אז מה עושים עם הבג"ד כפ"ת הזה? יעקב פרוינד קבע את הצירוף "בֶגֶד כֶפֶת" כשם לכתונת משוגעים, ואכן, בגד כפת היא מין כתונת משוגעים המבלבלת את דוברי העברית היום על כל צעד ושעל. למעשה, לא כל הכתונת, אלא אותיות ב'כ'פ', כך שבהמשך לשעשועי המילים אפשר לומר שדוברי העברית לכודים בכַף הקלע של אותיות ב'כ'פ', והן ייקראו מעתה אותיות בְּכַף.
מה בעצם הבעיה? הבעיה היא שאפשר להגות אותן בשתי צורות, דגושה ורפה. בעוד בכל שאר העיצורים שאינם בחבורה המתבדלת של "הֶאָח רֵעַ" האוזן העברית היום אינה מבדילה בין הדגוש והרפה, באותיות בכף ההבדל נשמע היטב, ולא ניכנס כאן לדקדוקי ההסבר הפונטי לכך.
אותיות בכַף הן חוליית מיקוש. הסיכוי של דובר העברית שלא להיכשל באחד מכללי ההגייה המורכבים של אותיות בגד כפת שואף לאפס. היכן נמצאים המוקשים? קודם כל במפגש הבעייתי בין אותיות השימוש, בעיקר אותיות וכלב, עם אותיות בכַף. לכאורה אין בעיה. אומרים בְפועל, בְּכוסו ובְכיסו, ירקו בְּפרצופו. אלא ששפת הדיבור איננה אוהבת את החוק, ומעדיפה בדרך כלל לשמור על הדגש. החלטתי לעשות לבֵּיתי, יאמר הפוליטיקאי, זרקתי את זה לְפַּח אשפה, כ' רפה היא הקשה מכולם לעיכול. היא נשמעת כמו ח' ויוצרת מוזרויות, ומכאן הסיסמה הקבועה של נתיבה בן יהודה ז"ל נגד חוקי בגד כפת: "נזירה וחומר", ובהתחכמות, "כל קצין וחצין".
מוקש נוסף טמון בשורשים המכילים אותיות בכף, בעיקר בע' הפועל. למשל, מי עלֵי אדמות ארצנו אומר "לרַכֵּל"? המילונים פטרו עצמם בקביעה שמדובר בשפת דיבור. נו, באמת. ומי אומר ניכּוס, מלשון נכס? זה נשמע ממש גס. וגולת הכותרת: לכַכֵּב, או גרוע מזה, כּיכּוב. ומתי שמעתם לאחרונה את צורת הריבוי התקנית מָסַכִּים? גם הצורות למכור ולשכור נשמעות בכ' רפה, וכן לחבוש ולנפוש ועוד ועוד. במקרים מסוימים העמידה על דקדוקי אותיות בכף מביכה. הידעתם שיש לומר שְפַנְפַּנּוֹת וכְלַבְלַבִּים?
במקרי בכף רבים החוקים אינם ברורים, והמפלט של "לשון דיבור" נשמע מאולץ. מהיכן צצה המילה לֶבֶּן, אותו מאכל חלב פופולרי של פעם, ואחותו הצעירה לֶבֶּנִיָיה, המוכרת לדורות הצעירים רק ממתקני הזיקוק במפרץ חיפה? הרי זה משקל עברי לכל דבר, משקל הסגוליים. כאן יש גיור למחצה המלה הערבית המקבילה לַבַּנ, אחותה הבכורה של הגבינה הפופולרית "לַבַּנֶה". ב' דגושה במקומות לא צפויים היא סימן ההיכר של הניב הגלילי שהיה בשימוש בעיקר ביבנאל ובראש פינה, כמו במשפט המפורסם "שבעים זבּובּים נבזים על הקירות הלבּנבּנים". יש דוגמאות לא מעטות בעברית המדוברת למעבר מהרפה אל הדגוש: עבור למצב שכּיבה! שפּוֹך! שבּוֹר ימינה! ועוד ועוד, ומאידך תיקוני יתר ההופכים דגוש לרפה: בַפועל, מֵכֵיוון.
קבוצה מיוחדת של מילים ושורשים היא שוברת לשון סדרתית, קבוצת צמודי כ"ח. מי שמוכן לחזור פעמיים ברצף על המשפט 'הכחשתי שהמכחול נכחד' תוך שהוא שומר על הכ' הרפה יזכה בכדור נגד כאב שיניים. הבלשן יצחק אבינרי בא כאן למצוקת הדוברים העבריים לפני יותר מיובל שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". אבינרי מזכיר שכבר במקרא מופיע דגש במקרים דומים כמו במילה "להצּפינו" (שמות ב', סיפור משה בתיבה) הקרויים "דגש לתפארת הקריאה", ומוסיף: "לא אדע תפארתם מהי, אך דגש קל על להכּחיש ולהכּחיל – באמת לתפארת הוא, להקלת הדיבור".
תופעה נרחבת בעולם הממוקש הזה היא מילים לועזיות ושמות לועזיים המתחילים באותיות בכַף. הניסיון לאכוף עליהן (ולא לאכּוף, כפי שאומרים רבים גם בתקשורת) את חוקי בכף מגוחכים. כך הוא בשמות מקומות. אנחנו יודעים כבר מזמן שאין לומר בפָריז או בבֶרלין, אבל האם באמת יש מקום כזה, בת ים, בב' רפה, מושב בשם פדיה בפ' רפה, ועיר בשם חרמיאל? אין לומר פַּנטזיה או פּוספטים, אבל מה עם מילה חצי מגוירת כמו כימיה? על כך כותבת נתיבה בן יהודה בספר שיֵצא לאור בראשית 2013 בהוצאת כתר בעריכת כותב שורות אלה, בשם "מחברות נתיבה": "פעם היה אצלנו: חימיה! אז עשו כימיה, ומזה יצא כּימייה. נו, אז מה עם פיסיקה (או פיזיקה)? פּיסיקה?!" ומה עם פִרְגֵן? הפועל הזה, הכה נפוץ וכה חיוני שמקורו ביידיש, יישאר לנצח 'סלנג' בניגוד לחבריו טרפֵּד ודקלֵם, רק מפני שאתרע מזלו להיפתח בפ' רפה. זה גם גורלו של שם התואר המצוין 'פַלְצָני'. בכל השפות, כולל באחותנו הערבית, פ' רפה היא אות עצמאית המייצגת יצור פונולוגי עצמאי, ורק בעברית פ' רפה כפופה לפ' הדגושה.
בעניין זה כתבה לי אם עברית: "אני משתדלת ללמד את בני איתמר בן השבע לדבר נכון, ובמסגרת זו מסבירה לו כמה כללים. כשדיברתי על בגד-כפת בראש מילה נתתי דוגמאות להבהרה. איתמר חשב על זה רגע ואז אמר: 'אה, כן?? ומה זה פֵיָה???' האמת, נשארתי ספּיצ'לֶס". עניתי לה כי פֵיָה היא מילה שנולדה מדמיון הצליל ל-fee הגרמנית ו-fay האנגלית באותה משמעות. משקלה עברי, כמו במילה 'שֵיָה', אך במילונים היא מוגדרת לועזית. פֵיָה, ילד מתוק, היא מילה עברית יפהפייה, ולעזאזל הבֶּגֶד כֶפֶת.
רוביק רוזנטל / כתונת המשוגעים של השפה העברית
נובמבר 15, 2012 על-ידי ravmilimteam
ןאף על פי כן (כף רפויה) יש ללמד לבטא נכון לי אין בעיה לאמר הכחשתי בכף רפויה כי אני מבטא את האות ח גרונית וחבל שבגלל עלגים למינהם צריך לשנות את המקור
אהבתיאהבתי
זה פשוט מייאש שאנשים לא אוהבים את השפה ולא יודעים מה כן ומה לביתי עם דגש בב' דורש לפחות סטירה לדובר.כבר רבתי עם החמורה רמון שמככבת עם לככב בעיוות הדגש.אמרתי לה יש לי 10 באוניברסיטה בדקדוק בערבית אבל היא אטומה וטיפשה
אהבתיאהבתי
לא רק אותיות "כח" מקשות על הדיבור אלא גם "חכ" אם כי אינני מכיר רבות חוץ מהמילה חכליל. פעם יכולתי ליחס זאת לאשכנזים שאינם מסוגלים לבטא ח' גרונית אבל היום כמעט הכל מדברים ב-ח' אשכנזית ולכן הקושי הרב. דוברים מזרחיים זקנים כמוני אינם מתקשים כלל בצירופים אלה
אהבתיאהבתי
מה לגבי שמות של אנשים? תמיד נראה לי מוזר (ביחוד כשאני מקריא סיפור לילדים שלי), כששמות כמו בני, בתיה וכוכבה משתנים פתאום, כשיש אות שימוש בהתחלה.
אהבתיאהבתי
כרגיל מאלף ומרתק. באשר להשמטת הדגש הקל ב"ריכל":
הטיית שורש זה בבנין פיעל היא המאוחרת בהטיותיו (תקופת ההשכלה ואילך). האם עברו להשתמש בו בשל הבלבול בין רכל (כ' רפויה, בנין קל, מלשון רכיל), שנהג בתקופה הקודמת, לבין רכל (ר' קמוצה, בנין קל, מלשון מרכולת).?
אהבתיאהבתי
ומה הכלל במילים שהן שמות או "עברותים", למשל – בכייף? בפוריה?
אהבתיאהבתי
בדומה ל"לאכוף" שהוגים כמו "לעקוף", יש גם בלבול מרגיז בין "לכמת" ו"לקמט".
אהבתיאהבתי
אחד החביבים עלי בתחום: לפספס/פיספסתי
אהבתיאהבתי
אחד התענוגות המוזרים שלי הוא להתהדר שיש לי גיס בְּכַרְכּוּר יישוב הסמוך לְפַרְדֵס-חנה. נראה שיועיל מאוד להפוך את ה"בקיצור" ל"בכיצור".
אהבתיאהבתי
וכבר נשמע במקומותינו: "הוא הצטיין לא רק כְּכַנָּר אלא גם כחומפוזיטור…
אהבתיאהבתי
במקום המילה המושאלת מאידיש 'לפרגן', אפשר להשתמש במילה העברית המקורית 'ריתה' (בניין פיעל).
אהבתיאהבתי
על כך נאמר: כל קריין וחריין – אוכל גבינה בחפית ושותה תה בחוס.
אהבתיאהבתי
באמת מצחיק
אהבתיאהבתי
בעיות הבג"ד כפ"ת הן כמו חור בשן: הלשון פשוט אינה יכולה להפסיק לגעת בכאב הזה.
שתי שאלות:
1. מדוע בטקסטים מקראיים ובתפילות אין יישום של בג"ד כפ"ת? ממה שאתה כותב משתמע שמדובר בסוגייה עתיקה למדי, ואני מוצא מלים רבות שפותחות באותיות בג"ד כפ"ת רפויות.
2. השאלה הקודמת מעלה אצלי שאלה בסיסית יותר: כיצד ומתי התקבע הקוד הלשוני העברי? האם הקוד הלשוני הינו הומוגני או שישנן חילוקי דעות (כמו למשל במקרים ספציפיים שאתה מעלה ברשומה הזו)? והאם בכלל יש קוד לשוני אחיד ומה יחסיו עם האקדמיה העברית ללשון כיום? (האם היא "רשאית" לשנות אותו?)
תודה מראש
גיל.
אהבתיאהבתי
בתנ״ך, באופן כללי וגם בסידור, יש הקפדה על הדגשה נכונה של אותיות בג״ד כפ״ת. אבל הכללים קצת יותר מורכבים. לדוגמא, גם טעמי המקרא (בתפקידם כמפסקי המשפט) באים לידי ביטוי.
מילה המתחילה בבג״ד כפ״ת הבאה אחרי מילה המסתיימת בהברה פתוחה, ומוטעמת (המילה הקודמת) בטעם מחבר (קדמא, מרכא וכד׳) באותה מילה האות הראשונה תהיה רפויה. אפשר לחשוב על זה באופן הבא: במקרא ובסידור, לעניין דגש קל באותיות בג״ד כפ״ת, המילים סמוכות נחשבות למילה אחת ארוכה אם יש ביניהם טעמים מחברים.
וכמובן שיש הרבה יוצאי דופן…
אהבתיאהבתי
דוברי עברית נלעגת משום מה דווקא שומרים בנאמנות את כללי הבגד כפת כשהם אומרים
פֶּסטיבל וסֶפְטמבר ביניהם קריינים ברדיו שחקנים וכו'
אהבתיאהבתי
כשאמרתי לילדים בגן, עם העברית המצוחצחת שלי: לכו לקרא לפנינה, (במילרע מודגש, ל' בחיריק, פ' רפוייה ) תקנו אותי כולם במקהלה, כשהם מחקים את המלרע שלי: לא קוראים לה פנינה, קוראים לה פּנינה והדגישו את המילעיל.
דבורה
אהבתיאהבתי
מי אמר ש–פיה האות פ' צריכה לבוא עם דגש כי היא בראש מילה??? לא היא צריכה להשאר כפי שנשמעת במקור: F ' למה לשנות? תשמרו על המקור, אןלי יש יוצאי דופן אז קחו דוגמאות מהתורה, לא נראה לי שלרבנים יש בעיות כמו ללשונאים החדשים, הם שומרים על המסורת העתיקה,,, כדאי לבדוק עמם את החוקים ולא להמציא שפה חדשה
אהבתיאהבתי
מה שאותי מעניין זה ש"חוקים" פונולוגים הפכו לחוק בג"ץ, וחלקם כבר ממש לא אקטואלים. ומדוע "חוק" במרכאות? שהרי מדובר בחוקיות כלשהי (שמקורה בתצפיות) ולא בחוקים מבית המחוקקים. למשל, יש הטוענים שכל אותיות בג"ד כפ"ת היו בעבר דגושות, ומשום נוחות ההגיה (בתנועה) חלקן הפכו לרפות (כמו שכל האותיות היו פעם "סופיות" ולשם נוחות הכתיבה חלקן הפכו ל"רגילות"). ודבר דומה קרה לפתח הגנוב(ה) בסוף מילים כמו "ירח" ו"נוח" – אולי לדוברי עברית גרונית נוח לומר "נוח" בפתח, אבל לדובר בהגיה הספרדית אין שום בעיה לומר "מוח" כמו "מוך" ו"ירח" כמו "ירך". אז מדוע שומרים על החוקים הפונולוגים שכבר עבר זמנם? ומעבר לכך – מניין תחושת העליונות והגאווה שבתיקון (ובתיקון היתר) של דוברים אחרים? הרי השפה משתנה, וגם האנשים.
אהבתיאהבתי
ולי אישית חבל שאיבדנו את הצורה המקורית של הגיית העברית, זו שהבדילה אותיות רפות לדגושות גם באותיות גדת, שהיו בה הבדלים בים ט' ל-ת דגושה בין ק' ל-כ' דגושה, בין ח ל-כ' רפה ובוודאי בין ע' לא' לה' (בדור שלי, של ילדי שנות ה-80, עוד אפשר היה לשמוע ה' נהגית נכון פה ושם. בדור של הילדים שלי כבר לגמרי לא!), ושהיה בה שווא נח. מעניין שבשום מקום לא מדברים על אובדן השווא הנח, שמן הסתם היה אמור להשמע במקור כמו בהברות הראשונה והשלישית במילה computer, למשל
אהבתיאהבתי
בעיקר מעניין איך ייתכנו חוקים שהם לא רציונליים ?
ואיך נכון להתיחס אליהם ?
אהבתיאהבתי
עם כל אהבתי לעברית, הפוסט הזה הוא דוגמא טובה לדברים שהם בלתי אפשריים בשפה. חלק מהדוגמאות בפוסט ממחישות בדיוק את המילים שאי אפשר להגות (או שצריך להיות מופרע לגמרי בשביל להתעקש על הגייה נכונה שלהם).
אהבתיאהבתי
צ"ל הצפינו ולא להצפינו: וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ. אבל הדוגמה כלל אינה במקום, הדגש הרי אינו בא באותיות בכ"ף. הדגש (שאינו מציין הכפלה או שינוי במבטא!) כן מציין שהשווא הוא נע ולא נח ועל כן את רפיונן של אותיות בג"ד כפ"ת התוכפות.
אהבתיאהבתי
אילו אוהבי העברית ומוריה היו מקפידים או מטיפים להגיית האות ח' כמו אחותה בערבית, ניתן היה להתגבר על הקשיים שרוביק רוזנטל מעורר ברשימתו, לפחות ביחס לבלבול בין ח' לבין כ'.
רתיעת אלה המסוגלים להגות את הח' כפי שאמורים דוברי העברית להגות- כגון יוצאי המזרח שעלו לישראל ולא מעט ערבים מקרב תושבי הארץ, יש בה לדעתי משום התבטלות וחטא לח', והיא ראויה לבקורת סוציולוגית.
אביגדור
אהבתיאהבתי
כבר הרבה זמן לא צחקתי כפי שקרה כשקראתי את המאמר, ואני בהחלט יודע ומדבר עברית נכונה (אבל גם אני לא מושלם). פשוט נהדר. כל הכבוד רוביק רוזנטל.
אהבתיאהבתי
א. מאד נהניתי!
ב. מסכימה עם עניין ההגיה הנכונה של האותיות כמו שאבותינו הגו, למרות שאז השפה היא גרונית יותר
ג. על מה נלין? אני מגיעה לשני גני ילדים בהם הגננות – טובות ככל שתהיינה – אצלן השפה העברית רצופה לא רק טעויות אלא גם שגיאות שאזני נחרדת מהן. והילדים, שבבית לא מדברים בו עברית כלל, לומדים מהן. וכמה שהעברית שלי נכונה, אני נמצאת בגן לא די, ומה בגנים שאין בהם מישהו דובר עברית תקנית?
אהבתיאהבתי
לא מצאתי תשובה לתהייתי/תגובתי: "מה הכלל במילים שהן שמות או "עברותים", למשל – בכייף? בפוריה?"
אהבתיאהבתי
למיטב ידיעתי, כללי בג״ד כפ״ת לא חלים על מילים לועזיות, למעט מילים שבאו מערבית (מסתבר שגם להם יש ״בעיה״ דומה) והאות ׳כ׳ בראש מילה שמקבלת דגש קל, גם אם במקור הלועזי היא רפויה. (לדוגמה יש לומר כימיה, כוראוגרפיה או כלור בכף דגושה)
אהבתיאהבתי
ולגבי שמות? למשל: הייתי בפוריה?
האם מה שהשבת משמעו כי "בכייף" ה"כף" רפוייה?
אהבתיאהבתי
הכלל תקף גם לגבי שמות.
כלומר אתה יכול ללכת לפורייה, לבקר בכרמיאל ובבאר שבע כאשר בכולן האות הראשונה רפויה, אבל בפריז תבקר רק עם פ׳ דגושה…
אהבתיאהבתי
הבעיה אף מחריפה בניקוד התנ"כי, בו כאשר מילה מסתיימת באות אהו"י אין לאחריה דגש קל באותיות בגד-כפת. מישהו יודע מדוע?
אהבתיאהבתי
אני נוהג להגיד "לְכַמּוֹת" במקום "לְכַמֵּת" או "לְכַּמֵּת" (האות ת' בפועל הזה לא שורשית אצלי, ואני מתייחס לשורש הזה כשורש מגזרת נלי"ה) וגם זאת מבחינתי דרך להתמודד עם הקושי בהבחנה בין הפועל הזה לפועל "לְקַמֵּט". בנוסף, אני מציע את הרעיון שאותיות בכ"פ שהן תמיד דגושות או תמיד רפויות יש להוסיף דגש או רפה בהתאם גם בכתיבת השורש במובדד, לדוגמה: |פֿ-ס-פֿ-ס|, |ס-בּ-ס-ד|, |כּ-כֿ-ב|, |ר-כּ-ז|, |פֿ-ל-ר-ט-ט|.
אהבתיאהבתי
שלום רב ושאלה
כיצד נכון להגות את המילה כולם (everybody)? כ' דגושה או רפה?
תודה מראש
אהבתיאהבתי
אה, זה די פשוט.
לרוב יש לומר הכּול…
;^)
אהבתיאהבתי
היי צחי
ותודה
הסיבה שאני שואלת היא משום
שאני מכירה בחור נחרץ בדעתו שכאשר פונים לאנשים רבים בהודעה, למשל: "לכולם, המאוורר שבק חיים." הכ' תהיה רפה. אתה טוען שהוא טועה?
ושוב תודה (;
אהבתיאהבתי
היי נוגה, הבחור צודק לגבי ההגיה של המילה לכולם עם כף רפויה.
אני מתנצל על רוח הסטלבט שבתגובה שלי. אבל הטעות היא שלפי מירב ידיעתי התרגום של המילה everybody הוא לא "כולם" אלה "הכול".
"כולם" ניתן לומר על קבוצה שכבר הוזכרה. (Every one of them)
פשוט המילה כולם מורכבת משתי מילים, כול והם, כמו שהמילה כולנו מורכבת מהמילים כול ואנו.
במקרא "כי כל העדה (הנה הזכרנו על מי מדברים…) כולם קדושים"
אפשר לומר משפט בסגנון: הכול יודעים שהפוליטיקאים כולם #*×@!…
נראה לי שלמי שמפריעה הקפדה על כללי בג"ד כפ"ת, ממש לא יפריע שיגידו "כולם" במקום "הכול".
…וההיפך
אהבתיאהבתי