור שתנועתו u (כלומר קובוץ). לפי כללי הניקוד של העברית בת-זמננו, הקובוץ יכול להופיע רק בהברה סגורה בלתי-מוטעמת.
אהבתיאהבתי
בית קפה על שם סימן ניקוד אולי לא היה לפני המטבחון שלכם, אבל הנה תיאור של שולחן אוכל על סיפונה של ספינה שעושה את דרכה לצרפת מתוך סיפורו של ביאליק "איש הסיפון", שהקדים אתכם באסוציאציה בכמה עשרות שנים:
"אל השולחן ישבנו חמישה: שניים כנגד שניים ואחד יוצא זנב. אני ועוד אחד ממולי, צרפתי, בקצה האחד, כמין צירה, וחבורה בת שלושה, בעלי קלסתר מזרחי […] בקצה השני, כעין סגול. בין הצירה והסגול פֶּסֶק של כיסא פנוי מזה וכיסא פנוי מזה".
אהבתיאהבתי
בארצכם, וישבתם בטח.
בטח…
אהבתיאהבתי