Feeds:
פוסטים
תגובות

בט"ו בשבט הקודם נכתב כאן על פרחי הארץ: איך נקבעו שמות הפרחים ואיך משתמשים בהם בשפה באמצעות דימויים. ט"ו בשבט הוא כידוע חג האילנות. מדוע הוא נקרא כך ולא "חג העצים"? זאת בזכות הארמית ובזכות המשנה. המילה 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח, ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7), לצד 'אילנא'. בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

השפה מתפתחת באמצעות דימויים. בתחום זה יש לעולם הצומח, ובעיקר לעצים, תפקיד מרכזי. הצמח מלמד את האדם המתבונן על שרשרת הצמיחה, על מעגל הפריחה, הבשלות והקמילה. חיי הצמח ורכיביו הם דימוי לתהליכי החיים.

'עץ' במשמעות הבוטנית הוא מקור למגוון דימויים נרחב. אלה מגולמים בפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19). בשימוש המקובל היום הניב נתפס כאמרה פשוטה: האדם דומה לעץ השדה. לפי רש"י יש לקרוא את המשפט כשאלה רטורית: העץ אינו אדם, ואין אנו נלחמים בו, ומכאן שפירושו הפוך להוראתו המקובלת היום.

דימוי העץ משרת את תחום יחסי המשפחה, כגון בצירוף התלמודי 'אילן יוחסין'. גם בתרבויות אחרות מתוארת השרשרת המשפחתית כעץ, והיא קרויה באנגלית family tree. הקשר המשפחתי מדומה לעץ גם בפתגם הידוע "התפוח לא נופל רחוק מן העץ", המופיע בשפות רבות וביניהן יידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית, טורקית וערבית. צירוף בעל רעיון דומה, "כעץ כן פריו", מופיע בסיפורו של י"ל פרץ "חתן וכלה". כריתת העץ היא דימוי למוות, כפי שמנבא ישעיהו: "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן, מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (ישעיהו יד 8).

חלקי העץ השונים הם בעלי פוטנציאל דימויים רחב, וזאת כבר בתנ”ך. השורש הוא דימוי למקור הראשון שממנו מגיעים רעיונות או תופעות, כמו בצירופים 'שורש הדברים' או 'שורש הדבר', שמקורם בספר איוב. מי שמתחבר לאדמה, ובהרחבה לרעיון, אמונה או קהילה 'מכה שורש', בעקבות הושע. כנגד הטוב הזה עומד בספר דברים דימוי לעבודה זרה: "לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט 17). הברית החדשה תרמה בעקבות אלה לשפה את הצירוף 'שורש כל רע', המופיע בשפות רבות ומקורו בברית החדשה.

'שורש' משמשת מאז ימי הביניים בדקדוק העברי, וכן במתמטיקה. במאה העשרים התגבש הצירוף 'שורשי העשב': הסביבה העממית שבה נוצרת תופעה תרבותית, בעקבות הצירוף האנגלי grass roots, שנטבע בז'רגון הפוליטי האמריקאי בראשית המאה העשרים.

לפעמים הדימוי הבוטני מתרחק מן המקור המקראי. המילה 'גזע' משמשת בתנ"ך בעיקר כפשוטה, חלקו התחתון של העץ, המחובר לשורשים ונושא את הענפים. בישעיהו משמשת 'גזע' במשמעות משפחה או קהילה: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה" (יא 1). בעברית החדשה 'גזע' הוא דימוי לקבוצה הרחבה ביותר הנבדלת של בני האדם: הגזע השחור, הגזע הלבן וכדומה, לצד השימוש הנרחב במונח בתחום בעלי החיים.

במאה העשרים הזדהמה משמעות 'גזע', בעיקר עקב האידיאולוגיה הנאצית, שלא רק יצרה דגם מדעי מופרך של גזע ארי, אלא אף הציגה אותו כמתנשא על גזעים אחרים וראוי לשלוט עליהם, ואף מימשה את הרעיון במרחץ דמים עולמי. הצירוף 'טוהר הגזע', שנעשה בו שימוש במילה החיובית 'טוהר', מתקבל כצירוף חשוך ומאיים. מכאן נוצרה 'גזען', המתייחסת למי ששופט את בני האדם על פי גזעם. בסלנג הישראלי 'גזעי' הוא דווקא דבר שבח, בעיקר לאדם בעל תכונות מרשימות. ייתכן שהשימוש הזה הושפע מתחום גידול בעלי החיים.

העברית החדשה פיתחה דימויים בוטָניים שונים של חלקי צמח המופיעים בתנ"ך. 'עלֶה' משמשת בלשון ההשכלה במשמעות דף נייר או דף מסֵפֶר, בתרגום מלשונות אירופה, ומכאן 'עלון', עיתון של יישוב או ארגון. 'ענף' היא יחידה ארגונית בצבא, ויחידה משקית בקיבוצים. 'צמרת', העומדת ברומו של העץ, היא דימוי חברתי: צמרת החברה, אנשי צמרת, צמרת הטבלה בליגה לכדורגל, ואפילו זונת צמרת, המשרתת את אנשי החברה הגבוהה. מכאן גם הפועל 'האמיר', טיפס ועלה לגובה, בעקבות 'אמיר': הצמרת הגבוהה. הפועל 'היתמר' ושם התואר 'תמיר' נגזרו מעץ התמר הגבוה. עצים שונים זכו למעמד של דימוי, אם דימוי לעץ עצמו, ואם לפרי המזוהה אתו. האטד המקראי, שאינו עץ אלא שיח, נמשל במשל יותם לאדם חסר ערך אך מזיק, מול 'ארזי הלבנון' בעלי הכוח: "וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (שופטים ט 15). מכאן התגלגל הדימוי לתלמוד, באמרה הידועה של בר קיפוק: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר". הארז משמש גם כדימוי לגבר נאה: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה 15), ומכאן הביטוי הישראלי 'בחור כארז'.

העץ 'אלון בָּכוּת' משמש השראה לדברי קינה והספד: "וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה 8). השם שניתן לו באנגלית הוא weeping oak. מעמד דומה יש  לערבה הבוכייה, עץ שענפיו מושפלים כלפי מטה, ועל כן נתפס כדימוי לעצב. העצב או הבכי מופיעים בשמו של העץ באנגלית: weeping willow. העקבות מוליכים לספר תהלים. בלטינית נקרא העץ Salix Babylonica, ערבה בבלית. השם מתייחס למזמור מקראי: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן; עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".

איך הפך עלה הזית לסמל השלום? המקור הראשון הוא בספר בראשית: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח 11). פרשני המקרא לא העניקו לכך משמעות סמלית, אלא עדות לכך שהמים ירדו עד לגובה העצים. הסמליות הוענקה לעלה הזית בעיקר בהשפעת מעמדו של ענף הזית כסמל שלום יווני עתיק. על פי המיתולוגיה היוונית הוא הוגש על ידי האלה אתינה לכבודה של העיר אתונה עם היווסדה. ענף עץ הזית מופיע בציורו של פבלו פיקסו "יונת השלום", שהפך אחד מסמלי השלום העולמי.

דימוי העץ היפה ביותר בשירה העברית החדשה הוא של יהודה עמיחי: "לא כברוש, לא בבת אחת. לא כולי. אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות, להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק, ואחד מחפש."

אחת המילים הבולטות במערכות הבחירות החוזרות ונשנות הייתה 'בֵּיְס'. זו מילה שאולה מאחת המשמעויות הספציפיות של המילה base באנגלית בהקשר הפוליטי (לעיתים כמילה שנייה בביטוי power base): הבסיס האלקטוראלי של מפלגה כלשהי, גרעין הבוחרים הקבוע שלה. מי שמתלונן על השימוש במילה אנגלית, צריך לזכור שגם המילה 'בסיס' אינה עברית במקורה, והיא נשאלה מיוונית בכתבי חז"ל. מקור המילה base באנגלית הוא המילה היוונית basis. המילה היוונית הזאת הגיעה כפי שהיא, דרך הלטינית, גם לאנגלית.

כמו מילים יווניות רבות, מילה זו הגיעה לעברית  דרך לשון חז"ל. בכתבי חז"ל מילה זו מופיעה במשמעות הפיזית:  יסוד, תחתית; השטח התחתון של משהו, ובעיקר הצד השטוח שנוגע בקרקע, ברצפה וכד', למשל: "כעמוד הזה שיש לו בסיס מִלְמַטָּן [=מלמטה]" (ויקרא רבה כה ח). למילה 'בסיס' יש מובן פיזי נוסף: משהו שעליו מניחים דבר אחר. המילה הזאת משמשת במובן זה כחלק ממונח מיוחד בהלכות שבת – "בסיס לדבר האסור",  לדוגמה: "מעות שעל הכר: אמר רב חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור" (שבת קמב ב) – חפץ שמותר לטלטל אותו בשבת (כגון כר) שעליו מונח חפץ 'מוקצה' (חפץ שאסור לגעת בו בשבת כגון מעות, כלומר כסף). במקרה כזה, גם החפץ המשמש כבסיס הופך למוקצה.

כמו המילה 'יסוד', גם למילה 'בסיס' יש משמעות מופשטת: 'דבר מרכזי וחשוב שממנו נגזרים או מתפתחים דברים אחרים', לדוגמה: "בכיתה א' לומדים את הבסיס לקריאה ולכתיבה". בדומה לכך באתר מורפיקס אנו מלמדים אנגלית החל מהרמה הבסיסית. למילה 'בסיס' יש גם משמעויות ספציפיות בתחומים שונים: בסיס צבאי, בסיס גיאומטרי (הצלע שעליה עומדת צורה הנדסית) ועוד משמעויות בכימיה ובמתמטיקה. בתחום המחשבים, כל הנתונים במערכת מידע כלשהי (למשל, כל הערכים והתרגומים במילונים המקוונים רב-מילים ומורפיקס) מאורגנים בבְּסיס [מַסד] נתונים database –  באנגלית.

משם העצם השאול 'בסיס' נוצר השורש בס"ס, וממנו נגזרו כמה פעלים בלשון חז"ל: הפועל בִּסֵּס, לדוגמה: "מי ביסס [את] העולם?" (פסיקתא כא); הפועל הסביל המקביל בֻּסַּס, למשל: "אימתי כביכול כסאו [של הקב"ה] מבוסס למעלן [=למעלה] ? בזמן שישראל עשויין אגודה אחת" (תנחומא, בהעלותך, יא); והפועל נִתְבַּסֵּס (המקביל לפועל 'התבסס'), לדוגמה במשל על בניית המשכן: "למה היה עולם דומה באותה שעה? לטרסקל של שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת [=רוטט]. כיון שעשו לו רגל שלישי [כך במקור], הוא נתבסס ועמד. כיון שנעשה המשכן, […] מיד נתבסס ועמד" (במדבר רבה יב). בלשון חז"ל 'טריסקל' הוא כיסא בעל שלוש רגליים. חז"ל המשילו את העולם בתקופה שלפני בניית המשכן לכיסא כזה שאחת מרגליו הייתה חסרה, ולכן הוא לא היה יציב.

בכל המובאות לעיל השורש בס"ס משמש אפוא במשמעות פיזית של 'העמדה על בסיס יציב'. הפועל 'נתבסס' מופיע במדרשי חז"ל גם במשמעות מופשטת: "זה אהרן ובניו, שנתבססה כהונה גדולה בידם על פי הדבר, שנאמר: 'וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם' (שמות כט א)". בדומה לנאמר כאן על אהרן ובניו, שהתבססו במשרות הכהונה, כיום אפשר לומר על עובדים ש"מעמדם בחברה התבסס", כלומר: נעשה יציב ובטוח יותר.

בעבר כתבתי כאן על המשמעות המטפורית של הפעלים  'הסתמך' ו'התבסס' בהקשר של הבאת סימוכין להנחות. כך – גם הפועל  'ביסס', למשל: "הוא ביסס את כל התיאוריה המהפכנית שלו על ממצאים אמפיריים בלתי משכנעים". כל אלה משקפים תפיסה מטפורית שלפיה טיעונים ותיאוריות הם מבנים הזקוקים לבסיס. כך משתמשים באופן מטפורי גם במילה 'בסיס' עצמה: "הטענות שלך חסרות בסיס – אינני יכול לקבל אותן". כפי שכל חפץ פיזי זקוק לבסיס איתן כדי להיות יציב ולא ליפול ולהישבר, כך באופן מטפורי טיעונים זקוקים לביסוס ומפלגות זקוקות לבוחרים.

 

בעשורים האחרונים מתחולל מעבר תרבותי חשוב, פומבי למדי, מ"כור ההיתוך" התרבותי שניסה לעצב לקבוצות המהגרים זהות ישראלית אחידה, ל"רב-תרבותיות", המכבדת ומשמרת את המסורות השונות, וגם חושפת אותן לכלל הציבור. לתרבויות ארצות המזרח יש בתהליך הזה תפקיד מרכזי. בתרבויות אלה הנוכחת והפעילה ביותר היא יהדות עולי מרוקו. היא גם הגדולה מכולן, ומצד שני, זו שנדחקה יחסית לאחרות לפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. הדור הראשון של העולים ממרוקו התקשה באימוץ השפה העברית, ומיעט להתערב ביתר הקבוצות והעדות. בני הדור השני והשלישי ספגו בבית את התרבות המיוחדת הזו, והם השליחים שלה במרחב הרב-תרבותי העכשווי.

בכל אלה יש תפקיד מיוחד לשפה היהודית-המרוקאית. זוהי שפה יהודית, בדומה לשפות יהודיות רבות אחרות שהתקיימו כמעט בכל אחת מתפוצות ישראל. היא מיוסדת כמו שפות יהודיות אחרות על תערובת לשונית, ובסיסה הוא השפה המרוקאית. שפה זו היא דיאלקט ערבי שיש עליו השפעות רבות, כמו שפת הילידים הבֶרבֶרים, וכן אנגלית וצרפתית. המרוקאית קשה להיגוי לחך הישראלי, והיא מכונה גם "שפת השווא". המרוקאים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא בה פועל כמו סְמְמְס שפירושו להשתזף בשמש.

כמו בשפות יהודיות אחרות, יש גם במרוקאית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. 'איריס' היא ארץ ישראל, 'ז'ינא לאיריס' פירושו באנו לארץ ישראל, ו'דיריך איריס': דרך ארץ. 'בית האח'איים' הוא בית החיים היהודי: בית הקברות. 'גיפן' פירושה קידוש, בעקבות "בירך על הגפן ועל פרי הגפן". 'זוּנא' היא פרוצה, וגם כינוי לאדם לא נאמן.

עם השנים החלו בני הדור השני והשלישי להטמיע מילים מרוקאיות בסלנג הישראלי. כמה מילים הפכו לנכסי צאן ברזל של השפה, ובראשן כפרה, חנון ופרחה. 'כפרה' היא מילה עברית הנהגית במלעיל במסגרת משפט האהבה "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), הנאמר בעיקר על ידי אימהות לילדיהן. הפירוש: אני אוהבת אותך כל כך, שאני מוכנה לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך.

המילה הנפוצה ביותר היום בסלנג הישראלי שמקורה במרוקאית היא חְנון, תערובת של הפרייער היידישאי והנֶרְד האמריקני. במרוקאית המילה היא חְנונה, ולחילופין חְנאנה, ופירושה נזלת. הילד עם הנזלת הוא הילד המסכן וחסר המעמד, ממש כמו המוקוסו בלדינו והסמרקאץ' ביידיש וברוסית. בישראל נשרה הסיומת –ָה, ונותרנו עם חנון.

פרֵחה, שזכתה לחשיפה ב"שיר הפרחה" של אסי דיין בביצוע עפרה חזה ב-1979, וצונזרה בפסטיגל 2019,  מקורה בשני שורשים בשפה המרוקאית וביהודית מרוקאית: פר"כ ופר"ח. פְרְחָא היא שִמְחה ועליזות, פְרְח הוא שמח. פְרְכָא היא בחורה צעירה ובריאה, פורחת ושמחה. פְרְך היא ציפור בעל כנף, וגם אפרוח. פרחה היא שם פרטי לנשים, מקביל לעליזה או ציפורה. יהודי מרוקו הדבירו את פרכה ככינוי לבחורה קלת דעת. היום יש מחלוקת על מעמדה של המילה: האם היא מונח אתני לא תקין, המציג את בנות עדות המזרח כנשים המוניות וחסרות השכלה, או מותג התנהגותי ללא כיוון אתני.

המרוקאית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי בכינויי חיבה כמו 'אבויה' ומכאן 'אבאלה', בתכונות אנוש כמו 'באשל' שהוא אדם יבש ומשעמם, וכן 'דְבַּע', מילולית: צבוֹע, במשמעות אדם תמים וטיפש. הפולקלור של יוצאי מרוקו הביא למרחב הישראלי את המימונה. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בן מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה. המימונה מזוהה עם הברכה שכבר הפכה גם היא נחלת הכלל: תרבְּחו ותסעדו. קולולוש היא קריאת הצהלולים (לולולו) באזורים מסוימים של יהודי מרוקו. היא משמשת בין ילדי ישראל גם במשחק הגוגואים, כאשר אחד המשתתפים מעיף את החרצנים באוויר. החמסה, שתפוצתה הרחבה בתרבות הישראלית מיוחסת ליוצאי מרוקו בפרט ויוצאי צפון אפריקה בכלל, מקורה ערבי. ראשיתה בהנפה של כף היד הפרושה כסימן למזל, וממנה נוצר תכשיט המזל.

לצד הפולקלור תרמה היהודית המרוקאית את חלקה למילון האוכל המתרחב, שגם הוא ערוץ מרכזי בתהליך הרב-תרבותי. לסופגנייה התלמודית-אשכנזית הגיע אח מרוקאי: הספינג'. המימונה עמוסה בסמלה הקולינרי: המופלֶטה. השקשוקה הוותיקה היא מאכל צפון אפריקני, במרוקו היא קרויה דווקא צ'קצ'וקה. המרוקאים הביאו גם את המטבוחה, מאכלי הטאג'ין, וכמובן הקוסקוס, מילה צרפתית דווקא. במרוקאית נקרא המאכל קְסְקְסו. הדג הפופולרי 'טוּנה' נהגה במחוזות באר שבע 'טוֹנה', נוהג הגייה מרוקאי טיפוסי של הפיכת השורוק לחולם.

הנוהג הישראלי להמציא פעלים חדשים בעקבות שפות לועזיות זכה גם לתרומה מרוקאית ייחודית: פעלים מלעיליים. מתחַרווט הוא מי שמדבר סחור סחור, בצירוף כמו "מה אתה מתחרווט עלי". מילולית פירושו: מתעוות ומתבלבל. מתעַווז פירושו מתעלל, עובד על מישהו וכדומה. משמעות מילולית: מתעקם. הפועל התחרפן מנוצר מהשפעה משולבת. ח'ורפאן בערבית פירושו סנילי. במרוקאית תְחְרְפּ: מי שמדבר כאילו הוא הוזה. ומעל כולם: להבריז. אין קשר לברז של האינסטלטור. המקור במרוקאית שבה בְּרֶז לו פירושו – ברח לו. הביטוי "הראה לו מאיפה הדג משתין" מקורו בשפה המרוקאית: "הורית לו מנאין לח'וט תאייבול". השורה הזו מופיעה בהטיה גם בשיר 'חדוז'ה' של להקת שפתיים.

ההשפעה החשובה ביותר של היהודית המרוקאית אינה דווקא באוצר המילים, אלא בעיצוב מעין דיאלקט ישראלי ייחודי, הקרוי גם "הניב המזרחי". אפשר להיחשף אליו היום בדרכים רבות, כמו בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים" ו"זגורי אימפריה", או בספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". בניב המזרחי ניתנת משמעות ייחודית למילים מוכרות. 'עקשן' פירושו עצלן. 'מסכן' הוא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית בעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". 'למזוג' משמש ביהדות צפון אפריקה לא רק להעברת נוזלים אלא גם להנחת מזון מוצק בצלחת.

היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. הביטוי 'שיקר עלי' הוא תרגום של 'כְּזְבְּ עלא' הערבי-מרוקאי. התיאור של קרבת משפחה באמצעות שרשרת קרובים מקובל בניב המזרחי. דוגמה מספרה של שילה: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה". השימושים האלה לא הפכו נחלת הכלל, אבל רצוי להבין מאין הגיעו, והם אינם מעידים על עילגות. הם חלק מהעברית הישראלית, הרב-תרבותית.

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

בקרוב שוב נדליק נרות חנוכה. על הנרות עצמם נאמר: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". לכן נקבע בחנוכייה מקום לנר נוסף, הַשַּׁמָּשׁ, שבעזרתו מדליקים את שאר הנרות.

כך חג החנוכה נותן לנו הזדמנות לדון בשורש שימושי במיוחד.

השורש שמ"ש אינו מופיע בעברית המקראית (המילה 'שֶׁמֶשׁ' אינה נגזרת מאותו שורש היסטורי). הוא מופיע בארמית המקראית, בספר דניאל (ז, י): "יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ" (=ישמשו אותו). השורש הזה מופיע בעברית לראשונה בכתבי חז"ל בכמה משמעויות. חלקן מתייחסות רק לפעולות שבני אדם עושים, כמו המשמעות: שירת, עשה עבודה בשביל מישהו, למשל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (משנה, אבות א ג); וכן משמעות ספציפית בהקשר של מילוי תפקידי כהונה, למשל: "אילו כהנים ששימשו בבית הראשון […] אילו ששימשו בבנין (=בבית המקדש) השני" (ירושלמי, יומא ד ע"ב).

מאז התרחבה משמעות הפועל והוא מציין מילוי כל תפקיד שהוא. משמעויות אחרות של פועל זה מתייחסות לא רק לבני אדם, אלא גם לחפצים דוממים, למשל: "מה רֵחַיִם ורכב מיוחדים? שני כלים המשמשין מלאכה אחת" (תוספתא, בבא מציעא י,ג).

המשמעות הראשונה מופיעה גם בביטוי התלמודי שִׁמֵּשׁ  תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, למשל: "מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה" (שבת יג ע"א), כלומר: שהה במחיצתם הקרובה של תלמידי חכמים ובתוך כך למד מהם וקיבל מהם את תורתם.

המילה שַׁמָּשׁ  מופיעה בלשון חז"ל במובן 'משרת, בעיקר מלצר המשרת את האורחים בשעת הסעודה', לדוגמה: "והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה" (חולין קז ע"ב). לימים השתנתה משמעותה של המילה והיא התחילה לציין אדם העוסק בעבודות שירות במוסד כלשהו, כמו שָרָת. החל מלשון ימי הביניים החלו לכנות במילה זו בעל תפקיד בבית הכנסת, וכיום היא מוכרת גם כשם של בעל תפקיד מיוחד בבתי משפט. בעבר נקרא כך גם השרת בבית הספר, שהיום מכונה בכלל 'אב הבית'. המשמעות של 'שַׁמָּשׁ'  כנֵר הנוסף בחנוכייה נטבעה בספרות ההלכתית של ימי הביניים. באנגלית אמריקאית, בעקבות ההגייה המלעילית 'שַמֶּשׂ' ביידיש, נוצרה מילת הסלנג shamus ככינוי לשוטר או לבלש פרטי.

בלשון חז"ל הפועל 'שימש' מופיע גם כלשון נקייה לקיום יחסי אישות, בעיקר בצירוף 'שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ' (בין היתר, נידה טז ע"ב), ולצידו מילים נוספות משורש זה, כמו 'תשמיש' כקיצור ל'תשמיש המיטה' (בין היתר, משנה, יומא ח א). למילה 'תשמיש' יש עוד שתי משמעויות: האחת היא 'כלים', לדוגמה: "תשמישו של נחתום (=אופה)" (משנה, פסחים ב, ח).

משמעות זו מוכרת בעיקר בצירוף תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כפי שפירטו חז"ל: "ואלו הן תשמישי קדושה [..] ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת (=ספר תורה) ונרתיק של תפילין ורצועותיהן" (מגילה כו ע"ב); והשנייה – משמעות כללית של 'שימוש, תועלת', למשל: "שאפילו דברים שאין תשמישן לשם שבת התירו אותן לשם שבת" (ירושלמי, שבת פב ע"ב), וכן בצירוף כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ חפציו האישיים של אדם, לדוגמה: "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו" (משנה, פאה ח ח).

המילה שִׁמּוּשׁ מופיעה בלשון חז"ל רק במשמעות 'מתן שירות, מילוי תפקיד', למשל בדברי חז"ל על בני שבט לוי, שנבחרו לשרת את האל: "שלא בחר [הקב"ה] בכל השבטים לעמוד בשימושו, אלא בני לוי בלבד" (במדבר רבה ג, א). רק בלשון ימי הביניים קיבלה המילה 'שימוש' את המשמעות הכללית יותר – ניצול של משהו כדי להפיק ממנו תועלת, למשל: "שהרי נשתמש בו שימוש המועיל" (רמב"ם, הלכות מכירה א, י). מדקדקי ימי הביניים טבעו את המונח אוֹתִיּוֹת הַשִּׁמּוּשׁ.

במובנו הצר של מונח זה, מדובר רק באותיות הנוספות אל המילה כאותיות היחס, ה"א הידיעה, ו' החיבור ועוד. אותיות אלה מוכרות בקיצור מש"ה וכל"ב. במובנו הרחב של המונח, קבוצת אותיות השימוש כוללת גם את האותיות הנוספות אל המילה בנטיותיה, כמו אותיות אית"ן (הבאות בראש הנטייה בזמן עתיד), כינויי הגוף ועוד. בלשון ימי הביניים מקובל לכתוב שאחת מאותיות אלה 'משמשת', כלומר נלווית למילה או לאותיות השורש, למשל בפירוש רש"י לשמות כ"ב י"ט: "שכל למ"ד או בי"ת המשמשת בראש התיבה [=המילה]".

השורש שמ"ש מופיע בתחום הלשון לא רק בקשר לאותיות השימוש. הביטוי שִׁמּוּשׁ לָשׁוֹן מופיע בספרי דקדוק של ימי הביניים במובן כְּלָלֵי הדקדוק של הלשון, וכיום פירושו ביטוי, צורה וכד' שעושים בהם שימוש בלשון, למשל: "בקטע זה אנו מוצאים כמה שימושי לשון מעניינים המאפיינים את סגנונו של הסופר". פעמים רבות בטורים הקודמים בבלוג זה כתבתי שמילה מסוימת "משמשת" במשמעות מסוימת. אין זה מקרה.

ראשית, כבר חז"ל שיבצו את הפועל 'שימש' בביאוריהם למילים מקראיות, למשל בדברי החכם ריש לקיש: "כי משמש בד' לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא" (ראש השנה ג, ע"א); כלומר: המילה 'כי' משמשת במקרא בארבע משמעויות, המיוצגות בארבע מילים בארמית. בלשון ימי הביניים המילה 'שימוש' מופיעה אף היא בהקשר של ביאור משמעויות, למשל בתרגום לעברית של 'מורה נבוכים' (חלק ג', פרק נג): "ורוב שימוש ספרי הנבואה במלת 'חסד' הוא בהטבה למי שאין לו חוק עליך כלל". שנית, גישות בלשניות מתקדמות שואפות לתאר את השפה על בסיס השימוש בפועל של הדוברים והכותבים בה (בעזרת בדיקה בטקסטים אותנטיים, הקלטות וכיו"ב). בהתאם לכך, נוספו למילון העברי-עברי ברב-מילים ולמילון האנגלי-עברי במורפיקס הערות שימוש, המספקות מידע נוסף על השימוש במילה מעבר להסבר המילוני או לתרגום. גם הדוגמאות במילונים אלה מכונות 'דוגמאות שימוש', כי הן מדגימות כיצד אפשר להשתמש בפועל במילה בהקשר כלשהו.

לסיום, כיום כמעט לכולנו יש שמות משתמש וסיסמאות באתרים וביישומונים שונים. אתרים ואפליקציות אלה צריכים להיות ידידותיים למשתמש, ובמילים אחרות – לספק חוויית משתמש טובה.

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

בסוף המאה ה-19 עמדו לרשות הסופרים, העיתונאים ודוברי העברית כ-25,000 מילים. לשם השוואה, בשפה האנגלית יש למעלה מ-800,000 מילים, ובעברית של היום כ-80,000. בן-יהודה וחבריו הבינו שצריך להשלים פערים, ולשם כך יש לשבת אל שולחן העבודה ולהמציא מילים. לא מעטים התנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי, ואת יוצרי המילים החדשות כינו "פאבריקאנטים". בן-יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים", אבל הוא ענה להם בנחרצות והמפעל נמשך, לא הייתה ברירה אחרת.

במלאכת יצירת המילים החדשות עסקו רבים, אבל קבוצה קטנה בלטה מעל כולם. ברשימה הזו יסופר על שלושת היוצרים המובילים שפעלו בימי תחיית הלשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת: אליעזר בן-יהודה, חיים נחמן ביאליק ואיתמר בן אב"י. ברשימה הבאה ניזכר ביוצרי מילים חשובים, שאולי נשכחו מלב.

*

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן-יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן בערך 130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה.

בן-יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים. הוא הציע את המילה 'אַדֶּמֶת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את 'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', ואת 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה 'מָבוֹךְ' הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". את המילה מִסְעָדָה חידש בעקבות הביטוי 'סעד את לבו' והמילה התלמודית 'סעודה'. המילה 'אֶקְדָּח' פירושה במקרא אבן טובה, אך הוא בחר בה כנראה בהשפעת השורש קד"ח.

ב-1893 חידש אליעזר בן-יהודה את המילה 'תזמורת' עבור 'קונצרט', מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם המשכילי שיועד לאורקסטרה היה "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת', למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן-יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

בן-יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים, ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתה בתלמוד בצורה 'נקוניקה', בהשפעת מילה לטינית שהתייחסה למחוז לקוניה באיטליה. הוא הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות. את המילה 'גְּלִידָה' חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם 'גלידא' היא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. ייתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו 'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן-יהודה בחידוש מילים. כך העדיף את המילה 'חייט', בעקבות הערבית שקבעה את ח'יאט מן המילה חוט, על פני המילים 'חַתָּך' או 'גַזָּר', שהוצעו בעקבות צרפתית וגרמנית. הערבית השפיעה בעבודתו של בן-יהודה על יצירת מילים כמו 'אָדִיב', 'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, או 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל, שפירושו 'פרש'.

*

חיים נחמן ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו, כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת את המצלול ואת תוכן הטקסט. הוא מספר איך חידש את הפועל 'רשרש': "פשוט בדיתיו מן הלב, הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי".

על פי מילון חידושי ביאליק של יצחק אבינרי, ביאליק חידש למעלה מ-500 מילים. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמצא חן בעיניו. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, צניפה לצנָפָה. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה 'סֶפח', מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא ודאי לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים. כך חידש כמה שמות לבעלי מקצוע במסגרת משקל המקצועות. חלקם נקלטו, כמו 'רַשָּם' לאמן הרישום ו'פַקָּח' למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו, כגון המילה המצוינת 'שַפָּר' לדקורטור.

לזכותו של ביאליק כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן 'גחלילית', שנקראה לפני כן 'גוּמְרַת הלילה', הֶלְחֵם של גחלת ולילית; ו'שלדג', העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. קבוצה קטנה של מילים חודשה בכעין בדיחה פרטית או ספרותית. במילה 'התבלשנות' השתמש כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רַשְמָן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דַבֶּרֶת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת.

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה 'מזחלת' נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. הוא חידש את המילה 'מצלמה' במקום 'צלמניה'. בזיכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בשורש טו"ס ביחס לאווירון: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טַיִס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גַמֶּלֶת, חַמֶּרֶת". קשה לראות היום איך היו אימפריית התעופה האזרחית ומעצמת חיל האוויר ממריאות בלי חידושי ביאליק בתחומים אלה.

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-250 מילים הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. מתוכן למעלה ממאה מילים של ביאליק חיות וקיימות, ואי אפשר לתאר את העברית בלעדיהן. ביניהן: הווי, יבוא, יצוא, צִחקק, תהומי, מתווה, סדָר, תגובה ועוד ועוד. לסלנג תרם ביאליק את "לשנורר" במסגרת השורה המפורסמת "כאשר שנוררתם תשנוררו".

*

איתמר בן אב"י חידש מאות מילים, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד, רבות מהן במסגרת עבודתו כעיתונאי. הוא חידש את 'מבצע', וכבר מרגע לידתה היו לה נטיות כיבוש והיא התפשטה לתחומים שונים. את המילה 'אופַנּוע' חידש איתמר בשנת 1933, לכבוד מסע רוכבי האופנוע של אגודת "הפועל" באירופה. 'עצמאות' מתייחסת למילים מהשורש עצ"ם: עוצמה, עצמיות ואחרות. הוא חידש את המילה 'אלחוט', אם כי תחילה חשבו שאביו אליעזר בן-יהודה חתום עליה. מן המילה 'מדינה' חידש בן אב"י את 'מדינאי'.

על השאלה מי חידש את 'סביבון' מתחולל ויכוח היסטורי. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מביא ברשימה שכתב בשנת 1897 בעיתון "הצפירה" את המילה כחידוש שלו. איתמר טוען בביוגרפיה שלו שהוא המציא את המילה כשהיה בן חמש. את המילה 'עיתונאי' חידש בעקבות החידוש של אביו: עיתון. במילה 'אכזבה' שחידש יש יסוד פיוטי: האדם שאִכזב הוא מי שהבטיח דבר מה ולא קיים, כפי שנחל אכזב מבטיח לכאורה שפיעת מים, אך נותר יבש.

בין המילים של איתמר שלא נקלטו, והיו רבות כאלה, אפשר למצוא מילה מביכה משהו. 'מושבות' הן הקולוניות שעברו מן העולם במאה הקודמת. בעקבות זאת קרא בן אב"י לקולוניאליסט 'יַשְבָן', ולקולוניאליזם – 'ישבנות'.

ברשימה הבאה: על יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אהרן מזי"א, זאב יעבץ, אברהם שלונסקי ועוד מחדשי מילים.

%d בלוגרים אהבו את זה: