בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שמות רבים לאלוהים. הם מעידים על חשיבותו הרבה ביהדות, ולצד זה על קושי מובנה בעצם מתן שם לישות לא ארצית, כאילו היה אדם מן היישוב. חלק מן השמות הם מילים בודדות שנתקבעו בתנ"ך וגם לאחריו. בעקבותיהם באה שורה של שמות הבנויים מצירופי לשון, ושופכים אור על זהותו של האל, תכונותיו והיחס אליו.

השם הנפוץ לאלוהים, המשמש גם את העברית המודרנית ובעיקר את מי שאינו דתי הוא 'אלוהים'. הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם במקרא, ומאז ומתמיד הטריד את הפרשנים והחוקרים: אם האל הוא אחד, מדוע מקבל השם צורת ריבוי? האם לפנינו שריד מן האלים הרבים של עמי האזור, ואולי צורת הריבוי הנעלה, "פלורליס מאגֶ'סטאטיס". בכל מקרה, הוא אינו שם בסיס אלא ריבוי של אחד משני שמות האל: 'אֵל' ו'אֱלוהָ'. 'אל', שם המוכר מהשפות שקדמו לעברית, מופיע במקרא רק 235 פעם, לעיתים במשמעות אלילים. מהיכן נלקח? יש דעות שונות ואין הכרעה ביניהן. הדעה הרווחת והמתאימה לאינטואיציה היא ש'אל' קשור לכוח, כמו בפסוק "היה לאל ידו", והמילה אול במשמעות כוח. איך הפך 'אל' ל'אלוהים'? תוספת ה' ברבים אינה זרה לעברית, כמו ב'אֵם' שהיא ברבים 'אמהות'. השם המורחב 'אל שדי' הטריף את דעת חוקרי המקרא, וזכה לשפע השערות ביחס למקורה של 'שדי'. יש שקושרים את המילה לשודד בעל כוח, אחרים לשד האשה, ואחרים לשָׂדֶה. 'שדי' לבדה או בצירוף 'אל שדי' מופיעה במקרא 48 פעם.

הדעה השנייה אומרת ש'אלוהים' הוא צורת הריבוי של 'אלוה', שככל הנראה אינו קשור ל'אל'. אלוה מופיע במקרא 57 פעמים. יש גם שרואים בו גזירה לאחור של 'אלוהים', ומכאן שהתהליך הוא אל>אלוהים>אלוה, אך ספק אם זה אכן גלגולה של המילה. יש גם חיבורים: "אל אלוהים!" היא קריאת פליאה או חרדה בת ימינו, והיא מופיעה במקרא בספר יהושע במבנה משולש: "אֵל אֱלֹהִים ה'".

אז מיהו אותו ה'? ה' מייצג את השם החשוב והנפוץ של האל במקרא, וזה אינו 'אלוהים', אלא השם המפורש, שהפך קדוש עד כדי כך שאין מבטאים אותו או כותבים אותו בעברית. ככתוב במשנה  במסכת יומא: "והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם". בלשון ימי הביניים מופיע הסבר מרחיב: "אהיה אשר אהיה, הוא פירוש של שם המיוחד, היה הווה ויהיה, שאין עבודה זרה נקראת כן". הסבר נוסף: "ה' צבאות שם ה' הוא צבא ואות בכל שמותיו. י-הו"ה שם הויה שהווה בעולם". הנוצרים דווקא אימצו את השם המפורש, ושמו בפיהם Jehova. הוא מופיע במקרא למעלה מ-6600 פעם, ונכתב מטעמי הקדושה יי, מילה שאינה ניתנת להגייה. עם השנים הפך גם 'יי' לסימן קדוש, והשם המפורש הומר לאות אחת מרמזת: ה', ולחילופין ד'.

האות ה' מרמזת לשם הקדוש, האות י' מרמזת לשם אחר של האל, יָהּ. לישראלי בן זמננו הוא מוכר, וגם מושר בשירים מולחנים ("ממעמקים קראתיך יה"), במקרא הוא נפוץ הרבה פחות, 24 פעם בלבד. שם רווח יותר הוא 'אֲדֹנָי', המעיד כבר על תפקידו של האל: לשלוט בעולם. ניקודו של השם המפורש, על פי אחד ההסברים, הוא ניקודו של אֲדֹנָי המולבש על ארבע האותיות הקדושות י'ה'ו'ה'.

שרשרת השמות הקדושים יצרה עם השנים מעגל בלתי נגמר של חומרות ושינויים. כל שם שהפך רווח נחשד בזילות הקדושה והוטלו עליו איסורים. המחמירים ממירים ק' באותיות הנחשבות קדושות, וכך הפך אלוהים לאלוקים, צורה שהחלה להופיע מעט במדרשים, ונפוצה מאוד בספרות השו"ת. ההוגים הדתיים היום אוהבים  את שם התואר אלוקי. 'יה' קודשה ועל כן היא אינה משמשת בגימטריה או בספירת ימי החודש, והוחלפה ב-ט"ו, ולצידה 'יו' שהיא ט"ז. במילים ושמות שבהם מופיע צירוף האותיות יה מוטל גרש: שרה-ביילה שתחי'; בשמות נוהגים המחמירים להמיר את י' של 'יה' בק'. בפרויקט השו"ת נכתב שם אלוהים יְקֹוָק. אורי אורבך מביא במילון הדתי-חילוני "סבא שלי היה רב" את הערך "בַּתְקָה וקֵלִיקָקוּ". אלה הם בתיה ואליהו המתחרדלים, המנסים להסיר משמם כל זכר לשם אלוהים לגירסאותיו. גם אדני זכה לגירסת הסתרה חלקית, בהלחם 'אֲדושֵם'.

שם האלוהים הפך בחברה היהודית המודרנית, בעיקר הישראלית, לסימן היכר מגזרי. החילונים משתמשים באופן בלעדי ב'אלוהים', כולל גדולי האפיקורסים. בספרות הדתית הוא הלך ונעלם בעיקר מימי הביניים ועד הדתיים של היום, בחיי היומיום ובספרות.  החילוניים בחרו באלוהים מפני שהם בחרו בתנ"ך. התנ"ך, על פי ההשפעה שלו על העולם התרבותי והלשוני המודרני, הוא ספר שאפשר לגבש כלפיו עמדה חילונית ולאמץ אותו, במידה רבה יותר מספרות חז"ל.

לעומתם בחרה היהדות הדתית, במעין תהליך אלימינציה כתוצאה מההחמרות הרבות, שם ניטרלי יותר כמו 'המקום', בעקבות המשנה המדברת על "עבֵרות שבין אדם למקום". מדרש בראשית רבא מסביר: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו".

השם הניטרלי ביותר לאלוהים הוא 'השם'. לכינוי הזה רמז המקרא בפסוקים רבים. בדרך כלל ללא יידוע: "בנקבו שם יומת" בספר ויקרא, ברמז לשם המפורש. הצורה המיודעת, המקובלת היום, נדירה מאוד, כמו "ליראה את השם הנכבד" בספר דברים. השם מככב בצירופים כמו 'השם ירחם', 'השם יתברך',  'אם ירצה השם', ומעל כולם 'בעזרת השם'. 'השם' משמש גם דתיים מתונים, גם חוזרים בתשובה וגם מסורתיים, ומבחין ביניהם לבין חילוניים גמורים.

ברשימה הבאה: מה מספרים כינוייו של אלוהים על תפקידו ומעמדו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »