ד"ר רוביק רוזנטל / אדם ואנוש, יהודה וישראל, חווה ולילית
אפריל 26, 2018 על-ידי ravmilimteam
השפה מזמנת הפתעות. אדם פרטי, עם שם פרטי, מתגלגל במעלה השפה והופך למושג כללי. למעבר הזה מהפרטי הכללי קוראים הבלשנים אֶפּונים. בתנ"ך, למשל, אלפי שמות, אבל קבוצה קטנה מתוכם הפכו למושגים כאלה. כשבוחנים את הקבוצה מתגלית עובדה מרתקת. אין כאן מקבץ מקרי של גלגולים ומעתקים, אלא מתווה של זהות. שמות פרטיים מן התנ"ך משרטטים את ההיסטוריה היהודית ומכוננים את הזהות היהודית-ישראלית. מאדם הראשון, דרך שם וחם ועד יהודה וישראל.
בפרקים הראשונים בבראשית, 'אדם' הוא שם פרטי, אך רוב הופעות 'אדם' בתנ"ך הן כשם כללי. אדם הוא כלל המין האנושי. הצירוף 'אדם הראשון' קושר בין השם הפרטי לשם הכללי, ומקורו במשנה: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (סנהדרין ד ה). הצירוף 'בן אדם' מרמז על היותו של אדם האב הקדמון של האנושות, כבספר ירמיהו: "לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם".
אנוש, בנו בכורו של שת ובן בנו של אדם הראשון הוא גם שם נרדף לאדם. בימי הביניים נטבעו 'אנושי' במשמעות 'מה שקשור לבני האדם', ו'אנושות', כלל בני האדם. 'אנושי' זכה בעברית החדשה להרחבת משמעות בתחום המוסרי, ופירושו אמפתי, נדיב וחומל, ומכאן המונח הכללי 'אנושיות'. ההרחבה הזו מושפעת ממהלך דומה בשפות אירופה. באנגלית, למשל, human הוא אדם, humane – בעל התנהגות מוסרית ואמפתית. 'הומניזם' היא עמדה מוסרית הדוגלת ביחס שווה ואמפתי לכלל בני האדם. בעברית החדשה אף נוצר השורש גזור השם אנ"ש, ומכאן הפועל 'להאניש' ושם הפעולה 'האנשה' – הענקת תכונות אנוש לחפצים או לבעלי חיים.
'חווה' לא זכתה למעמד של מילה כללית עצמאית, אלא בצירוף 'בנות חווה', בעקבות הצירוף האנגלי Eve’s daughter. סיפור גן העדן הוליד את הצירוף 'בלבוש חווה', כלומר בעירום נשי מלא, שלו מקבילה רוסית. לבננה ניתן השם העממי 'תאנת חווה', ככל הנקרא בעקבות יידיש, על פי אמונה עממית שאדם וחווה כיסו עצמם בגן העדן בעלי בננה.
חכמי ימי הביניים הוטרדו מן העובדה שחווה לא נזכרה בסיפור בריאת העולם הפותח את התנ"ך אלא רק בגירסת גן העדן. על כן נוצרה בלשון חכמים אגדה לפיה אשתו הראשונה של אדם הראשון נבראה כשוות ערך, אבל היא מרדה בו והפכה לשֵדה הפוגעת בגברים וממיתה ילדים, בת זוגו של אשמדאי. השם שניתן לה הוא 'לילית', שהוא עוף לילה מן הדורסים, הנזכר בישעיהו. מקור שמם של העוף ושל הדמות האגדית הוא בדמויות המאגיות לילה ולילתו, המופיעות בתרבות הבבלית והאשורית. מסכת נדה עוסקת בנשים המפילות ולד שאין לו דמות אדם, וביניהן דמות לילית, ולד אנושי בעל כנפיים. הקישור בין העוף לבין הדמות המאגית מתחזקת מן העובדה שאצל ישעיהו, ירמיהו וצפניה מופיעים דורסי הלילה במסגרת נבואות חורבן.
הדמות המייצגת בתנ”ך את הגורל האנושי היא דמותו של איוב, והיא משמשת השראה לסופרים, פילוסופים וחוקרי נפש האדם עד היום. 'איוב' מיוחס לאדם סובל, הן באופן ישיר, והן בשם התואר 'איובי' ובמונח 'איוביות'. הצירוף 'ייסורי איוב', שהוא גם שמו של מחזה מאת חנוך לוין, מקורו ברש"י: "נוחין היו ייסורי איוב מייסורי עניות". 'בשורת איוב' היא הודעה על אסון כבד, ויש לה גם חלופה בגרמנית: Hiobsbotschaft. בסלנג הצבאי נקראת היחידה המודיעה על נפילת חלל למשפחתו 'סיירת איוב'. בלדינו אומרים 'פוב'רי קומו איוב', עני ומסכן כאיוב, 'מנחמי איוב', שהם מנחמי שווא, וכן 'סבלנות איוב'. יהודי עירק נוהגים לומר על אדם המשמיע דברים מתוך צער "איוב לא בדעת ידבר", בעקבות המקור: "אִיּוֹב לֹא־בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל".
אבי האנושות החדשה אחרי המבול, נח, לא זכה למעתק אפונימי, אבל הוא מגולם בצירוף ההלכתי 'בני נח', כלומר אומות העולם, ומכאן פירוט המצוות שכל אדם מצווה בהם גם אם אינו יהודי. בני נח הם הבסיס לחלוקת האנושות על פי התפיסה הקדמונית: שם, חם ויפת. 'שם' הוא שמם של עמים במזרח הקרוב ובהרחבה גם הערבים בארצות אפריקה. מכאן משפחת השפות השמיות, והמונחים אנטישמי ופילושמי. 'חם' מתייחס בתנ”ך לארץ מצרים, ובהרחבה נוספת לעמי אפריקה ותרבותם, ומכאן גם 'לשונות חמיות'. 'יפת' משמש במסורת היהודית כינוי לעמי אירופה. יחסי שם ויפת מגולמים בפסוק מבראשית שיש בו משחק מילים: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁם", ומכאן המדרש התלמודי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם". מדרש זה שימש את ההשקפה המשכילית הקושרת בין תרבות אירופה לתרבות היהודית, ומשמש בשיח הדתי-חילוני עד ימינו.
רק האב השלישי זכה להפוך למושג ולמותג, בשמו השני, ישראל. 'ישראל' הוא השם הפרטי האנושי הנפוץ ביותר בתנ”ך, 2512 הופעות. 39 מהן כשמו הפרטי של יעקב, המוגדר כ'שם כבוד'. בכל שאר הופעותיו הוראתו מורחבת: שמו של העם, שמה של הארץ. בשימוש מצמצם הוא כינוי למי שאינו משמש בקודש, במשולש המקובל בלשון חכמים "כהן, לוי וישראל". למרות חלוקת הממלכה ליהודה וישראל, נקראו כל בני העם, כולל היושבים ביהודה, 'בני ישראל', והאל המשותף 'אלוהי ישראל'. השם הוא בסיס ל'ישראלי' ו'ישראליות', ולצירופים: עם ישראל, ארץ ישראל, בני ישראל, בית ישראל, ובעברית החדשה: מדינת ישראל. הצירוף המדרשי 'ישראל סבא [ישראל הזקן]' מייצג את העם היהודי לאורך הדורות. הכוונה כאן היא ליעקב אבינו, וכך גם בספר הזוהר.
זהות האומה נקבעת מן הדורות הקודמים ועד ימינו במשולש התארים עברי-ישראלי-יהודי. 'יהודי' מקורו בשמו הפרטי של יהודה בן יעקב, שהורחב כשמו של שבט יהודה ולנחלתו, ומכאן לכל ארץ מלכי בית דוד, כולל שמעון ובנימין. אחרי גלות עשרת השבטים הורחב שם התואר יהודי לכל אחד מבני ישראל בלי קשר לשבט מוצאם או למקום מגוריהם, והוא משמש במגילת אסתר בכמה הופעות. כמו כן נזכרת בתנ"ך ארבע פעמים 'יהודית' כשפת אנשי יהודה. בדורות מאוחרים שם התואר 'יהודית' מתייחס לדיאלקטים יהודיים שנוצרו בתפוצות, כגון יידיש (מילולית: יהודית), לדינו (גם: ג'ודאו אספניול, ספרדית יהודית), ערבית יהודית ועוד. היום, כידוע, אנחנו מתחבטים במשמעות ההגדרה למדינת ישראל: "מדינה יהודית ודמוקרטית".
'עברי' התגלגל גם הוא משם פרטי. על פי דעה אחת בעקבות עֵבֶר, נינו של שם, והאחרת קושרת את השם לשבטי החַבִּירוּ הקדמונים. דעה שלישית היא שמדובר בשבטים שהגיעו מעבר הירדן. שם התואר 'עברי' מופיע בתנ"ך 34 פעמים. תחומי המשמעות בינו לבין 'יהודי' ו'בן ישראל' מטושטשים. אברהם הוא 'עברי' בעוד מרדכי הוא 'יהודי'. 'אלוהי ישראל' הוא גם 'אלוהי העברים'. באיטלקית קרוי היהודי ebraico וברוסית יֶבְרֶי, עברי. 'עברי' היה שם הקישור של 'היהודי' לארץ ישראל, ארצם של העברים, ושמה של השפה, עברית, תרם מאוד לביסוס השימוש הזה. מכאן התבסס מעמדה של 'עברי' בשיח ובמוסדות בארץ ישראל: הפועל העברי, העבודה העברית, הסתדרות הפועלים העבריים, כוח המגן העברי, האוניברסיטה העברית, הגימנסיה העברית, ותל אביב, "העיר העברית הראשונה". מעמדו של שם התואר 'עברי' הלך ודעך עם השנים והשימוש בו נחשב ארכאי. את מקומו החליף שם התואר 'ישראלי', ובהתאמה 'ישראליות' כנגד 'עבריות'. המהלך הושלם עם הקמת מדינת ישראל. על גחלת שם התואר 'עברי' שומרת ותמשיך לשמור השפה 'העברית'
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
פורסם ברוביק רוזנטל | מתויג אֶפּונים, אדם, אדם פרטי, אופנים, אחרי המבול, איוב, איוביות, אלוהי, אמפתיה, אנ"ש, אנוש, אנושות, אנשה, בגן העדן, בית ישראל, בלבוש חווה, בן אדם, בנות חווה, בני ישראל, בני נח, בראשית, בריאת העולם, בשלנים, גברים, גלגולים, גן עדן, דורות קודמים, האדם הראשון, הומניזם, היסטוריה, העברית החדשה, השפה העברית, זהות, זהות יהודית, חווה, חוקרים, חם, חנוך לוין, יהודה, ייסורי איוב, ילדים, ימיי הביניים, יעקב, יפת, ישראל, ישראלית, לדינו, לילית, לשון חכמים, לשונות חמיות, מבול, מגילת אסתר, מדרש, מוסרי, מושג כללי, מושגים, מצרים, משנה, נשי, סופרים, עברי, עוף, פילוסופים, קדמונים, שבטים, שם כללי, שם פרטי, שמות, תנ"ך | 14 תגובות
באיטלקית יהודי נקרא EBREO
Ebraico הוא ה adjective
אהבתיאהבתי
הכי מוצא חן בעיני מתושלחץ"הוא כבר זקן יותר ממתושלח"אמרו על שמעון פרס
אהבתיאהבתי
אחיתופל , שעד סוף ימיו נתן רק עצות טובות, "זכה" שיוציאו לו שם רע בחייו (ולכן התאבד), וגם אחרי מותו. "עצת אחיתופל" נחשבת משום מה לעצה רעה, אף על פי שהתנ"ך אומר במפורש "וַיהוָ֣ה צִוָּ֗ה לְהָפֵ֞ר אֶת-עֲצַ֤ת אֲחִיתֹ֙פֶל֙ הַטּוֹבָ֔ה…" .
הסירו ידיכם מאחיתופל.
אהבתיאהבתי
לענין שם השפה "יידיש" – לפי הכתיב בשערים של ספרים שבידי, השם המקורי של השפה הוא "יודיש-דייטש" ( – יהודית גרמנית)- בדומה ל"ג'ודאו-אספניול" – יהודית ספרדית – שהיא הלדינו. לדוגמה, בדף השער של אחד מתרגומי התנ"ך לאידיש – תרגומו של מרדכי שמואל ברגמן (בערגמאן), כתוב: איבערזעטסט פאן לשון הקודש אויף יודיש-דייטש. (=תורגם מלשון הקודש ליודיש-דייטש).
אהבתיLiked by 1 person
לענין עברי ויהודי – אברהם אבינו היה עברי מאחר שהכינוי יהודי החל רק לאחר נכדו יהודה. לא ניתן לכנות את אברהם יהודי, כי לא היתה מונח כזה בחייו של אברהם. השם "ישראל" אינו שמו השני של יעקב. השם "ישראל" החליף את השם "יעקב" – לאחר שיעקב נאבק אן המלאך, ברך המלאך את יעקב ואמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל". אין זו תוספת של שם שני אלא החלפת השם יעקב.
מרדכי ידוע כ"מרדכי היהודי" מאחר שבא מממלכת יהודה, ש"הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה" (אסתר ב, 6). מרדכי היה נינו של קיש "איש ימיני" – כלומר משבט בנימין שנחלתו היה בממלכת יהודה.
יעקב, בשמו החדש ישראל, זכה להיות ה"מותג" לעם ישראל, מאחר שהוא האב היחיד מבין שלושה האבות שלא היו לו ילדים שהפכו למקורם של עמים אחרים (לאברהם היו הרבה בנים שהפכו מותגים לעמים אחרים, וליצחק היה גם בן ישמעאל שהפך להיות מותג לעם אחר). מסיבה זו רק בני יעקב וכל בניו הם אלה שהם "בני ישראל".
הכינוי "ישראלי", אם אינני טועה, החל לאחר הקמת מדינת ישראל, ממנה הכינוי "ישראלי". לפני קום המדינה הכינויים היו "עברי" ו"ארץ-ישראלי" או (ארצישראלי), ואילו כל שאר יהודי העולם נשארו "רק" יהודים (בשפה העברית), הכינוי "עברי" הוא מקראי (בספר שמות כבר כתוב על "המילדות העבריות", איש מצרי מכה "איש עברי" וכן על משה נכתב "מילדי העברים זה", כך גם בספר יונה "עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא". גם בספרות החדשה אנו מוצאים "אשה עבריה" אצל יל"ג, "נער עברי" אצל ביאליק ו"עברי אני" אצל ז'בוטינסקי, ואלה הם רק דוגמאות.
אהבתיLiked by 1 person
"יקירי – איך- שם-האב – הפך- ממורה-דרך – למטרה – / ושם-האֵם – לאשם-בשרץ ?! – /" 19.4.18(C)אלגל / ותודה – לרוביק…
אהבתיאהבתי
איך עברי התווסף למוצא של אברהם?
מה המקור של העברים?
אהבתיאהבתי
תיקון טעות – בתגובתי מ-27 באפריל 2018 שעה 4:55 pm, נפלה טעות בהקלדה. בשורה הראשונה במקום "נכדו יהודה" צ"ל בן נכדו, יהודה".
אהבתיLiked by 1 person
האמונה העממית כנראה לא קראה את בראשית ג:7 "ויתפרו עלה תאנה (לא בננה) ויעשו להם חגורות"
אהבתיאהבתי
כבר בילדותי שמעתי מרבי שנאה לקרוא לעמנו עם "ישראל", שהרי השם "ישראל" מסכם בתוכו את כל האבות ואימאות האומה: י' (יצחק ויעקב), ש' (שרה), ר' (רבקה ורחל), א' (אברהם),
ול' (לאה).
אהבתיLiked by 1 person
כידוע, פרופ' גלעד צוקרמן כָּתַב על ישראלית.
וד"ר נורית דקל – מגדירה את השפה "ישראלית" – בצורה קצת שונה.
וכידוע, יש בִקורת על ההגדרה של גלעד. לא ידוע לי – על איזושהי בִקורת – על ההגדרה של נורית.
אהבתיLiked by 1 person
פרסם את זה מחדש ב-Yobi535's Blog יואב ב'י.
אהבתיאהבתי
לדוד – ישמעאל היה בנו של אברהם מהגר ולא של יצחק. עשו אדום היה בנם של יצחק ורבקה.
אהבתיאהבתי
לעמנואל – אכן התכוונתי לעשו, ובכוונתי היה לכתוב כשם שרוב ילדיו של אברהם היו אבות לעמים אחרים, והמפורסם ביניהם הוא ישמעאל, ובנו של יצחק – שהיה אחיו של ישמעאל היה גם אביו של עשו, לעומת יעקב וכו'. כששלחתי לא השגחתי שמסיבה זו או אחרת השמטתי מספר מלים ונכתבה טעות. אני מודה לך, עמנואל, שתקנת את דבריי.
אהבתיאהבתי