ד"ר רוביק רוזנטל / העז, הפרה והעכבר: קמצנים בפולקלור היהודי
פברואר 1, 2018 על-ידי ravmilimteam
הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.
בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.
לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים. תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.
הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].
הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.
יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.
ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה: מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).
יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.
יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.
יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.
יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.
יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.
יהודי כורדיסטן: העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.
יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".
היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".
אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"
יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.
ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.
אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"
ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"
זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".
עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
פורסם ברוביק רוזנטל | מתויג אדיב, בונקר, בן קמצן, התקמצן, זהב, חברות קמצנים, חז"ל, חסכן, יד מעוטה, יד פתוחה, יד קמוצה, יהודי, כילי, כסף, מוקצן, מטבעות לשון, ממון, מקמץ, נדבה, נדבן, נדיב, נתינה, סלחנים, עז, עכבר, עצרן, עשיר, פסוק, פרה, פרוטה, פרס, פרסים, פתגמי קמצנים, צדקה, צייקן, קימוץ הפה, קימוץ יד, קמצא, קמצוץ, קמצטים, קמצן, קמצנים, רק בישראל, שומר, שתקן, תהילים, תימנים | 8 תגובות
בערבית יש פתגם שאומר: חושש לאכול פן יחרבן (بيخاف ياكل عشان ما يخرئ)
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
אהבתיאהבתי
ידוע שאומרים על אלו שהגיע ממזרח אירופה, שהיו קרוי ארץ גאליציה, שהם קמצנים ואוהבים את הממון למאד, בהקשר לכך שמעתי שהיו אומרים עליהם הפתגם הזה (ביידיש):
"ס'איז גרינגער צו ארויסנעמען א דיבוק פון א פרענקינע,
וויא ארויס נעמען א פיאסטער פון א גאליציאנער".
בתרגום לעברית: "יותר קל להוציא דיבוק מספרדייה, מלהוציא פרוטה מיהודי גאליציאני"
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
אהבתיאהבתי
רוביק, תמהה מנין גרסת הסיפור על קמצא ובר קמצא שרבו זה עם זה ובגלל שנאתם חרבה ירושלים? הרי כידוע מדובר על סיפור שונה לחלוטין, שבר קמצא הוזמן לסעודה בטעות במקום קמצא ועל ההשפלות שהוא עבר מצד בעל הבית והסועדים שגרמו לו להתנקם ביהודים ולהלשין עליהם בפני הרומאים, ומכאן הדברים המשיכו להתגלגל והביאו בסופו של דבר לחורבן ירושלים. בכלל לפי אחד המפרשים בר קמצא היה הבן של קמצא.
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
אהבתיאהבתי
אבל מה עם התימנים ?
מדוע עליהם לא מסופר כאן ..
אהבתיאהבתי
"הי – רוביק ! – זה משעשע – הקמצנות. / אבל אני מרגישה כל-הזמן שאני קמצנית… /"4.2.18(C)אלגל
אהבתיאהבתי
כתימני נהניתי והזדהיתי (;
אכן, לא לחינם הברכה האהובה על תימנים היא "ברוך שאכלנו משלו"…
אהבתיאהבתי
קמצא, בר קמצא, שנאת חינם… אנו מדברים על שנאת חינם כעל שנאה של יהודים כלפי יהודים — ולא זה כתוב במקור של הביטוי הזה!
המושג “שנאת חינם” הומצא במסכת יומא (ט’ : ) וכמקובל בתלמוד הוא לא הוסבר שם. וכפי שזה מקובל בתלמוד, הטקסט העשיר (שמסביר את המשמעות של מה שנאמר בְּמָקום העני) נמצא, כרגיל בתלמוד, במסכת אחרת. ובה החכמים שכתבו את התלמוד מסבירים לנו באגדה על קמצא ובר קמצא ששנאת חינם הייתה שנאה של בריונים כלפי גויים.
כתוב בתלמוד: החכמים (בני תורה, בני אור) ידעו רצונו של יהוה וגם אחרי שהבריונים לא הפשרו להם לצאת מירושלים ולא הפשרו להם לעשות שלום בּגויים (בתוך גויים!) – גם אחרי זה הזהירו בני האור את בני החושך ואמרו לבני החושך שלא יהיה להם סיעתא דשמיא – ולמרות זאת בני חושך (בריון=בר-יוֵן=בן-בוץ=בן-חושך) הרגו את בני אור (כתוב “קמו” [על בני אור]) והתחילו להילחם את מלחמת חינם – את המלחמה נגד הרומאים שהייתה אבודה מראש. מלחמה אבודה מראש, מלחמה לחינם, מלחמת חינם. אבל בני חושך שונאים גויים כל כך חזק שמוכנים להילחם מלחמת חינם (“שנאת חינם”) בגלל השנאה שלהם כלפי גויים. בגלל שנאת חינם.
וזה מה שכתוב במסכת יומא: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. כי אם בני חושך לא היו נלחמים את המלחמה שלהם נגד הרומאים, אז ירושלים לא היית חרובה.
כמה דברים נוספים ניתן למצוא באתר הבא; למשל, במסמך “חמישה קטעים על המילה בריון” הוסברה בין השאר המשמעות האמיתית של מושג “שנאת חינם” של מחבריו של התלמוד:
https://goo.gl/2SxSUy
באופן כללי מובן שכל מסקנות – גם אם הן חכמות וחשובות – אשר מבוססות על הפשט של האגדות ולא על הנמשל של הפשט – כל המסקנות כאלה גורמות רק לאסונות בלבד כי המסר של התלמוד לא נמצא בפשט שלו. אנו חייבים לפענח את הפשט של האגדות בשביל להכיר את המסר של מחבריו של התלמוד – כי הוא רק בנמשל של האגדות ולא בפשט שלהן!
הנה שתי דוגמאות של יכולת שלנו לגרום לעצמנו אסונות בגלל שימוש בפשט של האגדות והימנעות מפענוח של המשלים:
"קמצא ובר קמצא – מי הם באמת??!”
התשובה לשאלה הזאת (ועוד דוגמא אחת של סכנה שבשימוש בפשט של התלמוד) נמצאות באחת הקישוריות:
https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr או
https://barkamtza2007.wordpress.com או
http://cafe.themarker.com/post/2999984 – עם מידע נוסף.
https://polldaddy.com/js/rating/rating.js
אהבתיאהבתי
לגבי
"היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן.."
אצל משפחתו של אבי ממוצא עירקי, נהוג לומר "זו מצווה להוציא לפחות שערה אחת מחזיר".
אהבתיאהבתי