חכמי ועד הלשון נמנו וגמרו שבארץ ישראל נדבר על פי המסורת הספרדית. אחת מאושיות המסורת הזו היא הרוב המוחלט שיש בעברית החדשה למילים במלרע, בהטעמת ההברה האחרונה. אלא שהמלעיל האשכנזית לא שקטה על שמריה, והיא מוצאת דרכים לשבור את שלטון המלרע במקרים רבים ומגוונים, בתופעה הקרויה "נדידת הטעמים". ועל כך אמר דן אלמגור: "מי ימלעל מלרעי ישראל". הטעם ברשימה זו יצוין מעתה באמצעות גרש על העיצור הראשון בהברה המוטעמת.
ההצלחות הבולטות של המלעיל הן בתחום השמות הפרטיים: אור'ה, שמח'ה, דיצ'ה וגיל'ה מתארות מסיבה עליזה, א'ורה, ש'מחה, ד'יצה וג'ילה הן החברות הטובות מגן זה'בה. הפ'ועל ומכ'בי הן אגודות ספורט, א'חווה היא מכללה. ערים רבות בישראל טעמו את נחת זרועו של המלעיל, וביניהן ח'יפה, א'שקלון, רח'ובות ונת'ניה. המלעיל פשט בדקדוק העברי. דנה נ'מה וק'מה גם בעבר וגם בבינוני. מי שאומר שְמרתֶ'ם ולא שָמ'רתֶם חשוד בדקדקנות יתר, וכמוהו מי שמתעקש על כוש'י, שלא לדבר על סינ'י ויפנ'י.
בקבוצה נאה של מילים בעברית קשה לקבוע אם הן מלעיליות או מלרעיות גם על פי התקן. נתיבה בן יהודה מספרת שאביה לא היה מוכן לקבל תשובה בשיעורי המתמטיקה שכללה את המספר א'רבע, והתעקש על ארב'ע. אצב'ע נאבקת עם א'צבע, קרק'ע עם ק'רקע, כמ'ה עם כ'מה ודווק'א עם ד'ווקא. אורה שורצולד בחנה במאמר מקיף את נושא נדידת הטעמים, וקבעה שרוב המילים בקבוצת האפשרות הכפולה אינן שמות עצם אלא מילות קישור, מילות הסגר, מילות קריאה ותוארי פועל.
המלעיל הוא תווית היכר נפוצה להבדל בין מילה תקנית למילה דיבורית, סטייה המוכרת מהופעות רבות בסלנג. על כך נאמר בחידוד הידוע אודות ההבדל בין עוג'ה לע'וגה: עוג'ה עושים עם סוכ'ר, ע'וגה עושים עם ס'וכר. התגובה העממית בכ'בוד נשמעת אחרת לגמרי מהתגובה הרשמית בכב'וד. חובש כיפ'ה שם את הכ'יפה על ראשו, ואבר מידלד'ל הוא פשוט מיד'לדל. ילדים בכל הדורות אוהבים את המלעיל ואף את הקדם-מלעיל: משחקים במ'חבואים, מ'דרכות ופ'ינות, עושים דברים בש'ותף, בלי כ'יבודים ובלי ח'רטות, משחקים בהחל'פות, פר'סים וזה'בים, וכמובן בקל'פים.
קבוצה מעניינת היא מילים שהמלעיל משנה את משמעותן, בדרך כלל באמצעות הרחבה או בידול. החשוד המיידי במקרים האלה היא היידיש. משק'ה הוא כל נוזל לשתייה, מ'שקה הוא אלכוהול המשמח לב אנוש. מציא'ה היא הצלחה צרכנית, מצ'יאה, ממש לא. תכש'יט עונדים, ת'כשיט מנסים לחנך בלי הצלחה. עמךָ' הוא העם שלך, ע'מךָ הם פשוטי העם. אבל אין מדובר רק ביידיש. בוב'ה של בן יהודה הפכה כינוי חיבה סקסיסטי: ב'ובה. דוב'ה היא בעל חיים, ד'ובה היא עלמה רחבת מידות. מלכ'ה היא שליטת הממלכה, מ'לכה היא כלי במשחק השחמט. אדם עם פלפ'ל הוא גנן, אדם עם פ'לפל הוא ברנש חריף ואנרגטי. חתול'ה היא בעל חיים, חת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית. יור'ם הוא מלך גאה, י'ורם הוא חנון. טיל'ים הם איום קיומי, ט'ילים היא מילת העצמה. כפר'ה היא ניקוי עוונות, כפ'רה היא מילת אהבה. פרס'י הוא בן גאה לאומה עתיקה, פ'רסי הוא קמצן כרוני. צפונ'י הוא מי שגר במטולה, צפ'וני הוא מי שגר ברמת אביב. ילד'ה היא בת אנוש צעירה, י'לדה הוא הומוסקסואל צעיר, והרשימה ארוכה. ועל כך אמר אברהם חטף פתח הגשש: "לא ט'ומטום במלעיל, שהוא יציר לשוני וולגרי, טומט'ום במלרע". טומטום המקורי, במלרע או במלעיל, הוא ברנש תלמודי מוכה גורל שתווי המין שלו טושטשו.
ונקנח בקבוצת מילים עבריות חדשות, שלא זכו לתו תקן בין היתר עקב היותן מלעיליות, אבל הן ממשיכות מסורת עתיקה של מילים בנות שתי הברות זהות נוסח פרפ'ר וזמז'ם: ביום העצמאות שומרים על הגחלת באמצעות נ'פנף, אדם הנוטה להירדם (שלא לומר ישנ'וני) הוא נ'מנם, פטפטן בלתי נלאה הוא ק'שקש, מחליפו של י'ורם הוא ל'פלף, והכל בש'ושו.
כמה נחמד שיש מל'מד שמלמ'ד, יי'שר כ'וח
אהבתיאהבתי
השם ״נדידת הטעמים״ קיים במאמר ישן ונפלא שכתבה פרופ׳ שורצולד מבר-אילן. נראה לי שמן הדין להזכירה כאן ולהביא גאולה לעולם!
אהבתיאהבתי
בכלל לא הכרתי את עניין ה"חת'ולה" (למרות מקורותי הירושלמים). יכול להיות, אם כן, שכיכר החתולות בירושלים היא על שם "נערות רחוב" (שהסתובבו שם?) ולא על שם חתולות אמיתיות?
אהבתיאהבתי
אורה שורצולד ומאמרה אכן נזכרים במאמר
אהבתיאהבתי
חת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית?!??! הסבר פרט ונמק בבקשה.
אהבתיאהבתי
ועוד רבים כמו: "הסתובבנו ברחובו'ת" לעומת
הסתובבנו ברח'ובות
ועל אחד מנקיי הדעת שעלה לאוטובוס
ובקש להגיע ל:הדס'ה
והנהג לא ידע מה הוא סח.
אורה ושמחה בחג הפורים….
אהבתיאהבתי
רוביק, כמו תמיד… מאלף.
רק על נתנ'יה אני חולק: מאחר שהיא על שמו של הנדבן הידוע נתן שטראוס (שנדבתו המפורסמת היתה לילדי שכם, שהוכתה ברעש האדמה), הרי שהנו"ן הראשונה לא נחטפת, ועל כן יש להגות NATAN'YA, ולא NTANY'A. כלומר: במלעיל, על פי דין.
אהבתיאהבתי
מ'מש נפלא.
ה'כל…
לא לשכוח שהיידיש חברה לערבית במקרה זה.
המילים שאנו שואלים מהערבית כולן א'חלה, ח'רטה, סב'בה ווא'לא (המדהים).
יופי של כתבה.
בכ'בוד.
עמית
אהבתיאהבתי
נהניתי מאוד! תודה 🙂
אהבתיאהבתי
אתה משווה ליידיש, ומתעלם מהשפעת הערבית.
"חיפה" היא מלעילית – כי כך מבוטא שמה בערבית. "מידלדל" מלעילי – בהשפעת מלים מהבינוני הנפעל בערבית.
אהבתיאהבתי
נהניתי מאד מהמידע, חבל שלא הובאו דוגמאות רבות יותר של מילים אשר נאמרות כך, אבל נכון לומר אותן כך.
אהבתיאהבתי
חן חן
אהבתיאהבתי
פינה מרתקת, לצערי מהפינה נהנים בעיקר קוראים משנתון מתקדם והלאה.
צריך למצוא דרך להרחיב את קהל הנהנים כך שכל קורא ישתף בה את חוג מכריו
אהבתיאהבתי
מי שנתון מתקדם? אני בת 24, קוראת קבועה.
אהבתיאהבתי
21, כנ״ל.
אהבתיאהבתי
מקסים! (ולא מק'סים – שזה שם של איזה קיוסק..)
אהבתיאהבתי
שתי שאלות בעקבות השימוש המוצלח שלך בגרש: האם אין בכתיב העברי לדורותיו מציין ויזואלי עבור ההברה המוטעמת? והאם טעמי המקרא מציינים הטעמה או רק נותנים צבע טונלי להגיה?
אהבתיאהבתי
לרוב נוהגים לסמן ">" מעל ההברה המוטעמת. וטעמי המקרא אכן מורים לנו גם על מיקום הטעם של המילה – טעם המקרא נכתב מעל/מתחת להברה המוטעמת.
אהבתיאהבתי
לאחרונה ,ישנה נטייה למלרעות יתר ,במיוחד בשמות פרטיים,כיוון שהמלרע נתפס כהגייה התקנית:
או'הד('אוהד);בו'עז('בועז);דו'לב ('דולב)
ומצד שני ,יש השפעה אמריקנית- מלעיל דמלעיל ,שהופכת את הקר'וון ל 'קרוון.
אהבתיאהבתי
Living outside of Arets for many years, I am so grateful to the author – I wouldn't know what many of the words he included above mean, -but now, next time I am visiting, I will be able to show off with my new slang vocab.
thank u
אהבתיאהבתי
I am unsure if indeed a cat [the animal], a pepper [capsicum] and a Persian [Iranian] are pronounced by all with the stress in the final [ultimate] syllable. It appears that at least some Israelis pronounce them with an initial stress.
אהבתיאהבתי
נהנתי מאוד, יישר כוח!
אהבתיאהבתי
חת'ולה היא נערת רחוב ירושלמית? י'לדה הוא הומוסקסואל צעיר? אני מרגיש לא בעניינים.
ו-א'שקלון זה לא מלעיל דמלעיל?
אהבתיאהבתי
אשקלון – שתי הברות. הק' שוואית. לכן אין מקום למלעיל דמלעיל
אהבתיאהבתי
לאחרונה הופיע עדכון באתר האקדמיה ללשון העברית לפיו: "בישיבת מליאת האקדמיה שהייתה בי"א באדר תשע"ב (5 במארס 2012)… החליטה האקדמיה שלא לחדש מונח לכלי המשמש לליבוי אש בגחלי המַצלה (מנגל), אלא לאמץ את המילה המשמשת נַפְנַף, ולהעיר כי הגייתה התקנית במלרע, בדומה למילה צַמְצַם."
אהבתיאהבתי
מאמר מרתק, ככל האחרים, אך הייתי מוסיפה בנושא זה גם את השינוי בטעמים בשמות שנאמרים ביתר חיבה. לדוגמה, אחי אייל הופך לעיתים בפרץ רגשות לא'ייל וכך גם שמי – מליל'ך לל'ילך.
אהבתיאהבתי
שלום רב שו'בך צפו'רה נחמ'דת מאר'צות ה'חום אל חלו'ני – ח.נ. ביאליק
אהבתיאהבתי
אבל איך זה קורה במציאות? קמים הטעמים, נוטלים מזוודה, ונודדים?
מה הסיבה להתנהגות הדיבורית הזו, שמזיזה את הטעם ממקומו במילה? שמוותרת על חיריק ונאחזת בסגול או צירי? לשם מה?
אהבתיאהבתי
האין השם בועז יוצא דופן ונהגה במקורות במלעיל?
אהבתיאהבתי
רוביק, המאמר טוב ונחמד, אבל רצוי להעמיק בתחקיר לפני הפרסום הסופי.
א. הציטוט מדבריו של אברהם חטף פתח המיתולוגי המובא במאמר הנ"ל אינו נכון.
הציטוט הנכון הוא: "קודם כל, קומקום במלרע ולא קומקום במלעיל, כמו טומטום במלרע ולא טומטום במלעיל!
הלו? זה רדיו?…"
ב. כל חתול בירושלמית ייקרא "חתולה" (במלעיל), אפילו אם הוא זכר.
אהבתיאהבתי
אז איך נכון (תקני) לומר: רשמת'ם או רש'מתם? ממה שאני זוכר מהבגרון בלשון, גם המלעיל נכון. לא?
רואי (במלעיל! האחין של י"מ אנגלרד. וכן, אשתו היא הד'ודה שלי)
אהבתיאהבתי
דרך אגב, הנכדים של אמא שלי לא מבינים מה היא רוצה כשהיא מציעה "גליד'ת תות'ים" – אגב מה שכתבת על ע'וגה שאופים עם ס'וכר.
אהבתיאהבתי
איך יתכן שהמלה מלעיל עצמה נאמרת בצורה מלרעית?
השפה העברית ברוב גאונות תמיד דאגה לכך שכל שם של אות יתחיל באות עצמה וכל שם של ניקוד יתחיל בניקוד בו מדובר.
אהבתיאהבתי
חייבת לתקן:
הגאונות היא לא של השפה העברית
אלא של לשון הקודש
אהבתיאהבתי
הצורה "שמֿרתם" היא כמובן שונה מהדוגמאות האחרות. היא מתאימה את עצמה ליתר הצורות בנטייה (כמו: שמֿרתי, שמֿרנו, וכו') וגם משמרת את הקמץ באות הראשונה. הצורה העממית דווקא מתנגדת לנדידת הטעם אל ההברה האחרונה.
לקורא שהזכיר את השם "בועז" — זוהי אכן צורה מלעילית, אבל זה לא השם היחיד. נזכיר את: אורן, ירד, פרי (וכמובן גם את: אבי, רפי, שוקי, בני, איציק, פיני, וז'וז'ו).
אהבתיאהבתי
תודה. התענגתי. הגעתי בטעות, ונראה לי שאשאר.
נכון שאלה כאן אחת המגיבות, מה טעם לנדידת הטעם. האם יש "חוק" או התנהגות-סבירה שמושכת אנשים להזיז טעמים קדימה או אחורה במילה?
כשלמדתי אני בתיכון (אוי, מזמן) היה סימון מקובל להטעמת מילים, מעין סימן ">" מעל האות במילה שעליה נח הטעם. מדוע לא להשתמש בזה? פחות מבלבל.
נדמה לי שיש משהו המאחד את המילים שבהן הוזז הטעם קדימה כדי לשנות את המשמעות. אני חש שמדובר לרוב ב"גירסא נמוכה ובזויה" של הערך המקורי המלרעי. תמצא "חת'ולה" לנערת-רחוב בזויה, או למצער, חתולה עזובה ומסכנה, מול "חתול'ה" שהיא חיית מחמד מפוארת ומטופחת. לדעתי קשה למצוא את ההיפך – הווה אומר, מילה מלרעית, שהשיבוש המלעילי שלה מעניק לה ערך גבוה יותר, או משמעות נאצלת יותר.
האם אני טועה מאד?
אהבתיאהבתי
אפשר להוסיף מעבר ממלעיל למילרע בדיבור:
אורן, דולב
יובל
אהבתיאהבתי