בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לסמלים ולדימויים בשפה יש לעיתים מסלול חיים מלא הפתעות. מסלול כזה צפנה השפה למילה שנשכחה אי שם באגף הבריאות במחלות הקלות שאינן ניתנות לריפוי: הנזלת. הנזלת עצמה היא מילה שחידש בן יהודה במשקל המחלות, לצד האדמת, השעלת והצהבת, משקל שבו יצר בעיקר ד"ר אהרן מזי"א. אבל הנזלת הצליחה להפוך לדימוי כללי, ואפילו לסמל, בנוסח "מנוזלי כל העולם, התאחדו". הילד עם הנזלת הוא סמל לילדים המדוכאים במרחב הרב תרבותי והרב לשוני. יוצרי "זו ארץ זו" גם הגו דמות שהיא יורשו של דנידין הרואה ואינו נראה: "זלמנזל הנוזל ואינו מנוזל".

הילד המנוזל הראשון נחת בישראל יחד עם דוברי היידיש ועם יוצאי רוסיה: סמארקאץ' היה לאורך שנים רבות שם נרדף לפרחח, בעיקר כשמדובר בילדים. הוא הפך גם כינוי גנאי לבוגרים יחפנים וחסרי חשיבות. חבר הכנסת הצבעוני דוד הכהן נהג לשלב אותו בהופעות פומביות. סמארק הוא נוזל האף, מילה שבשנות החמישים נהגו לבטא אותה בגועל מופגן.

גם הלדינו הביאה את המנוזל שלה, מוקו בשפה זו היא ליחת האף, וממנו נגזרה גם המילה המקבילה לסמארק, מוֹקוּס. מוֹקוֹזוֹ הוא על פי המילון לדינו-עברית של אבנר פרץ "זב חוטם; כינוי לאדם טיפש ושחצן". על ילד קטן אומרים בשפה זו "דָנִידָה לָה קָאיֶה אֶל מוֹקוֹ", חוטמו עדיין זב. "קֶידָאר מוֹקוֹס אֶנְקוֹלְגַנְדוֹ" פירושו להיות ללעג ולקלס, מילולית: להישאר עם נזלת תלויה. מוקו הוא כינוי גנאי קשה האופייני לשפת עבריינים. הקריאה "מוֹקוֹ!" פירושה "זהירות, יש כאן מלשין, נסתלק!" בשפת האסירים מוֹקוֹ הוא כינוי גנאי לסוהר.

ההגדרה שמביא אבנר פרץ, "זב חוטם", היא אכן הגירסה העברית לתופעת המנוזל המזולזל. אחת התלונות האופייניות לאנשי ציבור כשהם נתונים לביקורת קשה היא ש"כל זב חוטם פותח את פיו". הצירוף והשימוש העכשווי נוצר בעקבות שני צירופים מקראיים, כאשר בשניהם 'זב' הוא חולה זיבה, ומכאן אחד שיש להוציאו מן הכלל. "זב ומצורע" בא מספר שמואל, "כל צרוע וכל זב" בא מספר במדבר.

לחבורה הנכבדה של מנוזלי התרבויות השונות הצטרפה לא מכבר היהודית המרוקנית, שייבאה ממרוקו את המילים חנאנה וחנונה, הנכתבות על פי התעתיק כְנָאנָא, שפירושה חומר הנזלת, הסמארק, או כְנוּנָא שפירושה הנזלת עצמה. מרכוס חנונה מביא במילונו פתגם: עְקְּל כְנוּנְתוּ פְל חָאיְ'ט, זכר את הנזלת שלו על הקיר, המתאר קמצנות קיצונית. כבר במרוקו, וביתר שאת בישראל, זכה הילד הדחוי לכינוי חנאנה, וכן בצורה המקוצרת והנפוצה מאוד 'חְנון'. בעוד שבדרך כלל המנוזל, גם במרוקאית, הוא פורץ סדר וחסר משמעת, בישראל השימוש בחנון התהפך. האתוס הישראלי שאינו אוהב צייתנים, פריירים, לפלפים ויורמים חיבר בין הילד המנוזל, הנוטף חנונה, לילד הצייתן העושה כל מה שדורשים ממנו המורים, ואפילו מקבל ציונים טובים במבחנים, רחמנא ליצלן. לכן היו מי שחיפשו את מקור המילה חנון במילה העברית 'מחונן'. אז לא. ממש לא.

עלילות זב החוטם מופיעות בשפות נוספות. באנגלית משתמשים מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת בביטוי הגנאי snotnosed, מילולית: זב חוטם. המילונים מציגים לצירוף שתי משמעויות שונות. snotnosed בפירוש הראשון הוא אדם חצוף וגס רוח, שאינו יודע להתנהג. הפירוש השני קרוב יותר לזב החוטם העברי: אדם המתנהג בצורה ילדותית, ובעל הופעה מרושלת ומלוכלכת. בשני המקרים הוא דחוי. הביטוי המקביל בגרמנית הוא Rotznase, ביטוי שאינו נפוץ היום ומתייחס בעיקר לילד מרושל ומלוכלך. בגרמנית אומרים באותו הקשר גם Rotzlöffel, אחד שאוזניו נוזלות. פתגם גרמני אומר: "פעם הילדים היו זבי חוטם, היום לכל זב חוטם יש ילדים". הגרמנים גם ייבאו לעולם את יהושע הפרוע, או בגירסה העברית יפתח המלוכלך, שאינו מטפל בהופעתו ובניקיונו ולכן ראוי לעונש כבד.

ונסיים בילד המלוכלך של שירת הילדים העברית הקלאסית, באדיבותה של מרים ילן שטקליס. דני דני מלוכלך, מלוכלך כל כך כל כך. אם יבוא היום לגן, מי ייתן שלום לדן? כל אחד יאמר: מי זה? מלוכלך כזה כזה? והדסה הקטנה תסתתר אז בפינה. לא תכיר אותו בכלל. כלל וכלל.