רוביק רוזנטל / לשון שותתת דם
מרץ 26, 2015 על-ידי ravmilimteam
ברשומה קודמת עסקתי במעמד העל שיש לגוף האדם בשפה. הפה והעין, הבטן והראש הם מקדמת דנא בסיס למשמעויות רבות, ולמצבנו בעולם. בין כל אלה זורם מה שאינו איבר בגוף אלא מצוי בכל מקום בגוף, נשאב אל הלב ופורץ ממנו, הדם.
לדם ולשפה סיפור בשפות רבות, והוא פרץ מתפקידיו הביולוגיים אל עולמות הנפש, החברה, הפוליטיקה והמוסר. בשפות השמיות הוא צץ כמעט בכל שפה ידועה, ובאמצעות אותם שני עיצורים: דמ. כך בערבית, ובאוגריתית, ובארמית, וכמובן בעברית. השאלה העולה היא מה הקשר שלו למילים דומות כל כך: אדמה, אדם, אדום. הסברה המקובלת שהמילה דם היא הקדומה ביותר. הצבע האדום הוא צבעו של הדם, האדמה נקראת כך עקב צבעה האדום. המקבילה לקשר הזה בערבית היא אדמת החמרה, כאשר דבר שצבעו אדום הוא אַחְמַר. על האדם נאמר בספר בראשית "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָֽאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה", והמעגל נסגר. עם זאת יש חוקרים הסוברים שהקשר בין 'אדם' ל'אדמה' אינו ברור כל כך.
הדם הפיזי משמש בעיקר במונחי רפואה, כמו "לחץ דם", "שטף דם" או בלשון הילדים "ירד לי דם". הוא זוכה למעמד מיוחד בטקסים דתיים יהודיים. בעת ברית המילה מטפטף דמו של התינוק, ונקשר ל'דם הברית' שזרק משה על המזבח, שהיה דם פרים. במשנה נכתב: "דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם התמצית אין חייבין עליהן". התלמוד הירושלמי מבחין בין מיני דם שונים, שלכל אחד מהם מעמד הלכתי שונה: "בין דם לדם, בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת". הדם התגלגל אל אגדה נוצרית על אפיית מצות בדם ילדים נוצריים, ומכאן המונח "עלילת דם", המיוחס היום לעלילה קשה ומופרכת בכלל.
המעבר של הדם מנוזל גוף למשמעות רחבה יותר מתרחש כבר במקרא. הדם הוא בראש ובראשונה סמל החיים. מהו כל האדם על פי המשנה? "בשר ודם". מי שפועל במסירות למען דבר מה מקדיש את "חלבו ודמו", גם הוא מונח תלמודי. הדם הוא סמל החיים, ומכאן גם סמל המוות. "דמו בראשו יהיה", אומר הנביא יחזקאל, כלומר, ההרוג שפשע אחראי לכך שנהרג. כאשר מתירים דמו של אדם, שוב כקביעה תלמודית, מותר להרוג אותו. ומהו "דם נקי" על פי ספר דברים? מותו של אדם חף מפשע. בכל המקרים האלה נקשר המוות למעשה מוסרי או בלתי מוסרי. ומה עושה פוליטיקאי הגורף הון פוליטי מאנשים שמתו במלחמה או בפיגוע? רוקד על הדם.
הדם הוא, על פי גלגוליו בשפה, סמל לאדם עצמו, לאופיו ולהתנהגותו. המתחרה של הדם על המעמד הנכבד הזה הוא הראש. בדרך כלל הראש נקשר ליסוד הרציונלי שבאדם, והדם לרגשותיו ויצריו. מה שאנו רגילים אליו ומזוהים אתו "הוא אצלנו בדם". אדם הנוטה לכעוס הוא בעל "דם חם", ביטוי הקיים במגוון שפות. בלדינו אומרים אפילו על טיפוס כזה "לָה סָאנְגְרֵי בּוּיֵינְדוֹ", הדם רותח. אם האדם כועס באופן מזדמן נאמר ש"הדם עלה לו לראש", גם כאן מקור הביטוי במגוון שפות. על אדם אמיץ נאמר ש"יש לו דם", הפחדן "אין לו דם", והפוחד פחד מוות "דמו קופא בעורקיו". מי שנתון בצער עמוק "לבו שותת דם", ומי שמנצל אחרים, בדימוי לעלוקה, הוא "מוצץ דם". איבה מתמשכת בתוך משפחה או קבוצה חברתית היא "דם רע", על פי התפיסה שכעס וטינה נאגרים בדם. בצרפתית "דם רע" מבטא דאגה. על פי המסורת היוונית האדם הסנגוויני, שהליחה השלטת אצלו היא הדם, הוא דווקא אדם אופטימי ואוהב חיים.
הדם נחשב סמל לקשרי משפחה. 'קרבת דם' היא קרבת משפחה, וכמוה 'קשר דם'. בעניין זה קובעת האמרה הידועה כי "דם סמיך ממים": קשרי משפחה, בעיקר אלה העוברים מדור לדור בדרך ביולוגית, חשובים מכל קשר אחר. הצ'כים מעדיפים אמרה דרמטית פחות לאותו רעיון: "החולצה קרובה מן המעיל". שילוב הדם כסמל החיים והמוות עם סמל המשפחה יצר את הצמד "גאולת דם" ו"נקמת דם". מקור שני אלה במקרא, וגם להם עקבות בעוד לשונות. נראה שהדם מאחד תרבויות רחוקות יותר מכל חלק אחר של הגוף.
הדם הכחול, המייצג שייכות למעמד האצולה, מקורו בספרדית: sangre azul. בני המשפחות הוותיקות בספרד רצו להבדיל בינן לבין המוּרים שהשתלטו על קסטיליה, והצביעו על כך שוורידיהם כחולים יותר. הסיבה לצבע הכחול הבולט היתה שהם היו חיוורים מן המוּרים. התלמוד רואה בצבעו של הדם דווקא סימן לשוויון. לכל בני האדם אותו צבע דם, כנאמר בארמית: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?": האם ראית שדמך סמוק יותר?
הדם העומד על הגבול שבין החיים למוות נקשר למקומות שבהם המוות הוא אורח קבוע: המלחמה והפשע. "ונתתי מופתים בשמיים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן", אומר יואל הנביא. הלוחם האמיץ נלחם "עד טיפת דמו האחרונה", וצ'רצ'יל הבטיח לעמו במלחמת העולם השנייה "דם, יזע ודמעות". מקורו של הניב בשירה הבריטית, הן אצל המשורר ג'ון דן ("רכבנו בדמעותייך, בזיעה ובדם") והן אצל המשורר לורד ביירון. הקשר בין הזיעה והדם צץ בצירוף "להזיע דם", ובסיסמה הצבאית המנמקת מדוע יש להתאמץ באימונים: זיעה חוסכת דם.
המעבר מן המלחמה הצבאית לעולם הפשע אינו חד כל כך. המניעים אחרים, אבל הדם הוא חלק בלתי נפרד מעולם העבריינים הכבדים. הפושע המקראי הוא "איש דמים", ולהורג חפים מפשע יש "דם על הידיים". לביטוי הזה שורשים באירופה כבר בסמלי האבירים, שביניהם נמצאו "ידיים מדממות", bloody hand, אבל התנ"ך הקדים אותם: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", אומר ישעיהו הנביא, וגם "כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן". "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה" אומרים הזקנים בספר דברים, בפרשת עגלה ערופה. היום הפך "הדם על הידיים" למונח משפטי במאבק בטרור.
הדם העניק השראה למי שהעניק שמות לפרחי ארצנו, והם הדומדמנית, הדמומית ודם המכבים, צמח רב שנתי ממשפחת המורכבים. שמו המלא: 'דם המכבים האדום'. השם נטבע ב-1917 על ידי הבוטניקאי אפרים הראובני, על פי אגדה שלפיה הפרח נובט בכל מקום שבו נשפכת טיפת דם. במקרא, יש לומר, לא רק לבני האדם יש דם אלא גם לענבים, שנאמר בשירת יעקב "כיבס ביין לבושו, ובדם ענבים סותֹה". אז הבה נרים כוס סנגרייה, אותו יין אדום, ששמו הספרדי מעיד על צבעו: היין שותת הדם.
עוד טורים, מאמרים ושאלות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
פורסם ברוביק רוזנטל | 12 תגובות
שווה להזכיר את הדמים במובן כספים. רוב השימושים העכשיוויים הם בסמיכות ברבים כמו "דמי חנוכה", "דמי בל יחרץ", "דמי הבראה". שימוש זה נעשה, אני מניח, בשל תפיסת חשיבות הכסף.
אהבתיLiked by 1 person
כבר נכתב בפינת הצוות של הבלוג על 'דמים' במובן כספים:
אהבתיאהבתי
שאלה: "בדמי ימיו" – איך זה מתחבר? האם זה מ"דם" או מ"דום"?
תודה גדולה על המאמר הנפלא
אהבתיאהבתי
ראה בויקימילון, מספר אפשרויות…
http://he.m.wiktionary.org/wiki/%D7%91%D7%93%D7%9E%D7%99_%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%95
אהבתיאהבתי
מסכימה עם התגובה הראשונה, דמים=כסף
אהבתיאהבתי
מעולה, כרגיל.
שאלה: את ליקוי החמה האחרון כינו: "bloody moon", מה זה?
אהבתיאהבתי
במקומות שבהם ליקוי הירח נראה – ניתן היה לראות את הירח בצבע אדום, כתוצאה מאבק אסטרונומי. אדום, דם, או באנגלית bloody 🙂
אהבתיאהבתי
"לא תעמד על דם רעך" (ויקרא 19:16) -ביטוי נהדר שאוסר להתעלם מחבר שנמצא בסכנה.
אהבתיאהבתי
אֲדָמָה-אַדְמָתִי,
רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,
רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,
רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.
אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם
שֶׁאָדַם וְנָדַם
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה!
אלכסנדר פן
אהבתיאהבתי
כבר האזכור הראשון בתנ״ך חזק:
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.
אהבתיאהבתי
"דליה גל אלגל : יפה ! – אבל. לדם יש גוונים שונים. (אדום/ארגמן/שני/כתום/ורוד/בהיר/ כהה) // אלוהים יצר/ברא את האדם – מעפר האדמה. זה אומר – שהאדמה קדמה לאדם, וגם כשם לאשה/נשים. הזוג הלשוני היה 'עפר ואדמה' / והזוג החדש הוא 'אדם ואדמה'./ אבל האדמה היא דומם… אז לאדם בוראים את חוה … והזוג-החי – הוא 'אדם וחוה' – שבו רק אדם שומר על ה'דם'… / חוה היא רק חיה… // וכך, השפה – מוציאה לאשה – את כל-הדם … את-הכוח-האישי, המשפחתי, החברתי, התרבותי … / הדם שייך לגבר – גם לפי הריבוי : 'דמים". / דמן – הוא דומן / מדמנה…//" 27.3.15. (C). דליה גל אלגל.
אהבתיאהבתי
הביטוי המקביל לנתפס על חם באנגלית הוא caught red handed והסיפור מאחורי הביטוי הינו כזה : יד אדומה הייתה מזה שנים סמל תרבותי של מחוז אלסטר בצפון אירלנד. אחד המיתוסים הרבים באשר למקורו הוא הסיפור של מירוץ סירות בו הראשון שיגיע לחוף אלסטר יהיה לשליט המחוז, אחד המתמודדים הבטיח את זכייתו בכך שכרת את ידו והשליך אותה לחוף לפני יריביו. עוצמתו של הסמל נשארת ומשמשת בדגל אלסטר, בשנות השבעים קבוצה של נאמני אלסטר קראו לעצמן קומנדו יד אדומה.
אהבתיאהבתי