תקופות של מהפכה ושינויים רדיקליים מטלטלות גם את הלשון. המצב החדש דורש מילים חדשות, מחפש משמעויות חדשות למילים ישנות, וגם יוצר צירופי לשון חדשים. המהפכה הציונית לא יצאה מכלל זה, וכאן באו לעזרתה סופרים, פוליטיקאים ועיתונאים. אחד הצירופים המכוננים האלה הוא "כור ההיתוך", ואליו חברו האנגלית והתנ"ך. הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כתב בשנת 1909 את המחזה melting pot, דהיינו, כור היתוך, ובו תיאר את מצב המהגרים בראשית המאה העשרים. כור ההיתוך מקורו במקרא, וכבר שם הוא משמש דימוי. יחזקאל מתנבא: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ". הנבואה קטלנית למדי: החוטאים יגיעו לירושלים, ויהפכו לגוש מתכת בתנורו הזועם של אלוהים. זנגוויל מדגיש גם הוא את קשיי המהגרים להיקלט בחברה חדשה, אבל האידיאולוגיה הציונית, שאף התעצמה אחרי קום המדינה, ראתה בכור ההיתוך רעיון נכון: כולם יהיו ישראלים, רצוי בדמותם ובצלמם של המייסדים.
גם הברית החדשה תרמה לקבוצות החלוצים תרומה משלה: "מלח הארץ". הביטוי הזה מתייחס עד היום למי שפועל בגופו ובאורח חייו לבניין הארץ ומשמש במעשיו מופת. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו.
"מלח הארץ" התגלגל לעברית ממגוון שפות. באנגלית אומרים salt of the earth, בגרמנית das Salz der Erde, בצרפתית: le sel de la terre וברוסית: sol zemli. הסופרים וההוגים העבריים אימצו אותו כבר לפני מאה שנה. הוא מופיע אצל משה לייב ליליינבלום ומאוחר יותר אצל יוסף חיים ברנר, שכתב במאמרו "למה רגזו": "הם, אחרי ככלות הכל, חלוצים נאמנים, מלח-הארץ ופאר-האומה". ס. יזהר כותב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "הם היו זמרת הארץ. מלח הארץ. אדוני כל הארץ".
"מלח הארץ" נועד לרומם ולשבח, לעומתו "אבק אדם" נועד להציב רף תחתון בהיררכיה הציונית. מלח הארץ הוא האקטיביסט, החלוץ, "אבק אדם" הוא יצור חסר זהות, הנע כעלה נידף בתלאות ההיסטוריה היהודית. הביטוי נטבע ככל הנראה לראשונה על ידי הסופר דוד פרישמן בשנות העשרים. מנהיגי היישוב השתמשו בו תחילה ככינוי לניצולי השואה, ומאוחר יותר ככינוי לעולי ארצות המזרח. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, כתב: "הרצל הפך אבק-אדם הנישא על ידי רוח מצויה לעם המנסה לעצב את גורלו המדיני". ברל כצנלסון השתמש בביטוי לתיאור עולי העלייה השלישית, הרביעית והחמישית. הוא שאל: "כיצד ניתן להפוך אבק אדם זה למחנה עובד, בר-הכרה ובר רצון, לחטיבה חברתית מלוכדת ואיתנה". גם ניצולי השואה לא ניצלו מנחת לשונו של הביטוי. משה בַּיירַך, ניצול שואה, כותב על חבריו: "קשה היה לתאר שאבק אדם זה יהיה מסוגל להמשיך להתמודד עם הבעיות הקשות". מאוחר יותר כבר התגלגל מחזור אבק חדש לארצנו. בן גוריון חזר אל הביטוי האהוב עליו, ואמר על יהודי המזרח: "והגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם. הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית … היא מלאכה לא קלה".
האירוניה הלשונית היא ששני הביטויים הם דימויים קרובים. המלח מפוזר על הארץ ונאסף. האבק עולה מן הקרקע ומבקש לגבש אותו לגוש אדמה מלוכד. כל אלה גם דימויים אופייניים לתקופה שבה לא התביישו לדבר על קולקטיביים ולטשטש את פרצופו של הפרט, וזו אחת הסיבות שהם אינם בשימוש עוד. שריד למחשבה הזו אפשר למצוא בביטוי המפורסם של יצחק רבין "נפולת של נמושות", המתייחס לישראלים שירדו מן הארץ. רבין טבע את הביטוי בהיותו ראש ממשלה, בריאיון חגיגי בטלוויזיה ביום העצמאות 1976. הביטוי עורר התנגדות כבר כשנאמר, אבל עולם הדימויים נשאר: ליקטנו את המלח מן האדמה, הפכנו את האבק לרגבים, ואת הפסולת שלחנו חזרה לאומות העולם, והרי לכם פעולת מיחזור לתפארת.
רוביק רוזנטל / אבק אדם בכור היתוך
פברואר 26, 2013 על-ידי ravmilimteam
בהקשר זה – מעניינים הפירושים השונים ל"כי האדם עץ השדה" (דברים כ', פס' 19).
אהבתיאהבתי
שלום רוביק! כמנוי וותיק לרב-מילים, אני תמיד קורא בעיון רב ובהנאה את איגרותך. דבר כזה לבטח לא מפתיע אותך! אבל מה שכן אמור להפתיע אותך זה לדעת שלעתים הן מהוות בשבילי רמז לכתיבת מאמר דומה הנוגע לשפה הבין-לאומית האמיתית "אספרנטו". מאמרים אלה, גם מוקלטים, מופיעם ב"מרשתת" (http://members.aon.at/aldone/retradio)
בהערכה,
Gian Piero Savio
אהבתיאהבתי
ןמה עם הביטויים:הוא עץ,הוא קרש,הוא דיקט,קרש מעובד
אהבתיאהבתי
אילן שאלת שאלה חשובה מאוד … מה קורה באמת איתם?
אהבתיאהבתי