פיסוק הוא עוף מוזר בנוף הלשון. אי אפשר בלעדיו, אבל קשה מאוד להכניס אותו לסד של חוקים מוסכמים. יש לו חשיבות מכרעת בהבנת הטקסט, כפי שמעיד שמו של ספר מאלף באנגלית בשם "eats shoots and leaves". ללא פיסוק הוא אמור לעסוק בבעל חיים צמחוני, אבל בתוספת פסיק, "eats, shoots and leaves", הוא הופך תקציר למערבון. מצד שני, עודף פיסוק להקלת הקריאה קוטע את זרימת הקריאה ופוגם בהבנה. הפיסוק הוא הנשימה של הטקסט הכתוב.
השימוש בסימני פיסוק אמור אם כן להיעשות בתבונה ובחסכנות. אלא שלסימני הפיסוק נוסף עם השנים תפקיד חדש: הם רוצים לדבר. במקום למלא את תפקידם כהפוגות בדיבור, הם דווקא רוצים להשמיע קול, וקול רם. הרי הטקסט הכתוב שתקן, שלא לומר אילם, על כן גויסו סימני הפיסוק לגאול אותו משתיקתו.
ראשון הדוברים הוא "סימן הקריאה שופוני". סימן הקריאה נועד בעיקר לציטוטים שבהם הדובר משמיע פקודה, קריאת התפעלות או בהלה, אזהרה, נוסח "תצא בחוץ!", "הרוסים באים!", "אמאלה!" במקרה זה סימן הקריאה אכן מוסיף גוון דיבור, והוא מתאים לנאומים, לקריאות התרגשות וכדומה. אבל מה קורה כאשר הכותב מוסיף סימני קריאה לטקסט שלו עצמו? כאן הוא אינו צועק, אלא בא לומר, "תראו עד כמה מרעיש הסיפור שלי, תראו עד כמה מזעזע המצב". הבה נוסיף סימני קריאה למשפט אקראי מתוך "מיכאל שלי" לעמוס עוז: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה! שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט!" ממש כמו משה סנה, שלפי ילקוט הכזבים רשם בשולי טקסט שהכין לנאום: להרים את הקול כי הטיעונים לא משכנעים. ראוי להזכיר כאן שהכתיבה באינטרנט חובבת סימני קריאה, לפעמים תריסר ברצף, שהרי הכתיבה באינטרנט היא כתיבה דמוית דיבור.
הסימן השני בחבורה הן "מרכאות ההתנצלות". למרכאות תפקידים טכניים חשובים. הן מציינות ראשית וסיום של ציטוט, מבחינות שם של מוסד, ספר או כותרת מן הטקסט השוטף. אבל גם המרכאות רוצות לדבר, והפעם הן אפילו חותרות תחת הטקסט: אמרתי מה שאני מתכוון, אבל לא התכוונתי למה שאני אומר, ואם התכוונתי, אני מתנצל. מרכאות ההתנצלות צצות לפעמים סביב מילה לועזית, מילת סלנג ואפילו מילה גבוהה. הן מופיעות סביב אמירה הנראית לא תקינה פוליטית. ומה בספרנו? "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא "ידידתו" של מיכאל עוד מימי היותו "סטודנט"". עָלֶק ידידה ועָלֶק סטודנט. מרכאות ההתנצלות תמיד מיותרות, או כפי שאמר המכוער אלי וולך, בהתאמה לענייננו: אם אתה רוצה לדבר, דבר, אל תתנצל.
הסימן השלישי הם "הסוגריים המדרגים". גם לסוגריים תפקידים חשובים, כגון ציון פרט טכני משני, שנות חייו של אדם וכדומה. אבל בטקסט רצוף הם זכו לתפקיד נוסף: הם מודיעים לנו שהטקסט הנתון בהם לא ממש חשוב. טקסטים רבים ערכתי בחיי, ושוב ושוב צצו שתי אמיתות. האחת, הטקסט בסוגריים המדרגים מעניין לעיתים קרובות יותר מן הטקסט שמחוצה להם. ושתיים, כשמסירים את הסוגריים הטקסט הופך שוטף ומעניין יותר. ולמשפט ההדגמה האומלל: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל (עוד מימי היותו סטודנט)".
הסימן הרביעי הן "שלוש נקודות ההתעלפות". לשלוש הנקודות תפקיד טכני מוגדר: הן מציינות דילוג בתוך ציטוט. כשהן רוצות לדבר הן צצות בסוף משפט או באמצעו ואומרות: וואו, מה שכתבתי עכשיו זה ממש שיואו, להתעלף מזה. לעיתים מרמזות שלוש הנקודות על סוד מרעיש. "ערב אחד באה לביתנו… ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט…" בעבר היו שלוש הנקודות נפוצות מאוד בכתיבה, בעיקר בדיאלוגים, ששם יש להן הצדקה חלקית. אבל הן, כמו מרכאות ההתנצלות, הסוגריים המדרגים וסימן הקריאה שופוני מעידות על כתיבה לקויה ועל כותב חסר ביטחון.
ומה כן? במשפט הדוגמה המקורי הסתפק עמוס עוז בנקודה אחת ובפסיק אחד: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט". שימו פסיקים, על פי קצב הנשימה של הטקסט, ונקודות. סימן שאלה כשמוכרחים, ובמקרה חירום ממש: נקודה ופסיק. תנו למילים לדבר.
בעולמנו האינטרנטי, כשהמילה המוקלדת מחליפה בכל-כך הרבה מקרים את הלשון המדוברת, ומסרים מועברים בקיצור ובמהירות, סימני הפיסוק משתדרגים והופכים להיות הרבה יותר מסדרני טקסט — הם הופכים להיות מביעי טקסט.
לדעתי יש דווקא מקום לסימני קריאה יהירים, שלוש נקודות מתגרות, מרכאות מרככות, סוגריים מסדרי עדיפות, ולמהדרין גם סמיילי קורץ / עצוב / צוחק וכיוב'.
הם הופכים להיות חשובים כל-כך!
שהרי אחרת איך ישמע הקורא את הטון שעושה את המנגינה של הדברים, של המילים?
וחו"ח יובנו שם הדברים אחרת לחלוטין ממה שנכתבו כאן…
וכבר נאמר ""מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; …".
אהבתיאהבתי
אהבתי מאד
אהבתיאהבתי
מאחר שלין טראס, מחברת הספר שהזכרת, היא כותבת מצחיקה ביותר, אני חושבת שאפשר לייחס את הכותרת שלה לא למערבון אלא להתנהגות הנפוצה בקרב מאהבים גברים…
בכל מקרה, תודה על טור(ים) מרתק(ים).
אהבתיאהבתי
קודם כל החיים אחרכך המוות, כיוון שאין משמעות למוות אם אין לפניו חיים. על כן ״חיים ומות ביד הלשון״!!
אהבתיאהבתי
בציטוט, כמו בציטוט, יש לצטט ככתבו וכלשונו (או במדויק בשם אומרו…), ולכן: "מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִּרְיָהּ." (משלי י"ח, כ"א)
אהבתיאהבתי
בכל זאת הפריע לי, שאין פסיקים בין חלקים כוללים בספרו החדש של עוז "בין חברים" שאהבתי מאד.
אהבתיאהבתי
המרכאות הנ"ל ממש לא מתנצלות, להפך: לרוב הן ציניות, לועגות, מלגלגות, עוקצות, נושכות… או בקיצור, זו דרך מצוינת ומקובלת להבעת אירוניה (עד כדי כך שחזרה מהכתב לשיחה הפרונטלית והומצאו ה-air quotes; יש פרק נפלא בחברים שבו ג'ואי חושף שאין לו מושג למה אנשים מתכוונים כשהם עושים את התנועה הזו) ומוטב שהכותב ידגיש את האירוניה ולא ישאיר אותה לניחוש הקורא (זה פתח לאי הבנות שחלקן לא נעימות במיוחד).
אהבתיאהבתי
פרק נפלא בחברים?
אוקסימורון.
אהבתיאהבתי
אמנם נושאי הפוסט יותר עכשווים. עדיין אני מאוד אוהב להשוות את הפיסוק המודרני לטעמי המקרא. הטעמים מצליחים לתת מגוון רחב של ניואנסים של הפסקה. מעין פסיק, בן-פסיק, בן-בנו של פסיק וכדומה. וע"י כך לתת קצב פנימי ופרשנות קריאה לטקסט.
תודה על ה"פוסט"!!!!!!!
אהבתיאהבתי
בעניין "הסוגריים המדרגים" (המרכאות הכפולות במקור, הסוגריים עכשיו שלי):
אהבתיאהבתי
כדאי לשים לב לעובדה נוספת, והיא שהסוגריים מושכים תשומת לב. ייתכן שהטקסט מעניין יותר אחר-כך, בלעדיהם, אבל – לא בטוח שהייתָ מקדיש מחשבה לתוכנם אילו לא היו במקום.
אהבתיאהבתי
הטור הזה נכתב ממש בלשון עממית. אני לא יודע מה לחשוב על זה.
אהבתיאהבתי
המירכאות הנ"ל ממש לא מתנצלות, להפך: לרוב הן ציניות, לועגות, מלגלגות, עוקצות, נושכות… או בקיצור, זו דרך מצוינת ומקובלת להבעת אירוניה (עד כדי כך שחזרה מהכתב לשיחה הפרונטלית והומצאו ה-air quotes; יש פרק נפלא בחברים שבו ג'ואי חושף שאין לו מושג למה אנשים מתכוונים כשהם עושים את התנועה הזו) ומוטב שהכותב ידגיש את האירוניה ולא ישאיר אותה לניחוש הקורא (זה פתח לאי הבנות שחלקן לא נעימות במיוחד).
אהבתיאהבתי
לק'י
לדעתי, סימני הפיסוק ה'מעידים על כתיבה לקויה ועל כותב חסר ביטחון' יש הרבה מקום שכן לפעמים הכותב רוצה לגרום לקורה להבין את הרעיון בלי ממש להגיד להגיד אותו כי כשהאדםכאילו שותף בהסקת המסקנה יכול להיות לזה השפעה יותר גדולה על הקורא, סוג של דמגוגיה נכתבת.
אהבתיאהבתי
לדעתי לסימני הפיסוק…
אהבתיאהבתי
'מוות וחיים ביד לשון' – כך כתוב במקור.
אגב: מתי מתאים להקיף במרכאות כפולות ("ככה"), ומתי – במרכא בודדת ('ככה')? האם ישנו כלל בעניין הזה? אשמח לדעת.
תודה מראש ומלב!
אהבתיאהבתי
[…] בעודי כותב פוסט זה בא רוביק רוזנטל בבלוג מורפיקס ומקטרג על תופעות פיסוק […]
אהבתיאהבתי
באשר לגרשיים, אני מבדיל בין "—–" ל- '—–'
כשאני כותב אני משתמש באפשרות השנייה כדי לציין טענה שלי שאינה בבחינת ציטוט או שם מדויק ולכן לא יכולה להתהדר בגרשיים רגילים.
למשל: "התובע דורש מן העד להיות 'אולטרה קפדן' בדבריו".
התובע לא השתמש במונח המדויק אולטרה קפדן, אני הוא זה ששם בפיו את המונח הזה, שמתאר לדעתי בפרפרזה את משמעות דברי התובע. לכן אני שם אותו בין גרשיים אבל גרשיים בדידים, כדי לא להיות מואשם בציטוט לא מדויק.
מקווה שהובנתי.
הראל
אהבתיאהבתי
לצערי קיימות שתי אוכלוסיות שעדיין נזקקות לעזרת סימני הפיסוק: בני הנוער, המדברים וקוראים בעברית עילגת, והעולים החדשים, שעדיין לא השתלטו על השפה המוזרה שלנו. ולכן אני חושבת שעדיין יש תפקיד חשוב לסימני הפיסוק..
אהבתיאהבתי
תודה לך רוביק על הרשומה.
לא הצלחתי למצוא את המקור, אבל זכורה לי השוואה משובבת לב בין סימני הפיסוק לבין תבלינים. סימן הקריאה, הפסיק והנקודה הם כמו מלח, פלפל וסוכר, ויש להשתמש בהם בחכמה, שכן היעדר סימני פיסוק סופו בטקסט תפל, ואילו שימוש יתר בהם שורף את הלשון.
אהבתיאהבתי
תודה לך רוביק על הרשומה.
לא הצלחתי למצוא את המקור להשוואה משובבת הלב בין סימני הפיסוק לבין תבלינים. הכותבת או הכותב הכריזו שסימן הקריאה, הפסיק והנקודה הם כמו מלח, פלפל וסוכר, ויש להשתמש בהם בחכמה, שכן היעדר סימני פיסוק סופו בטקסט תפל, ואילו שימוש יתר בהם שורף את הלשון.
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
חיה
סימני הפיסוק, הקריאה!, השאלה?, "מרכאות", (סוגריים) ועוד… בני הנוער לא מכירים אותם, כי הם לומדים רק כדי לעבור את הבחינות. המורים עצמם אינם מקפידים על הניקוד.
לעומת זאת."עוללינו" מגיל אפס, משחקים במחשבים, משחקים ב"אייפון" בקלי- קלות.
ומלמדים אותנו הסבים והסבתות לעבוד על המחשבים. אני כשלעצמי אוהבת את הניקוד.
אהבתיאהבתי
החכמתי
אהבתיאהבתי
קרא שוב את ה"המשפט המקורי" של עמוס עוז (שנכתב בסוף) וראה כמה אינפורמציה חסרה לעומת המשפטים עם ה"הפיסוקים המיותרים". אולי זה מתאים לספרו של עמוס עוז ששם הקטע מובהר מספיק, אך בעולם האינטרנטי שבו הקיצור והמהירות הכרחיים יש צורך בסימניים חפוזים כדי להבהיר נקודות בעלות משמעות.
אהבתיאהבתי
trilliane, אני דווקא בדעה שהקוראים מסוגלים להבין את האירוניה בעצמם ואין צורך לעזור להם במרכאות המתנצלות (איזה שם קולע!).
מצד שני, בכתיבה אישית אני דווקא אוהבת את השימוש בסוגריים למאמר מוסגר שאינו ממש ממין העניין אבל קשה להתאפק מלהזכיר אותו.
ובעניין סימני הקריאה המרובים באינטרנט, נתקלתי לא מזמן בביטוי המענג "מכה על ח'", שפירושו "מקיש בהפרזה על כפתור הח' במקלדת כדי לציין צחוק בצ'ט", יעני חחחחחחחחחח.
תודה רוביק על עוד פוסט משעשע ומחכים.
אהבתיאהבתי
תרגמתי את הספר "רומן ביער" של אן רדקליף, והשתגעתי מהפיסוק. משפטיה ארוכים ומפותלים עד אין קץ ומנומרים באלפי פסיקים, נקודה ופסיק וכו' וכו'. לקראת ההדפסה ניפיתי המון מהם ועדיין נשארו טונות. הפיסוק אצלה אכן יוצר חוויית קריאה שונה – איטית, דיבורית,כל מילה חשובה. וזה מענין כשלעצמו.
אהבתיאהבתי
Reblogged this on רבדים.
אהבתיאהבתי