Feeds:
פוסטים
תגובות

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

אחת התופעות המאתגרות בשפות העולם היא מילים תאומות לכאורה, מילים זהות לחלוטין, אבל הזהות הזו מקרית, כפי שעולה מן המחקר ההיסטורי ומחקר המשמעות. באופן טבעי אנחנו מנסים למצוא קשר כלשהו בין המילים, תהליך הקרוי אטימולוגיה עממית, אבל אין סיבה. מילים יכולות להיות זהות במקרה, ויש לתופעה גם שם: הומונימים.

מילים הומונימיות צצות בכל חלקי הדיבר. למשל, שם העצם 'גיל'. גיל א' היא שלב או שנתון במסלול החיים. גיל ב' היא שמחה. שתי המילים מופיעות במקרא. היום נדחקה גיל ב' לשפה הגבוהה, בעוד גיל א' מככבת בכל המשלבים. כזה הוא גם שם העצם 'שיח'. שיח א' מגיע מעולם הצומח, שיח ב' – שם נרדף לשיחה, והיום מונח מוביל בחקר הלשון והחברה. שני השיחים מופיעים בתנ"ך.

יש גם שמות תואר הומונימיים. במקרה זה הזהות מצביעה על שורש זהה, שורש הומונימי. למשל, שם התואר 'חלוט'. "פסק דין חלוט", שאין אפשרות לערער עליו, קשור למילים כמו 'בהחלט' ו'לחלוטין'. 'תה חלוט' הוא תה לאחר הרתחה. גם שם התואר 'חרוץ' הוא הומונימי. חרוץ א' הוא מה שנחרצו בו חריצים, ומכאן בהשאלה 'כישלון חרוץ', בעקבות 'כיליון חרוץ' במקרא. חרוץ ב', מי שאינו עצלן, מקורו בשורש חר"ץ ב' שפירושו הזדרז ומיהר, והוא מופיע בכמה מקומות בתנ"ך.

יש גם פעלים הומונימיים, על בסיס שורשים זהים. הפועל לחלל, למשל, פירושו גם לנגן בחליל, וגם לעשות מעשה המנוגד להלכות הדת. משמעות נוספת היא בלשון הצבא, להפעיל מחולל בטלפון שדה, למען יצלצל. ומה נאמר על הפועל 'נבצר'? אחד נבצר ממנו למלא את תפקידו, ואשכול הענבים נבצר בכרם. השורש בצ"ר נקשר גם לבצורת ולמבצר. לפעמים נמצא פועל ושם הומונימיים. למשל, 'פג' שהוא תינוק שנולד קודם זמנו, בעקבות משמעות פרי הבוסר בפסוק הידוע משיר השירים: ”התאנה חנטה פגיה". הפועל המקראי 'פג' מוכר לנו היום גם בביטוי 'פג תוקפו'.

כמה הומונימים אינם רק זוגות אלא גם שלישיות, רביעיות ואפילו שישיות. 'אח' בתנ"ך הוא בן משפחה, תנור, וקריאת אנחה. 'ציר' פירושו בתנ"ך ציר הדלת, צירי הלידה, שגריר ("ציר נאמן לשולחיו" במשלי), ובמשנה: רוטב. יש פרשנים הקושרים בין צירי הדלת לצירי הלידה.

השורש ההומונימי המוביל בעברית הוא ער"ב. יש לו עשר הופעות שונות שאין ביניהן קשר. קבלת אחריות (ערבות), חיבור ומזיגה (עירוב), שקיעת השמש (ערב ומערב) ועוד. מאלה נוצרו כמה שמות הומונימיים. עָרֵב הוא נעים וטעים, בצירופים 'ערב לאוזן' ו'ערב לחך', וגם במשמעות המשפטית: עָרֵב למשכנתא. עֶרֶב הוא סוף היום, וגם חלק מהביטוי 'עֶרֶב רב'. עֲרָבָה היא מילה הומונימית בת שלושה ראשים. מִדבר או מישור פראי, מכאן נגזר על פי המחקר שם האומה הערבית. היא גם ענן, ומכאן הביטוי המקראי הפיוטי 'רוכב ערבות'. והיא כידוע גם אחת מארבעת המינים.

למילה 'בָּר' שש משמעויות שונות, שחלקן קשורות. בר במשמעות בן היא מילה ארמית שהתאזרחה בעברית. בר במשמעות חיטה איכותית קשורה לשורש בר"ר, מה שבוררים אותו מן התבן. בר במשמעות נקי וטהור (בר לבב) קשורה גם היא ככל הנראה לשורש בר"ר. בר במשמעות שדה קשורה ככל הנראה ל'בוּר'. מכאן גם המשמעות של 'מחוץ ל', כמו בביטוי הארמי 'בר מינן': מחוץ לאתנו, המיוחס גם למתים. בר היא גם מילה לועזית שהתאזרחה בעברית, מקום שאליו הולכים לשתות ולבלות.

יחד עם 'בר', 'ערבה' ו'ציר' מתמודדת על תואר אלופת ההומונימים המילה 'בול'. יש לה ארבע משמעויות שאין ביניהן כל קשר. 'בול עץ' הוא ביטוי מן התנ"ך ופירושו גזיר עץ יבש. בול של דואר היא מילה מודרנית הלקוחה היישר מן הערבית, שלקחה אותה מצידה מטורקית, שהתגלגלה מפרסית, שם פירושה כסף. בביטוי "קלע בול", בול היא מילה אנגלית, בעקבות הניב hit the bull’s eye – פגע בעין הפר. זוהי במקור הנקודה השחורה שבמרכז מטרת ירי שסביבה עיגולים ההולכים ומתרחבים. יש גם ירח בול, חודש חשוון, וכאן בול קשור ככל הנראה למילה יבול.

הומונימים לא מעטים קושרים בין מילה מקראית או תלמודית שכמעט נעלמה מהשפה לבין מילה מודרנית נפוצה. 'מורה' הוא מי שמלמד, וגם חלק מהביטוי המקראי 'סורר ומורה'. כאן השורשים שונים, יר"ה לעומת מר"ה. 'בד' פירושה בלשון התנ"ך והספרות ענף, ובשפה הרווחת – אריג. היא מופיעה במשמעות שלישית בביטוי 'בד בבד', ובמשמעות בדיה בספר ישעיהו. 'אפס' בתנ"ך היא גם 'אֲבָל' וגם 'אַיִן' או 'קָצֶה' (מי אפסיים), ומכאן שמה המודרני של הספרה המפורסמת אפס. אבן השתייה מהתנ"ך לא נועדה ללגום משקה. זו אבן התשתית.

שני פעלים הומונימיים נפוצים מטרידים את מנוחת דוברי העברית והם פועלי 'סיפר'. האחד נקשר לתיאור מאורעות ומקורו בתנ"ך. השני קשור לגזיזת השיער, ומקורו בתלמוד. למרות שלסַפָּרים יש נטייה לספר סיפורים במהלך התספורת, אין בין הפעלים קשר. דוגמה מעניינת אחרת היא המילה 'קֶלֶס' שיש לה משמעויות מנוגדות. קֶלֶס, קילס וגם התקלס כלשון גנאי מצויים במקרא ומקורם בשורש שמי. קילס כלשון שבח הוא פועל תלמודי, וכנראה הושפע מיוונית. ההיפוך הזה הטריד גם את מנוחת חכמי התלמוד, שנמנעו כמעט לגמרי משימוש במשמעות השלילית.

הומונימים משעשעים הם בין מילה תקנית למילת סלנג. למשל, נוד, שהיא גם מילה מקראית שפירושה נדודים (ארץ נוד), וגם נפיחה, מילת סלנג שהתגלגלה כנראה מהביטוי 'נאד נפוח'. בולבול הוא השם העברי לציפור שיר, שנקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. בולבול בסלנג פירושו גם מבולבל בעקבות הפועל 'לבלבל', וכן כינוי לאיבר המין הגברי, אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגליתpussy . דימוי איבר המין הגברי לציפור מוכר משפות אחרות, וגם משירו של חנוך לוין "ציפור המכנסיים שלי".

בכמה מקרים המילים ההומונימיות מתקרבות זו לזו, ועם הזמן הופכות לכאורה למילה אחת. למשל, בביטוי "אור ליום א'", 'אור' פירושה לילה, הלילה שלפני יום ראשון, בעקבות המילה הארמית עבור לילה 'אורתא'. בעברית החדשה 'אור' משמשת בהוראה המקובלת. ומי מגיע באביב בפסוק "עת הזמיר הגיע"? האם הציפור 'זמיר'? כנראה שלא. ציפור בשם זה אינה מופיעה במקום אחר במקרא או בלשון חכמים, אלא רק בספרות ימי הביניים, וגם לא ברור מה קושר בין הזמיר לאביב. לעומת זאת 'זמיר' כפעולה חקלאית מתאימה לכל יתר הפסוקים הסובבים את הפסוק, למשקל הפעולות החקלאיות כמו קציר, חריש, בציר ועוד. הסבר נוסף, לא בלתי הגיוני, הוא של רש"י. 'זמיר' מופיעה כמה פעמים במקרא במשמעות נגינה או זמרה, כמו ב'נעים זמירות', ורש"י כותב: "עת זמרת הציפורים הגיעה", ומכאן התקבולת ל"קול התור נשמע בארצנו". גורל דומה אירע למילה המקראית 'חוסן' בביטוי "לא לעולם חוסן". הפירוש שם הוא אוצר, ומכאן המילה מחסן. היום היא נתפסת במשמעות השנייה של חוסן: כוח.

כמו במקרים של 'בר' ו'בול' יש הומונימים דו-לשוניים נוספים. אחד מהם מופיע כבר במקורות, והוא המילה 'חרטום'. במשמעות הזואולוגית המילה המשנאית חרטום היא הרחבה של חוטם. החרטומים המצריים הנזכרים בתנ"ך הם גלגול פונטי של שמם במצרית העתיקה: חר תפ, בהוראת כהן ראשי. חשוב לציין שבכתיב מנוקד המילים שונות: חרטוֹם לעומת חרטֹם. הומונים דו-לשוני הוא 'טיפּוס'. טיפוס א' הוא שם הפעולה של טיפס, פועל תלמודי נפוץ. טיפוס ב' הוא מילה לטינית שמקורה ביוונית, ופירושה סוג או צורה, ממנה התגלגלה גם המילה העברית דפוס. לעיתים הומונים דו-לשוני יוצר קשר מפתיע. 'תוגה' היא באוקראינית עצבות, הקשר מקרי בהחלט. 'דירה' ברוסית פירושה חור, וכשהחלו העולים מחבר המדינות לקבל דירות, זהות המילים הפכה לעיתים לבדיחה עצובה.

שיטת יצירת המילים בעברית נשענת על שני עמודים: הגזירה המסורגת והגזירה הקווית. הגזירה המסורגת היא יציקה של שורש עברי למשקל עברי. למשל, יֶלֶד: משקל קֶטֶל, שורש יל"ד. או תרגולת: משקל תִּקְטֹלֶת, שורש רג"ל. השיטה הקווית, הקרובה יותר לדרכי תצורה בשפות רבות אחרות, מחברת בסיס כלשהו לסיומת. למשל, פיל+ון: פילון. עיתון+ַאי: עיתונאי. בלא מעט מילים קשה להכריע איזה סוג גזירה הן מייצגות. המשקלים נקראים על פי שורש קט"ל, מאחר שהוא מורכב משלושה עיצורים שאינם משתנים בכל הנטיות שלהם.

המשקל והבניין הם בתחום הדקדוק מונחים קרובים. בניין הוא המשקל של מערכת הפועל. אך בעוד שבעברית שבעה בניינים, מספר המשקלים רב ומורכב, ויש דרכי מיון שונות. הממעיטים מונים 120 משקלים, המרבים מתקרבים ל-300. בתנ"ך כ-32 משקלים.

האם יש למשקל גרעין משמעות, כפי שיש לשורש? התמונה מורכבת. מילים רבות משויכות למשקל ללא קשר משמעות למילים אחרות באותו משקל. ואולם, סביב כמה משקלים מתקבצות קבוצות משמעות. בתנ"ך המשקלים קָטֵל וקָטוֹל משמשים בעיקר לשמות תואר: יפה, גדול וכדומה, אם כי אפשר למצוא גם איברים במשקל קָטֵל: כָּתֵף ויָרֵךְ. משקל קְטָלָה משמש להשמעת קולות: אנחה, אנקה, יללה, נאקה, צעקה ושאגה. משקל קִטֵּל משמש למומים: עיוור, חירש ופיסח.

משקל פורה ומעניין הוא קַטֶּלֶת. הוא מכונה 'משקל המחלות'. על משקל זה נכתב בהרחבה ברשימה קודמת באתר. משקל חשוב ונפוץ נוסף הוא משקל המקצועות קַטָּל, שגם בו עסקנו בעבר, ובו מקצועות תנכיים כמו חָרָש, אָמָּן, מַלָּח וסַבָּל ולהבדיל גַנָּב, מקצועות תלמודיים כמו נַגָּר, סַפָּר ונַפָּח, ומקצועות חדשים כמו חַיָּט, כַּנָּר, וכן שַפָּר (דקורטור) ופַקָּח שחידש ביאליק. השפה הצבאית הוסיפה את גַּשָּש שחידש שלונסקי, טֶעָן, נַוָּט ועוד. המקצועות כבאי, גבאי ושמאי מצטרפים למשקל הזה באמצעות גזרת נחי ל"ה. למקצועות אחרים מתאימה דווקא הגזירה הקווית: בוסתנַאי ופונדקַאי מן המקורות, עיתונַאי שכבר הוזכר, חשמלַאי, דבורַאי, וכן מגדנַאי ושוקולדַאי החדשים-חדשים.

משקל קַטְלָן, המשמש גם למקצועות, הוא משקל התכונות, רובן שליליות: קמצן, בררן, דאגן, שקדן, שקרן וגם פחדן. בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’ ומכאן צַלְבָן. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל אבל השאירה את ההיגוי הדגוש של ע' הפועל בכמה מילים.

משקל המאגד מילים באותו תחום הוא משקל המכשירים מַקְטֵל. בין המכשירים נמצא את מַקְדֵּחַ, מַסְמֵר, מַבְרֵג, מַבְעֵר, מַצְמֵד, מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג ועוד. בלשון הצבא המשקל יוחד לחלקי כלי ירי כגון מַטְעֵן, מַשְבֵּת ומַשְגֵּר. שורשי המשקל בתנ"ך, שבו יש ממנו עשרות מילים. חלקן שמות מכשירים כמו מַזְלֵג, מַזְרֵק ומַכְתֵּש, אך רבים מהן בתחומים אחרים. יש גם שמות כלים בצורות הנקבה של המשקל: מַחְרֵשָה, מַזְמֵרָה, מַגְרֵפָה, מַלְגֵּזָה, מַאֲכֶלֶת ומַקֶּבֶת.

קבוצת משקלים שלמה נגזרת ממערכת הפועל, מצורות הבינוני. נוכל למצוא בקבוצה מקצועות כמו מורה, סופר, מנצח ושוטר מן המקרא, מאַפֶּרֶת, מאמן ומלחין בעברית החדשה. מְקָרֵר השתרשה לפני שהחלו ליצור מכשירים במשקל מַקְטֵל, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני גם בתחום המכשירים, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה, וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. המשקל הקרוב מִקְטָל מכיל מילים רבות הקשורות לטקסים צבאיים כגון מסדָר, מסקָר ומצעָד, וכן לציוד ירי כגון מנעָל, מנשָא ומקבָע.

צורת הנקבה של מִקְטָל היא מִקְטָלָה, וכאן נקבע כלל ברור. כאשר מילה מייצגת מקום שבו נעשית פעילות כלשהי, היא תהיה במשקל הזה: מִרפָאה, מִתפָרה, מִזבָלה, מִכבָסה, מִשטָרה ומִזרָקה. יוצאים מהכלל הן מילים בהן פ' הפועל גרונית, ולכן יש לומר מַחצָבה או מַחלָבה (ולא מחצֵבה ומחלֵבה). הבלבול בין המשקלים האלה הוא דוגמה לפער בין הדרך המקובלת בדיבור לבין התקן הדקדוקי. רוב בני ישראל מעדיפים לדבוק במשקל אחד, מַקטֵלה, ואומרים מַכבֵסה, מַרפֵאה ומַחצֵבה.

משקלים נדירים אך מעניינים הם משקל קָטְלָה (kotla), ואחיו התאום קֻטְלָה. הם מייצגים מילים כלליות המייצגות תכונה, וביניהן חָכמה ועָרמה המקראיות, ובתלמוד, בהשפעה ארמית, חֻצְפָּה וחֻמְרָה. המילה החדשה יֻקְרָה, הנהגית גם יָקְרָה, זהה למקור הארמי המסתיים ב-א': יוקרא. בעברית החדשה נוצרו במשקלים אלה מילות תכונה כמו יוזמה ויושרה, וכן מילות מחשבים: חומרה, תוכנה, גונבה, כופרה, כושלה ועוד. משקל קֻטְלָה משמש בצבא ליחידות שדה גדולות, כגון עֻצְבָּה ואֻגְדָּה.

גורל מעניין יש למשקל קָטִיל. בתנ"ך יש לו כמה הופעות כמו פקיד, קצין, משיח, אביב ואמיר. במקרים רבים הוא מקושר לעולם החקלאות, העומד במרכז אורח החיים המקראי. העיבוד והאיסוף של התוצרת החקלאית מתייחדים למשקל קָטִיל, וביניהם אסיף, קציר, בציר, חריש, המילה המשנאית מָסיק (קטיף הזיתים), והמילה המחודשת גָדיד (קטיף התמרים). שלונסקי חידש את 'בָשיל', כשם לעונת ההבשלה של התבואה.

לצד תחום החקלאות יש בתנ”ך שמות תואר רבים במשקל קָטיל, וביניהם מהיר, נעים, עשיר, ועָתיד כשם תואר. בעברית החדשה זכה משקל קטיל לתפקיד נוסף, ייצוג של פוטנציאל או יכולת. הסנונית הראשונה הייתה 'גמיש' שחידש בן-יהודה. איתמר בן אב"י הוסיף את דליק, חדיש, רגיש ושביר. לאלה נוספו כשיר, אכיל, נזיל, דביק, שביר ועוד רבות. ועד הלשון הוסיף את כפיף (שניתן לכופפו), חדיר, נדיף ומסיס. בשפה המשפטית נוצרה שרשרת תוארי קטיל המוזרים לאוזן הלא משפטית: אָכיף, בָּגיץ (שניתן להגיש בעניינו בג"ץ), עָניש ואחרים. משקל קרוב, קַטִּיל, משמש בתנ"ך לשמות תואר המציינים כוח או תכונה מובהקת: אַדִּיר, אַמִּיץ, תַקִּיף, צַדִּיק, כַּבִּיר, עַתִּיק, ובלשון חכמים יַצִּיב. במשקל הזה לא נוצרו מילים בעברית החדשה.

כמה משקלים אופייניים לעברית החדשה, אף כי יש להם בסיס במקורות, וביניהם תקטיל, תִקטוּל, תִקטולת, אַקטלה, מִקטוֹל ומִקטוֹלת. במשקל תקטיל נמצא בתנ"ך את 'תלמיד': "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מֵבִין עִם־תַּלְמִיד". 'תכלית' ו'תענית' משתייכות בדוחק למשקל הזה. בעברית החדשה זוכה המשקל הנדיר לעדנה באמצעות עשרות מילים מחודשות, וגם נועד לו תפקיד בתחומי היצירה והעריכה של טקסטים ומידע: תמליל, תסריט, תעתיק, תקציר, תחשיב, תרשים, תדריך ועוד. מן המילים האלה נוצרו גם פעלים חדשים: לתַסרט, לתַמלל, לתַקצר.

משקל תִקטוּל נולד מתהליך הקרוי שורש תנייני. לשורש רגיל נוספת אות, במקרה זה ת', ונוצר שורש חדש. לשורשים האלה אופי אינסטרומנטלי, והם מתאימים לשפה הצבאית. בצבא מתַפְעלים את הנשק, מתַדְרְכים חיילים, מתַחְזְקים כלי רכב, והצעקה האחרונה: מתעדפים, ומכאן תשאול, תחקור, תעדוף ועוד. לאלה נוספו גם פעלים כמו 'לתַספק' בעקבות אספקה, 'לתַחמש' בעקבות תחמושת ועוד.

ונסיים במשקל חביב אך נדיר: משקל יַקְטוּל. במשקל זה כמה בעלי חיים כמו יחמור, ינשוף, יבחוש ויסעור, ואם תרצו גם יתוש, הצמח ינבוט, ולצידם המילה האהובה על ילדי בית הספר: ילקוט.

בעת כתיבת שורות אלה אנו מצויים בעיצומו של הסֶגר השלישי, ושוב חוזרים המראות העצובים של החנויות הסגורות ברחובות. המילה שגולשי מורפיקס חיפשו הכי הרבה בשנת 2020 הייתה סֶגֶר. בתחילת הגל הראשון של מגפת הקורונה בארץ, היו דיונים האם לכנות את הגבלות התנועה במילה 'סֶגֶר' או 'הֶסְגֵּר'. עם הזמן, הלך והתבסס השימוש במילה סֶגֶר בהקשר זה (המילה 'הֶסְגֵּר' יכולה לשמש גם במובן 'בידוד', אך המילה 'בידוד' נפוצה ממנה). הנושא כבר נדון בהרחבה במקומות אחרים, וכעת נעסוק במשמעויות של השורש סג"ר.

הפועל סָגַר מופיע במקרא במשמעותו הבסיסית, בהקשר של נעילת דלתות ושערים (למשל: דברי הימים ב כט ז). פועל זה מופיע גם בצירוף סָגַר בַּעֲדוֹ – סגר את עצמו מבפנים כדי למנוע כניסת אחרים, למשל: "וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל" (שופטים ט נא); או סגר על מישהו את הדלת והשאיר אותו בפנים, לדוגמה: "וְהַבָּאִים [אל התיבה] זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז טז). הפועל מופיע גם בצירוף 'סגר על מישהו' –כיתר אותו, התקרב אליו מכל עבר והקיף אותו בצורה מאיימת, למשל: "סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד ג).

גם הצורה הסבילה סָגוּר מופיעה במקרא (למשל: יחזקאל מד ב), לצד מְסֻגָּר (בבניין פֻּעַל): "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת… אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע ו א). מפסוק זה נגזר בעברית החדשה הביטוי סָגוּר וּמְסֻגָּר, שפירושו סגור לחלוטין.

במקרא מופיע גם הפועל הסביל נִסְגַּר בבניין נפעל (למשל: יחזקאל ב מו). פועל זה מופיע גם במובן של 'סגר את עצמו', בדברים שנשמעים רלוונטיים מאוד לימינו: "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ" (שם, ג כד). במקום אחר במקרא, לאחר שמרים הופכת למצורעת ומשה ואהרן מתפללים לרפואתה, האל אומר להם: "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר יב יד); כלומר: הוא מצווה שמרים תיכנס לבידוד (בלשון ימינו) של שבעה ימים, כדי שלא תדביק אחרים בצרעת.

השורש סג"ר מופיע בהקשר של הרחקת חולים מצורעים מהמחנה גם בדיני הצרעת בספר ויקרא, בפועל הִסְגִּיר בבניין הפעיל: "וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (יג, פס' ד). לפי רוב הפרשנים, הכוהן צריך להרחיק את האדם שיש לו נגע ספציפי לשבעה ימים מהמחנה, למשל לפי פירוש רש"י: "יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו". בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם העצם הֶסְגֵּר, לדוגמה: "וימי הסגרו של מצורע" (משנה, נזיר ז ג). בן יהודה ציין במילונו (כרך ב, עמ' 1135), כי בתקופתו החלו להשתמש במילה זו בלשון העיתונות "להסגר שקובעת הרשות לכל חולה בְּחֹלי מתדבק לבלתי תדבק המחלה באחרים", כחלופה ל-quarantine בשפות אירופאיות.

לפועל 'הסגיר' יש בלשון המקרא משמעות נוספת – 'מסר מישהו לידי מי שרודף אחריו', לדוגמה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג טז). כאשר מסגירים מישהו לידי רודפיו, "סוגרים עליו", ובעקבות זאת הוא עלול להיכלא במקום סגור. בימינו התרחבה משמעות זו, והיא מציינת גם את מסירתו של אדם חשוד בעבירה לידי רשויות החוק המחפשות אחריו, או את העברתו לתחום שיפוטה של מדינה או רשות המבקשות לשפוט אותו. גם במשמעות המורחבת ההסגרה גורמת לסגירת האדם החשוד במעצר.

מהשורש סג"ר נגזרו גם כמה שמות עצם בלשון המקרא. המילה מַסְגֵּר מציינת בית סוהר, שסוגרים בתוכו אנשים, למשל: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ" (תהלים קמב ח). מילה זו מציינת גם שם בעל מקצוע, בפסוק המתאר את אחת ההגליות לבבל: "וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ" (מלכים ב כד יד). היו פירושים שונים למקצוע זה, אך התקבל הפירוש שמדובר במי שעוסק במנעולים, ומכאן הקשר לשורש סג"ר. אחר כך התרחבה משמעותה של מילה זו, וכיום היא מציינת בעל מלאכה לעבודות מתכת. המילה מִסְגֶּרֶת מציינת מבנה חיצוני המקיף ותוחם משהו אחר, כלומר סוגר אותו, לדוגמה: "וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ [של השולחן] סָבִיב" (שמות כה כה). המילה סוּגַר, שפירושה 'כלוב', מופיעה פעם אחת במקרא, במשל על כפיר אריות: "וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר" (יחזקאל יט ט). אנשים רבים חשים כַּאֲרִי בַּסּוּגַר בזמן הסגר.

שם העצם סֶגֶר מופיע לראשונה בלשון חז"ל במובן 'התקן לסגירת פֶּתַח': "שהכניס בהמתו לדיר ונעל הַסֶּגֶר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה" (מדרש תנחומא חיי שרה ג).

מילים אחרות מהשורש סג"ר משמשות לתיאור חלקים שונים בתוך טקסטים ומשפטים. שם העצם סוֹגֵר מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, ומתאר את החלק השני בכל בית בשיר. בעברית החדשה הוא מציין את כל אחד מצמד סימני הפיסוק הקרויים סוֹגְרַיִם. למילה 'הֶסְגֵּר' יש משמעות מיוחדת בתחביר. היא מציינת מילה או קבוצת מילים המובלעות במשפט כהערה צדדית למשפט כולו או למילה כלשהי במשפט, כגון המילה 'כמובן' במשפט: 'אתה תקבל כמובן את כל המגיע לך'. גם הביטוי מַאֲמָר מֻסְגָּר משמש במשמעות זו.

המשמעות הפיזית של סגירת פתחים ומכלים התרחבה למשמעויות מטפוריות שונות. אחת מהן באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית למשל של הנביא הושע, הנאמר בשם האל: "אֶפְגְּשֵׁם [את בני העם] כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" (הושע יג ח). רש"י פירש את הביטוי "סגור לִבָּם" במשל הקשה הזה כך: "את לבם הסגור מלהבין לשוב אליי". לפי פירוש זה, כאשר בני העם לא הבינו את דברי האל והנביאים, ליבם היה סגור ואטום, ודברי התוכחה לא הצליחו 'להיכנס' אליו, ולכן היה צורך 'לקרוע' את הלב הסגור. מכאן נוצר הביטוי סְגוֹר לִבּוֹהמחשבות והרגשות הכמוסים בליבו של אדם. ביטוי זה משקף את התפיסה של הלב כמכל מטפורי למחשבות ורגשות, מְכָל שנשאר לרוב סגור ואינו חשוף לבני אדם אחרים. כאשר אומרים על אדם שהוא 'סגור', הכוונה היא שהוא מופנם, מתקשה לדבר על הרגשותיו, מחשבותיו וכד', מסתיר אותם, ואינו פותח את סגור ליבו. התואר הנרדף מְסֻגָּר משמש אף הוא במשמעות מטפורית זו, וכך גם התואר סְתַגְּרָן, שנגזר בעברית החדשה מהפועל הִסְתַּגֵּר.

משמעותו של הפועל 'סגר' עברה מעתק מטפורי נוסף, מתחום המקום לתחום הזמן. בלשון הדיבור הפועל הזה משמש במובן סיים תקופה כלשהי: בסוף השבוע "סוגרים שבוע", ועכשיו סגרנו את שנת 2020. סגירה היא גם מטפורה להכרעה והחלטיות: באמירות כגון "ניפגש ביום חמישי בשבע בערב, סגרנו" וגם בביטויים סָגַר (אִתּוֹ) עִסְקָה וסָגַר עִנְיָן, פירושן של הפועל הזה הוא החליט, סיכם; סיים, חתם. התואר הסביל 'סגור' משמש אף הוא במובן מוסכם, שהגיעו להחלטה לגביו. כשמישהו סגור על משהו, הוא החליט סופית בעניין הזה ובטוח בעמדתו. הפועל הסביל 'נסגר' משמש גם במובן הוחלט סופית, סוכם: "בסוף נסגר שהם נוסעים במקומנו". ואילו במצבים של בלבול ואי-ודאות, שבהם לא ברור מה הוחלט, משתמשים בביטוי הסלנג מָה נִסְגַּר?. ביטוי זה מביע קוצר רוח, ולעיתים גם לעג וזלזול, בייחוד כשהוא מופנה לאנשים: "מה נסגר איתך?".

לסיום נקווה שגם בתקופה קשה זו הכול יהיה עדיין פתוח לשינויים לטובה, שנצא סופית מהסגר, שהמקומות הסגורים ייפתחו, ומסגרות הלימוד והפנאי יחליפו את המסגרות בזום.

ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.

הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.

תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.

בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.

בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.

המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.

תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו  יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.

כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.

עולם הציפורים הוא עשיר ומגוון, אך רק יודעי ח"ן יכולים למנות יותר מעשר ציפורים, להבדיל ביניהן ולספר את סיפורן. דומה ששתי הציפורים המוכרות ביותר, וכבר ילדי הגן יכולים לזהות אותן, הן היונה והעורב. הן גם יוצרות מעין צמד. היונה הלבנה מול העורב השחור, היונה שוחרת השלום מול העורב המבשר רע. המפגש המפורסם ביניהם הוא כמובן בסיפור תיבת נוח. העורב נשלח ראשון לבדוק את מצב המים ולא הביא תוצאות. אחריו נשלחה היונה, והיא חזרה עם עלה זית בפיה. על כך מספר המדרש: "וישלח את העורב לידע מה בעולם, והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו. ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו". בפולקלור הערבי הפלסטיני מוכר הביטוי "הלך כמו העורב של נוח", ופירושו: הלך ולא חזר.

שם הציפור יונה קרוב למילה הארמית יונתא, ויש הקושרים אותה לפועל אנה – להיאנח. קולה של היונה מזכיר אכן אנחה, אבל כבר בתנ"ך הועדף הפועל 'המה', כבספר יחזקאל: "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת". במקרא מופיעה גם הצורה 'הומיה', והצירוף "יונה הומיה" מזכיר את שירו של חיים נחמן ביאליק "מאחורי השער": "בת יונים הומיה/ בת יונים בהירה/ נחתני בים/ על כנפי הסירה".

כבר בתנ"ך היונה היא דימוי לאשה אהובה. זאת בעיקר בכמה פסוקים בני אלמוות בשיר השירים, כמו בצירוף "יונתי תמתי". לדימוי הזה נקשר מטבע הלשון הנפוץ "כמו זוג יונים", המתייחס לבני זוג אוהבים. הוא מוכר ביידיש: האָבּן זיי געלעבּט ווי אַ פּאָר טויבּן (הם חיו כמו זוג יונים), וכן בכמה גרסאות באנגלית ובצרפתית.

מגדלי יוני הדואר נקראים גם יונאים, וכן בתלמוד "מפריחי יונים". השם הזה אומץ על ידי אלי עמיר ברומן בשם זה. במסכת סנהדרין דנים בפרשת "מפריח היונים", שהוא פסול לעדות משום שהוא עוסק לדעתם בפעילות סתמית שאינה תורמת לעולם. מילון הסלנג של נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ מציע הוראה נוספת ל"הפריח יונים": "שיחרר גזים מבטנו דרך פי הטבעת".

פרשת מפריח היונים בסנהדרין היא אחת הפעמים הנדירות במקורות שבהן מופיעה צורת הזכר של היונה – יון. היונה היא אחד היצורים המעטים בעברית שבהם שם הזכר משני לשם הנקבה ונגזר ממנו. 'יון' צצה גם בשיר ילדים ידוע מאת שמואל בס, הנפתח במילים "שני אורחים לי בחלון, זוג יונים: יונה ויון", ומסתיים: "'יום יום בואו ואתן!'/ ראש הניעו: 'חן, חן, חן!'".

מקור הדימוי של היונה כסמל השלום הוא במיתולוגיה היוונית. היונה נחה על זרועה של אפרודיטי, אלת האהבה והיופי. דעה אחרת קושרת כאמור את הדימוי לסיפור נוח, כאשר היונה היא זו שהביאה את בשורת השלווה והביטחון לאחר המבול. הציור המפורסם של פבלו פיקאסו תומך בכך: פיקאסו הניח בפיה של יונת השלום את עלה הזית המקראי. היונה היא גם סמל נוצרי של שלום ואהבה. בספרי הברית החדשה מתי ולוקאס מופיעה רוח אלוהים בדמות יונה.

יונה הפכה כינוי לפוליטיקאי רודף שלום במשבר הטילים בקובה ב-1962. אז נולד הצמד הניגודי "יונים וניצים". לדימוי הנץ הפוליטי שורשים עמוקים במסורת האמריקנית. הביטוי "war hawks" נטבע על ידי הנשיא ג'פרסון ב-1789 כמונח ביקורתי נגד הסנאטורים שתמכו במלחמה נגד צרפת. מילון הסלנג הבריטי של אריק פארטרידג' קושר בין היונים והניצים מכיוון שונה במקצת, בביטוי בריטי מן המאה ה-19: hawk and pigeon, שפירושו "הנבל והקורבן".

מקום מגוריהן של היונים הוא השובך, מילה תלמודית הקשורה ל'שבכה' וכן למילה הערבית שֻבָּאכּ שפירושה חלון. ההגייה התקינה היא שוֹבָך במלרע, אבל בשירו של נתן אלתרמן "לבדך" נשמעת גרסה מקובלת לא פחות, ובמלעיל: "הלילה, סחרחר מיונים על השֹׁבֶך/ מדליק לך עצי דובדבן". המילה המקראית הקרובה בהוראתה לשובך היא 'ארובה', על פי ישעיהו: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם".

הקופסה המוצמדת לרגלה של יונת דואר נקראת 'טוטף', ובה מניחים פתק למשלוח. היא מזכירה את 'טוטפת', מילה מקראית שפירושה תכשיט שנקשר להנחת התפילין. הטוטף נקשר לרגלי היונה בעקבות פיוט של שמואל הנגיד: "שלח יונה מבשרת/ ואם אינה מספרת – / באיגרת קטנה אל/ רגליה מחוברת". הוא מסתיים במילים: "ושית אותה כטוטפת/ עלי ידך מקושרת/ ותיכתב בליבתך/ בעט ברזל ועופרת". המכתב המונח בטוטף קרוי גם 'פְתַקְיוֹן' (פתק+יון). מאיר שלו בספרו "יונה ונער" מעדיף את המילה 'יונוגרמה' (יונה+טלגרמה), המופיעה בספר היונאות של אברהם עץ הדר משנת 1939.

העורב מופיע בתנ"ך עשר פעמים. הדימוי המבשר רע שלו מיוחס גם לקריאה הצורמנית "קרע-קרע". על הקול הזה נאמר בעקבות אמרה צרפתית: "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר". גם מסכת בבא קמא אינה מפרגנת: "כל המחובר לטמא – טמא, כל המחובר לטהור – טהור … לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". לעורב גם דימוי של שודד מזון, ומכאן משל העורב הלקחן, שזכה גם ליצירה מוזיקלית. לדימוי הזה רמז בספר מלכים: העורבים מביאים לאליהו המסתתר לחם ובשר.

לשמו של העורב מקבילה ארמית: עורבא, ומכאן הביטוי הידוע 'עורבא פרח', המתייחס לדברים חסרי בסיס או שחר. מקורו במסכת ביצה: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח [העורב עף]". הסיפור מתייחס לרב הונא, שרב אויא הציק לו בשאלות דקדקניות, עד שזה נאלץ להסיט את תשומת לבו לעורב העף בשמים.

לאיזון התמונה יש לומר שהעורבים במצרים העתיקה היו דווקא סמל לנאמנות ולחיי נישואין ארוכים. בשיר השירים תלתליו של האהוב "שחורות כעורב". ב"משחקי הכס" העורב הוא עוף מסתורי המופיע לעיני בראן, ומעביר לו מסרים מאגיים.

"עורב לבן" משמש בתרבויות שונות כסימן למזל רע, לחילופי העונות, לחיזוי העתיד, וכן כדימוי לאדם שהתנהגותו מנוגדת באופן מובהק לזו של סביבתו. הביטוי מופיע במדרש: "ואם תמצא עורב כולו לבן כן תמצא כשֵרה בנשים", וכן בלטינית: alba avis. בגרמנית פירוש הביטוי הוא דווקא אדם טוב בין אנשים רעים.

ולסיום, גם יונה וגם עורב הם בתנ"ך שמות פרטיים. יונה הוא נביא שנכלא בבטנו של הדג הגדול, ועורב הוא אחד מנסיכי מדיָן. יונה משמש כשם פרטי גם בישראל החדשה, הן לבנים והן לבנות, במלעיל, אם כי יש לומר שהתיישן. לפחות נשאר ממנו זכר בשיר רחוב עסיסי: "היי היי יונה, יונה פעמונה".

בפעם הקודמת כתבתי כאן על השורש אס"ר והמילה אָסוּר, בצל איסורי הסגר. לאט לאט מתווספים הֶתֵּרִים והקלות ליציאה מהסגר, וכעת אבחן את גלגוליה של המילה ההפוכה מֻתָּר, לצד מילים נוספות מאותו שורש. סיפורה של מילה זו הוא מעין תמונת מראָה לזה של המילה 'אסור'.

במקרא מופיע הפועל הִתִּיר. פועל זה נגזר מהשורש נת"ר בבניין הפעיל, ולכן יש דגש ב-ת'. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי-היסטורי בין הפועל הזה לבין הפועל 'נִתֵּר', ולכן  'התיר' היא המילה היחידה במקרא מהשורש נת"ר במשמעויות הנוגעות לענייננו. המשמעות הראשונית של הפועל 'התיר' במקרא היא פָּתח קֶשר, שִחרר דבר שהיה מהודק או קשור היטב, למשל: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת [=קשרֵי, כבלֵי] רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת [=צרורות] מוֹטָה [=מוט המוטל על הצוואר כעול]" (ישעיהו נח ו). מכאן נגזרת משמעות קרובה של פועל זה: הסיר ממישהו או ממשהו את הכבלים; שחרר, שילח לחופשי, כמו בציטוט שנזכר ברשימה הקודמת "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמו ז); וכן – בפסוק המתאר את שחרורו של יוסף מכבלי המאסר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהלים קה כ).

הפועל 'התיר' מופיע באותה משמעות גם בלשון חז"ל, לדוגמה: "כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו" (משנה, שבת טו א). בכתבי חז"ל מופיע גם הפועל הסביל הֻתַּר, לדוגמה: "הותרו [..] חזרו וקשרום" (תוספתא, שבת יא ט). המילה 'מֻתָּר' מופיעה כצורת ההווה של הפועל הסביל, במובן 'משוחרר מקשר', לדוגמה: "קשורות ולא מותרות" (משנה, עירובין ב א).

בלשון חז"ל הפועל 'התיר' מופיע לראשונה גם במשמעות מופשטת: הרשה, נתן רשות לעשות משהו, לדוגמה: "ובית הלל מתירין" (משנה, שבת א ה). כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, המשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי נתגלגלה למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול הגבלות. יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה של הפועל 'שְרָא/שְרֵי' בארמית תלמודית: גם פועל זה משמש הן במובן של פתיחת קשר והן במובן של מתן רשות.

הפועל 'התיר' מופיע במשמעות זו בביטוי החז"לי הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. זהו כלל הלכתי שלפיו מי שהטיל איסור כלשהו רשאי גם לבטלו, למשל: "האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני, נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" (משנה, כתובות ב ה). גם הביטוי הִתִּיר אֶת דָּמוֹ (של מישהו) מבוסס על כתבי חז"ל: "להתיר דמן של בעלי המחלוקת" (ירושלמי, פאה א א).

כזכור מהרשימה הקודמת, המילים 'אֱסָר' ו'אִסָּר' משמשות במקרא כנרדפות ל'נֶדֶר'. ואילו בלשון חז"ל משתמשים במילה 'התיר' בצירוף הִתִּיר נֶדֶר (ביטל את הנדר של מישהו), למשל: "והתיר לו נדרו" (תוספתא, פסחים ב ט).

גם הפועל הסביל 'הותר' משמש במשמעות זו בלשון חז"ל, הן בצורת העבר והן בצורת ההווה 'מותר', לדוגמה: "זה הכלל: כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת" (עירובין ע ע"ב). כמו המילה 'אסור', גם המילה 'מותר' מופיעה החל מלשון חז"ל במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "מותר לאכול בשר ולשתות יין"  (תענית ל ע"א). מילה זו מופיעה בצירוף מיוחד 'מותר ב', הנאמר על אדם שלפי הדין יש לו רשות לעשות דבר מה: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק" (משנה, נדרים ו א).

בלשון חז"ל מופיעה גם המילה הַתָּרָה – שם הפעולה של הפועל 'התיר', הן במובן הפיזי של פתיחת קשר: "עיקר חליצה התרת הרצועה" (ירושלמי, יבמות יב א) והן במובן המטפורי של מתן רשות, בין היתר בביטוי ההלכתי "הַתָּרַת נְדָרִים" (יבמות כה ע"ב). גירושין הם התרת נדר הנישואין, ולכן צורות הנקבה 'הותרה' ו'מותרת' מופיעות בדיני הגירושין ובנוסח הגט.

מהציטוט לעיל מהתלמוד הירושלמי, שהתייחס להתרה פיזית של רצועה, נגזר הביטוי הַתָּרַת הָרְצוּעָההסרת סייגים ומעצורים (כמו במצב שבו משחררים חיה שהייתה קשורה ברצועה). בכתבי חז"ל מופיע גם הביטוי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, במשמעות מופשטת – המשמעת נתרופפה או חדלה להתקיים, למשל: "אלא הותרה רצועה, לֵית דין ולֵית דיין" (ויקרא רבה כח).

לצד 'התרה' נוסף בלשון חז"ל גם שם העצם הֶתֵּר, בין היתר כהפך של 'איסור', למשל: "אמרו לו" מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו הֶיתר" (חולין ו ע"ב). דיני אִסּוּר וְהֶתֵּר עוסקים בדברים האסורים והמותרים בהלכה, בעיקר בענייני כשרות המזון, שבת וטהרת המשפחה.

בלשון חז"ל נגזר מהשורש נת"ר גם הפועל הסביל נִתַּר בבניין נפעל (בהבלעת ה-נ'), המשמש כפועל נרדף ל'הוּתר', בעיקר במשמעות המופשטת, למשל: "חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח" (עירובין יא ע"א).

בלשון ימי הביניים נטבע הביטוי הִתִּיר אֶת הַסָּפֵקהכריע בדבר שהיה נתון בחוסר ודאות, למשל: "פרק ששי: נתיר בו קצת ספקות [..]" (רלב"ג, מלחמות ה', מאמר שני), וכן הוחל להשתמש בפועל 'התיר' במובן 'פתר בעיה או שאלה', לדוגמה: " ולהתיר הקושיא" (פירוש ר' יצחק אברבנאל על בראשית ג כב) ובשם העצם 'הַתָּרָה' – במובן מציאת פתרון לבעיה או למצב סבוך, למשל: "וְהַתָּרַת זה הספק כבדה" (מורה נבוכים ב יח).

רבי עובדיה מברטנורא פירש כך את הכתוב במשנה (הוריות ב א) "הורה כהן משיח לעצמו" –"כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו". בעקבות פירוש זה נטבע הביטוי הוֹרָה הֶתֵּר לְעַצְמוֹהרשה לעצמו, התיר לעצמו, קבע כי מותר לו.

נסיים בתקווה שירבו ההיתרים וההקלות על האיסורים וההגבלות.

 

הרשימה הראשונה עסקה בגיבוש מונחי התנועה הציונית על פי התנ"ך בגולה. הצירוף שהתקבל לתיאור השיבה הוא 'עלייה לארץ', וכן הניב 'עלה ארצה'. בספר שופטים נכתב: "לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מכאן התקבעה התפיסה שהחזרה או השיבה לארץ ישראל היא עלייה מטפורית ממקום נמוך. ארץ ישראל היא המקום העליון, והפועל 'עלה' מעניק לפעולת המעבר או ההגירה משמעות מוסרית-דתית. השימוש במונח 'עולים' מוכר כבר מראשית המאה העשרים, ימי העלייה השנייה.

תמונת הראי של 'עלייה' היא 'ירידה'. הניב 'ירד מהארץ' נובע במקורו מן היציאה מרצון לגלות מצרים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָֽרֶץ". 'ירידה' מַבְנה את היחס השלילי לעוזבים את ארץ ישראל.

הערך המכונן של השיבה לארץ התקבע עם הקמת המדינה בחוק השבות, הקובע שלכל יהודי זכות לעלות לארץ ישראל. ההשראה לשם החוק היא בספר עמוס: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ". בהקבלה היסטורית-אידיאולוגית תובעים הפלסטינים לממש את 'זכות השיבה'. קרבת המונחים בערבית מובהקת: 'קָאנוּן [חוק] אִלעַוּדָה' כנגד 'חָאק [זכות] אִלעַוּדָה'.

הפועל 'להעפיל' והשם 'מעפילים' זכו למעמד מרכזי באתוס השיבה. הם מתייחסים לעולים שהגיעו ארצה לאחר השואה בעלייה הבלתי לגאלית, למרות התנגדות השלטון הבריטי. המקור בספר במדבר: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל־רֹאשׁ הָהָר". את ההשראה לשימוש בפועל בהתייחסות לעלייה הבלתי לגאלית העניק בשנת 1919 לוין קיפניס בשירו "אל ראש ההר": "אל ראש ההר, אל ראש ההר/ הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי?/ מֵעֵבר הר הן זה מכבר/ רומזת לנו ארץ צֶבי/ העפילו! העפילו!/ אל ראש ההר העפילו!"

אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. הגורמים המובילים של הגשמת הציונות בארץ ישראל שילבו בין רעיונות סוציאליסטיים לרעיונות לאומיים, והשילוב הזה עיצב את דמות היישוב והמדינה לאורך עשרות שנים. השילוב היה כרוך באימוץ שמות ופעלים מן התנ"ך.

מילת המפתח של המהלך הציוני-התיישבותי הייתה 'כיבוש'. דוד בן-גוריון היה ער לקונוטציה השלילית של המונח, וכך כתב ב-1915: "שונים הם הדרכים של כיבוש ארץ. אפשר לתפוס ארץ בכוח-הנשק, אפשר לרכוש ארץ בתחבולות מדיניות ואמנות דיפלומטיות, אפשר גם לקנות ארץ בעזרת הממון. כל הכיבושים הללו יש להם מטרה אחת: שלטון לשם שעבוד וניצול. … לא בכסף ולא בזכויות – בעבודתנו נכבוש לנו מולדת". 'כיבוש' במשמעות הצבאית נמצא בפקודת יום של יאיר שטרן, לפני שהקים את מחתרת לח"י: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".

לצד כיבוש העבודה שימש מונח משלים: 'גאולת הארץ'. זהו עיקרון ציוני הדוגל ברכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. כן שימשו הצירופים 'גאולת הקרקע' ו'גאולת האדמה'. המקור בספר ויקרא, שבו נרמזת משמעות הרכישה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".

במרכז מהלכי כיבוש העבודה עמדו היישובים שהוקמו על ידי העליות השונות. השורש המוביל כאן היה יש"ב. עיקר השימוש בו בתנ"ך הוא במשמעות האִכלוס, ההשתכנות של קבוצה, שבט או עם בטריטוריה, כמו בספר ירמיהו: "וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו". יש הופעה בודדת של 'יִשֵּב', ביחזקאל: "וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם". מכאן החלו להשתמש בתלמוד במונח 'התיישבות'. הוא הופץ בעיקר על ידי בן-גוריון, שראה בהקמת יישובים חקלאיים יסוד הכרחי ומכריע במימוש הפרויקט הציוני. השימוש במונח החלופי 'התנחלות' היה בשולי השיח, למרות שהפועל 'התנחל' מופיע בתנ”ך מספר פעמים, ונקשר למיתוס ההתיישבות בארץ ישראל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". 'התנחל' ו'התנחלות' יוחסו לאחר מלחמת ששת הימים למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, והבדילו אותו מההתיישבות במדינת ישראל הוותיקה. מי שטבע את המושג 'מתנחלים' הם אנשי הקבוצה שהתיישבה בחברון בפסח 1968 בהנהגת משה לוינגר.

שגרירי כיבוש העבודה, שנועדו לממש אותה בגופם, זכו לשלושה מונחים: עובד, פועל וחלוץ. 'עובד' הוא גם שם גנרי המייצג את ערך העבודה, וגם מי שמעבד את אדמתו שלו, במקום שבו התיישב, בעקבות משלי: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם". מכאן גם המונח 'מושב עובדים' שנטבע על ידי אליעזר יפה ב-1921, ומומש לראשונה בהתיישבות בנהלל שבעמק יזרעאל.

המילה 'פועֵל' מופיעה בתנ"ך 28 פעמים, אך תמיד בתחום המוסרי, כפועַל בבינוני המחייב מושא: 'פועֵל ישועות' כנגד 'פועלי אוון'. משמעות 'פועֵל' כ'אדם עובד' התבססה במסכת פאה במשנה: "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו". המשנה והתלמוד מציגים את הפועֵל כמי שנשכר לעבודתו, והוא אומץ להבדלה בין 'עובד' לבין 'פועל' בשיח הציוני. עובד הוא עצמאי, פועל הוא שכיר.

לצד 'עובד' ו'פועל' סיפק 'חלוץ' את ההיבט המיתי של כיבוש העבודה ובאמצעותה כיבוש הארץ. בתנ"ך 17 הופעות ל'חלוץ', רובן מתקשרות לצבא ומיעוטן לעבודת הקודש. 'חלוץ' הוא חייל החגור בכלי נשק. בשש מן ההופעות הוא שֵם לחַיִל ההולך לפני המחנה, ושימוש זה מרמז על המשמעות הציונית. בסיס איתן יותר לקישור נמצא בספר דברים: "ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־בְּנֵי־חָיִל". השימוש החדש נשען גם על שאילת משמעות מן המונח האנגלי pioneer, שפירושו ההולך לפני המחנה, המוביל, והוא גלגול של המילה peon (פיון) במשמעות חייל בחיל הרגלים, ששימשה במאה ה-16.

כנגד החלוצים ניצבו, בעיקר בימי העלייה הראשונה, האיכרים, שרבים מהם לא גילו עניין בציונות. העימות יצר בידול הנמשך עד היום בין 'איכר', בעל אדמה המעסיק פועלים, לבין 'חקלאי', שהוא מקצועו של המתיישב הציוני. השם 'בועז', בעלה השני של רות המואבייה שהיה איכר, נטבע בפי הפועלים בימי העלייה השנייה בכינוי 'הבועזים', איכרים או פרדסנים אמידים שהעסיקו פועלים שכירים. מכאן נגזר גם התואר 'מתבעז', שיוחס לפועֵל המבקש להיות משגיח. אחד העם התוודה במכתב לקלוזנר שהוא זה שהציע את שם הגנאי בועז, והוא מצטער על כך, שכן בועז המקראי אינו דמות שלילית.

הציונות והשפה העברית קשורות ביניהן בקשר הדוק. הציונות הציעה פתרון לעם היהודי המפוזר והמעונה: לשוב לארץ התנ"ך. החזון המשלים שאותו ניסח בן-יהודה היה לשוב לשפת התנ"ך ולהפוך אותה לשפה מודרנית. מנהיגי התנועה, שהידע שלהם בעברית היה מוגבל בדרך כלל, לא התלהבו, אבל ככל שנקפו השנים והעליות היה ברור שזהו הפתרון היחיד, שאינו רק נכון, אלא גם היחיד שיש לו סיכוי להתממש.

לצד עצם חידוש השפה, נדרשה התנועה הציונית ליצור עולם מונחים שיגדיר אותה ואת רעיונותיה. גם כאן ברירת המחדל הייתה עברית, ובעיקר שפת התנ"ך. השמות והמונחים הגדירו את התנועה, הובילו אותה, וקשרו אותה קשר אמיץ עוד יותר למקור – התנ"ך.

התנ"ך הוא ההשראה לשמה של התנועה, 'ציונות' או 'התנועה הציונית'. במקור מדובר בשמו של אתר, מצודה שכבש דוד, הנמצאת מדרום להר המוריה שבירושלים. השם הורחב וניתן לירושלים כולה, מכאן לכל ארץ ישראל. מקור השם אינו מוסכם, ויש לגביו לפחות ארבע השערות שונות.

מדוע נבחר דווקא השם 'ציון' לשמה של התנועה? הסיבה לכך היא הופעות 'ציון' בנבואות הגלות. באלה ציון היא ארץ ישראל הסימבולית, הרעיון המגולם בארץ המובטחת, משאת הנפש ומושא הגעגועים בימי הגלות הארוכים. ישעיהו אומר: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם לֹא אֶשְׁקוֹט".  בתהילים מתפללים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". מציון שבים לארץ המובטחת: "בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הגלויות לאורך הדורות שימרו את החלום. יהודה הלוי כתב: "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". שלום שבזי: "יוֹם אֶזְכְּרָה צִיּוֹן וַיֶּהֱמֶה לִבִּי".

תנועות יהודיות שונות שקמו במאה ה-19 בארצות אירופה ובארצות הברית בחרו ב'ציון' כחלק משמן: 'אחוות ציון', 'אוהבי ציון', 'בני ציון', 'שיבת ציון', 'אהבת ציון' ועוד. עשרות הקבוצות התאגדו למעין תנועת-על שנקראה 'חיבת ציון' או 'חובבי ציון', שהתכנסה לראשונה בראשית 1882 ברומניה. התנועה התפזרה, אך זרעה את זרעי התנועה הלאומית החדשה. בעקבות שמה הציע האינטלקטואל היהודי־וינאי נתן בירנבוים ב-1890 את המונח הגרמני Zionismus. עם ההתארגנות החדשה של התנועה הלאומית בהנהגת הרצל וכינוס הקונגרסים הראשונים תורגם השם ל'ציונות'.

קבוצה קטנה שהתארגנה בארץ ישראל ערערה על הבחירה ב'ציון', והיא התנועה הכנענית. החשיבות ההיסטורית שלה זעומה, אבל האתגר הרעיוני שהציבה חשוב. הקבוצה הטיפה לניתוק הקשר עם הגולה, וחיבור של תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים, בני העמים השונים שחיו בה לצד היהודים, הלא היא ארץ כנען. את הכינוי 'כנענים' נתן לה אברהם שלונסקי. הוא ראה בו כינוי גנאי, אבל הקבוצה אימצה אותו.

מילה מרכזית במילון הציוני החדש היא 'מולדת' או 'ארץ מולדת'. שיר מתקופת החלוצים מאת אברהם לוינסון, נפתח במילים: "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת". המקור בקריאה לאברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובהמשך בדבר אלוהים ליעקב: "קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". בתנ"ך המילה משמשת בכמה הוראות: מקום שאדם נולד בו, מקום הגידול הטבעי והמקורי של צמח או בעל חיים, בני המשפחה, ויליד או נולד. המשמעות הראשונה, הנפוצה ביותר, היא קיצור של הביטוי המקראי 'ארץ מולדת'.

חוקר המקרא יהודה אליצור טוען שבתנ"ך ארץ-ישראל איננה 'מולדת' העם היהודי. 'מולדת' פירושה צאצאים, חמולה, משפחה, בית-אב. הוגים דתיים נוספים קבעו כי המושג מולדת בתנ”ך אינו יכול להתפרש כארץ ישראל, שכן על פי דבר הקב"ה לאברהם משתמע ש"ארצך אינה מולדתך". ואולם, בימי תחיית הלשון זכתה 'מולדת' למשמעות נוספת: לא רק בית גידולו של אדם, אלא גם טריטוריה לאומית נכספת או ממומשת, ארץ ישראל. שאול טשרניחובסקי ביטא את הכפילות של 'מולדת' בשני שירים שכתב בתקופות שונות. הראשון מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כאן המולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" כותב טשרניחובסקי על ארץ ישראל, ומגלה שה'מולדת', הארץ אליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

העליות תכפו, עוד ועוד יהודים עלו לארץ ישראל, ובהדרגה עבר השיח מ'מולדת' רעיונית או היסטורית לטריטוריה קונקרטית. אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י, מעניק לכך ביטוי ארוטי בשיר משנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל". טקסטים לא מעטים בתקופה זו מעגנים את המולדת בתיאורי טבע ונוף. א"ש שטיין כותב ברשימתו "קסמי מולדת": "הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קמה בשלה ושדות-חציר משובצי-פרחים עולים בנחיריה. סוער הלב בקרבה עם המגע באדמת המולדת".

חזון שיבת היהודים לארצם מופיע כאמור בתנ"ך בפסוקים רבים, כגון בירמיהו: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". הוא עומד כנגד המילים 'גולה' ו'גלות' והפעלים 'גלה', 'הִגלה' ו'הוגלה'. בסיפורי התנ"ך מתועדים אירועי גלות רבים שזכו לכינויים על פי התקופה שבה התרחשו: גלות יהויכין; היעד: גלות כוש; או המקום ממנו יצאו הגולים: גלות יהודה, גלות ירושלים. לימים הצטרפו לחטיבה גלות בבל, ובימי הביניים גלות ספרד, גלות פורטוגל ועוד. בימי הביניים התפתח התואר 'רבן של כל בני הגולה', ובראשי תיבות: רשכבה"ג.

שורש נוסף המשרת את תיאור היציאה לגלות הוא פו"ץ. כך ביחזקאל: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָֽה", ובדברים: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". המילה 'תפוצות' נגזרה משימוש ייחודי בשורש בירמיהו, ומכאן גם הצירוף 'תפוצות הגולה'. בשיח הישראלי היא נשמעת לפעמים כאמצעי אירוני: "מאיזה תפוצה אתה?"

המונח 'קיבוץ גלויות' מקורו במסכת פסחים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ". הוא מתייחס לפסוקים רבים שבהם מופיע הפועל קיבץ בהוראת השיבה לציון, כמו בישעיהו: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָֽיו". במקרה זה, כרבים אחרים, יצרו חכמי התלמוד מונח כללי, 'קיבוץ גלויות', כשהם נשענים על פועל מקראי.

ברשימה הבאה: איך עיצב התנ"ך את מילון העולים והמתיישבים בישראל החדשה

הנה מגיע יום ה'אסרו חג' שאחרי סוכות ושמחת תורה, אך איסורי הסֶגֶר עדיין בתוקפם. המונח אִסְרוּ חַג הוא שמו של היום שלמחרת כל אחד משלושת הרְגָלים – פסח, שבועות וסוכות. על-פי ההלכה נוהגים בו עדיין מעט שמחה. מהו מקורו של מונח זה, ומה הקשר בינו לבין משמעויות אחרות של השורש אס"ר?

המשמעות הבסיסית של הפועל אָסַר במקרא היא 'קָשַר (בחבל, בכבלים וכד'), חגר, רתם', למשל: "וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר [=חגורה] בְּמָתְנֵיהֶם" (איוב יב יח). פועל זה מתאר גם כבילה של בני אדם בחבלים, בשלשלאות וכו', לדוגמה: "וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם [=בכבלים] וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים [כתיב: האסירים]" (שם, פס' כא). בפסוק זה נטבע הביטוי בֵּית הָאֲסוּרִים במובן 'בית סוהר, כֶּלֶא'. מכאן קצרה הדרך לשימוש בפועל 'אסר' במשמעות 'כָּלָא' מבלי לציין את פעולת הכבילה, למשל:  "וַיַּעַצְרֵהוּ [את הושע, מֶלך ממלכת ישראל] מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא" (מלכים ב יז, פס' ד). משורש זה נגזר גם שם העצם אָסִיר (לדוגמה: בראשית לט כב).

הצורה הסבילה 'אסור' פירושה במקרא גם 'קשור': "כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר" (מלכים ב ז י) וגם 'כלוא', כמו בביטוי 'בית האסורים' שהוזכר לעיל. גם הפועל הסביל נֶאֱסַר משמש במקרא במובן נכבל, נקשר: "וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן… עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר" (שופטים טז י); וכן – במובן 'נכלא' (למשל: בראשית מב טז).

מהשורש אס"ר נגזר גם שם העצם אֵסוּר, המשמש בלשון המקרא במובן 'שלשלת, אזיקים': "וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶר עַל זְרֹעוֹתָיו [של שמשון] כַּפִּשְתִּים…וַיִּמַּסּוּ אֲסוּרָיו מֵעַל יָדָיו" (שופטים טו יד)

בדיני הנדרים שבתורה מופיעה משמעות נוספת של הפועל 'אָסַר', לצד מילים נוספות מאותו שורש: "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ […] כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). המילה 'אִסָּר' בפסוק זה פירושה 'התחייבות לא לעשות דבר מה, שאדם מקבל על עצמו בשבועה'. באותו פרק בתורה מופיעה גם המילה אֱסָר באותה משמעות: "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶר אָסְרָה עַל נַפְשָהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ" (שם, פס' ו). פסוק זה מזכיר לנו את מילות הפתיחה בארמית של התפילה הידועה בערב יום הכיפורים: "כָּל נִדְרֵי [=הנדרים] וֶאֱסָרֵי [=והאֱסָרִים]". תפילה זו נתחברה, ככל הנראה, בתקופת הגאונים בבבל (במאות ה-6 עד ה-11). המילה 'אֱסָר' מופיעה במשמעות דומה של 'צו שלא לעשות משהו' כבר בארמית המקראית (דניאל ו, ח; ועוד באותו פרק).

בלשון המקרא חל מעתק מטפורי במשמעותם של הפועל 'אָסַר' והשורש אס"ר : מהגבלה פיזית באמצעות קשירה להגבלה מופשטת באמצעות שבועה להימנע מעשיית דבר מה. במילונים מקראיים באנגלית המילים 'אִסָּר' ו'אֱסָר' מתורגמות כך:binding obligation. בתרגום המלך ג'יימס למקרא, מתורגם כך חלק מהפסוק שצוטט לעיל (במדבר ל ג):  "or swear an oath to bind his soul with a bond". ואכן, גם באנגלית הפועל to bind פירושו הן 'לקשור' והן 'לחייב'; המילה binding משמשת כתואר במובן 'מחייב, מגביל'; שם העצם bond פירושו גם 'קֶשֶר' וגם 'הסכם מחייב' (וכיום – גם 'איגרת חוב').

בעברית המקראית הפועל 'אָסַר' מופיע רק בהקשר של התחייבות עצמית להימנע מעשייה, כחלק מהצירוף 'אָסַר על נפשו [=על עצמו]'. משמעות זו התרחבה בלשון חז"ל, ובה פועל זה משמש גם במובן 'לא הרשה (למישהו) לעשות משהו, ציווה (על מישהו אחר) שלא לעשות משהו'; למשל, במדרש הקושר בין המשמעות המקראית למשמעות החדשה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמו ז) – מה שאסרתי לך הִתַּרְתִּי לך, […] אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף" (ויקרא רבה כב י). הפסוק המצוטט כאן מתהלים מתייחס לשחרור של אסירים מכלאם, ואילו התוספת של חז"ל מתייחסת להלכות שונות. במדרש זה מופיע הפועל ההפוך ל'אסר' – הִתִּיר. גם בפועל זה חל מעתק מטפורי:  ממשמעות פיזית של פתיחת קשר ושחרור לחופשי למשמעות מופשטת של מתן רשות וביטול נדרים. על כך אוכל להרחיב בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

גם הפועל הסביל 'נאסר' מופיע בלשון חז"ל בקשר לדבר שיש ציווי שלא לעשותו, למשל: "משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (משנה, זבחים יד ד). בדומה לכך, גם המילה הסבילה 'אסור' קיבלה בלשון חז"ל את המשמעות 'שאין רשות לעשות אותו, להשתמש בו', למשל: "וכולן בפירוש אסורין" (משנה, שביעית ה ח). יש הרואים את מעתק המשמעות הזה כתרגום שאילה מארמית, שבה המילה 'אָסִיר' משמשת בין היתר במובן זה. נוסף לכך, בלשון חז"ל מופיעה המילה 'אסור' לראשונה במבנה משפט מיוחד, לפני צורת המקור הנטוי של הפועל, לדוגמה: "אסור להתענות" (ירושלמי, תענית ב יב). גם למילה ההפוכה מֻתָּר יש משמעות פיזית: שאינו קשור, ששוחרר מכבליו.

בלשון חז"ל מופיע לראשונה שם העצם אִסּוּר, בעיקר במובן ציווי דתי להימנע ממעשה כלשהו, מצוות 'לא תעשה', למשל בדברי רבי ישמעאל על חזרתו של הציווי שלא לבשל גדי בחלב אִמו שלוש פעמים בתורה: "'לא תבשל גדי בחלב אִמו' ג' פעמים – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בִּשול" (חולין קטו ע"ב).

וכעת נגיע לגלגוליו של הביטוי 'אסרו חג'. מקורו של ביטוי זה במקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח כז), במובן: 'קִשְרוּ את קורבן החג'. חז"ל פירשו כך את הכתוב במקרא: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מ"ה ע"ב). המילה 'איסור' אינה מופיעה במשמעותה הרגילה בדברי חז"ל אלה, ויש לה פרשנויות שונות.

בפירושו לדברים אלה בתלמוד, רש"י מפרש את המילה 'איסור' במשמעות של קשירת קשר ויצירת "אגודה  [=צרור] לחג", וממשיך בפירושו: "שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג". המילה 'איסור' בפירוש זה משמשת במובן 'תוספת', קישור וחיבור בין יום החג ליום שאחריו. בעקבות עיון בנוסחים שונים של התלמוד, היו חוקרים שהציעו לקרוא את המילה 'איסור' בטקסט זה בניקוד 'אֵסוּר', כמשמעות מיוחדת של המילה המקראית המנוקדת כך, ופירושה 'שלשלת'. גם לפי קריאה זו, בטקסט הזה מילה זו משמשת במובן 'תוספת', כאילו יום נוסף נקשר לחג בשלשלת.

ארנסט קליין הציע הסבר אחר במילונו האטימולוגי. הוא קישר את הפועל "אִסְרוּ" בפסוק המקראי לביטוי המקראי אָסַר מִלְחָמָה (על מישהו) – 'פתח בקרב, התחיל מערכה', למשל:" וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת-הַמִּלְחָמָה" (דברי הימים ב יג ג). במקום אחר במקרא הפועל 'אָסַר' מתאר את רתימת הסוסים למרכבות המלחמה: "וַיֶּאְסֹר [פרעה] אֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ [למלחמה נגד בני ישראל]" (שמות יד ו). לדבריו של קליין, הפועל 'אָסַר' משמש בביטוי 'אסר מלחמה' במובן 'הכין, ארגן, עָרַךְ', ולכן המשמעות המקראית של "אִסְרוּ חַג" היא 'הָכינו את החג'.

כך או כך, ברבות השנים החל לשמש הביטוי הזה בלשון ההלכה במשמעות המוכרת לנו כיום; בין היתר, בספר ההלכה 'אורח חיים' (תכ״ט), אחד מחלקי 'שולחן ערוך', נכתב: "ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג והוא אסרו חג".

הלוואי שנוכל גם השנה ליהנות ביום ה'אסרו חג' למרות האיסורים.

%d בלוגרים אהבו את זה: