השאלה "מהו שיבוש" ימיה כימי השפה. לשאלה הזו טעם מיוחד כשמדובר בצירופי לשון. שיבושים מזדמנים בצירופים נפוצים מאוד, מ"היהלום שבקצפת" ועד "האור בקצה המערה". חלקם נעשים לשם שעשוע כמו "לא דובים ולא זבובים" המיוחס למוטה גור. הקבוצה המעניינת היא השיבושים הקבועים, כאשר מן הצירוף המקורי נולד צירוף חדש העולה על רבו בהיקף השימוש. בהיסטוריה של העברית יש לא מעט צירופים כאלה.
למשל, האם "עושה ימים כלילות" הוא שיבוש? לכאורה, ברור שכן. במקור המשנאי, מדיני הישיבה בסוכה, נאמר "עשה בהם לילות כימים", ומכאן מתייחס הביטוי למי שפועל בלילה כאילו היה זה יום. בעברית החדשה אנו אומרים כמעט תמיד "עושה ימים כלילות". לשומעים ברורה הכוונה, והמאבק נגד השיבוש אבוד. יש אף טענה שמילית היחס "כ" יכולה להיות סימטרית, ומכאן שלא מדובר בשיבוש של ממש.
אחת הסיבות ל"עשה ימים כלילות" היא הדפוס המחשבתי הקובע שהיום בא לפני הלילה. זה גם מה שקרה לביטוי המקראי "מוות וחיים ביד לשון", שהפך בעברית החדשה את הכיוון: "החיים והמוות ביד הלשון", על פי הדעה הרווחת שהחיים מקדימים את המוות. כאן אין שינוי משמעות, אלא ארגון מחדש של הצירוף. שיבוש נוסף שאין בו שינוי משמעות הוא דברים שאמר לוי אשכול אחרי אירוע הסתננות ב-1966: "הפנקס פתוח והיד רושמת". במסכת אבות נכתב דווקא: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת".
האם "חדשות לבקרים" הוא שיבוש? שהרי במגילת איכה נכתב "חדשים לבקרים". בעיני אין כאן שיבוש אלא גירסה חדשה, לגיטימית בהחלט, המופיעה כבר בספרות ההשכלה, אך פגשתי אישית טהרנים שיתנפלו על מי שיאמר "חדשות לבקרים" בחרפות ובגידופים. לעומת זאת השיבוש המאוד נפוץ "ברר את המוץ מן התבן" במקום "ברר את הבר מן התבן" (או את התבן מן הבר) המבוסס על דברי הנביא ירמיהו, הוא חסר משמעות, ובמקרה הטוב משעשע.
שיבושים מעניינים במיוחד הם העברת סימן הפיסוק בפסוק המקורי כך שמשמעות הפסוק משתנה ואפילו מתהפכת. זהו מקור החידוד האנגלי "eats shoots and leaves" המספר על בעל חיים (אוכל נצרים ועלים), אך כאשר מושם פסיק אחרי eats הוא הופך לתיאור של מערבון (אוכל, יורה ועוזב). זה מה שקרה לפסוק הידוע מספר ישעיהו "קול קורא: במדבר פנו דרך", שתרגום השבעים והברית החדשה העבירו את סימן הפיסוק שבו אחרי המילה "במדבר", וזאת גם מטעמים דתיים, ומשמעותו התהפכה מקול שהכול שומעים לו לקול שאיש אינו שומע לו. מן הפסוק המקורי נותר הצירוף "קול קורא".
גורל מוזר עוד יותר ציפה לניב "טעות – לעולם חוזר", שפירושו שהעושה טעות יוכל תמיד לחזור בו. הוא שובש לכאורה ל"טעות לעולם חוזרת", שפירושו שהעושה טעות ישוב ויטעה בהכרח. מקור השיבוש בפיסוק. המקור התלמודי "לעולם חוזר" עומד כתֵיבה עצמאית, ומתייחס למצבים שונים שבהם מותר לחזור מטעות שנעשתה. בספרות ימי הביניים נאמר "מקח טעות – לעולם חוזר". בעברית החדשה נפל ההפסק, והמשפט "טעות לעולם חוזר" נתפס, ובצדק, בלתי תקין. כדי להשיב לו את התקינות הפך "חוזר" ל"חוזרת", והמשמעות השתנתה. הביטוי הנאה "רווה נחת" נולד מפסוק בתהלים: "תלמיה רווה, נחת גדודיה". הפסיק נפל, וכולנו רווים נחת. גם בביטוי "שורש פורה רוש ולענה" הופל הסימן המפסיק המקראי שאחרי "פורה", המופיע במקור בספר דברים.
ולקינוח, לפעמים הכול בסדר, הפסיק במקום, המילים אותן מילים, אבל האינטונציה קובעת את משמעות המשפט החדש לעומת המקור. כך הדבר בביטוי הידוע "מהרסייך ומחריבייך ממֶך יֵצאו". במקור שבספר ישעיהו הרמת הקול היא על המילה "יֵצאו", כלומר, האויבים יפוצו לכל עבר. בשימוש החדש, שיש לו שורשים כבר בספרות השו"ת, הרמת הקול היא על "ממֶך", ומכאן שהאויב הפנימי הוא המסוכן ביותר. שיבוש? לאו דווקא. שתי המשמעויות לגיטימיות, ובמקרה זה חיים ומוות ביד הלשון. או להיפך.
יש עוד כמה.
שינוי מובן:
עצת אחיתופל: במקור -עצה טובה; כיום -עצה גרועה
החלום ושברו: במקור – החלום ופתרונו; כיום – החלום וכשלונו
שינוי סדר:
מהפח אל הפחת: במקור – מהפחת אל הפח (נחלץ מהבור ונתפס במלכודת).
בעניין ההטעמה וההדגשה באופן הקריאה.
כתוב בישעיהו מ"ח פסוק כ"ב: "אין שלום אמר ה' לרשעים"
וזה יכול להיות כך:
אין. "שלום," אמר ה' לרשעים.
"אין. ש –לום!" אמר ה' לרשעים.
"אין שלום," אמר ה'. לרשעים?
אין שלום, אמר. ה'? לרשעים!
"אין? שלום?" אמר ה', "לרשעים?"
ובעניין בלבולי הצירופים. אחד מהם, שאיננו קשור לעברית ונעשה מקובל מאוד, הוא עבודה סיזיפית. עבודתו של סיזיפוס הייתה מפרכת, ארוכה, ומוציאה מהדעת, בעיקר בגלל חוסר התוחלת, הטעם, התועלת והעניין שבה. המסכן, שהייתה לו קופת שרצים משלו, היה מעלה סלע לראש ההר, ובהגיע הסלע לשם היה מתגלגל לו זה בחזרה למטה. כך היה עליו לעשות כל הזמן. זה היה עונשו מהאלים של יוון, על רשעותו. אי אפשר לומר על הוראה, למשל, שזו עבודה סיזיפית, אלא אם כן התלמידים חוזרים לאחור בלימודיהם, ומה שלמדו אתמול נעלם ממוחם, ועליהם ללמוד היום הכול מחדש. אולי יש דבר כזה, אני לא יודעת…
עכשיו הגענו לערבית ועברית. מַסְחָ'רָה בערבית הוא לעשות מעשה מוקיינות, או לעג. יש דוברי עברית הסבורים שזה בא מהמילה מסחר. כלומר, הפיכת המסחר למשהו מלוכלך. monky business
ועוד אחד: יַעְנִי, בערבית פירושו בערך, בקירוב. או בעברית מדוברת מאוד: "כאילו".
יָא עֵינִי פירושו, הוי, עין שלי. כלומר, יקירִי. אבל, יש בעם ביטוי כזה שנעזר בתנועת אצבע הפוקחת את העין, האומר: "כאילו". דהיינו: למראית עין, לא באמת. וכך קורה שהמילה הערבית יַעְנִי, בצירוף תנועת האצבע אל העין, אומרת בעגה העברית: עבודה בעיניים.
על משקל "לבור את התבן מן המוץ" חסר הערך, ישנו הביטוי: כָּבֶה ונִכְבָּה. שיוצר את האשליה שאלה שני דברים שונים.
ואם כבר בהגייה לא תקינה: טומי לפיד, ז"ל, קבל לא פעם על כך שישראלים רבים אומרים סְטְרֵיאוֹ במקום לומר סטֵירֵיאו. אולי זה בא מעודף רצון לקלוט הגיים לא עבריים. אין לנו שני שוואים נחים בזה אחר זה, לכן יש מי שחושב שמכיוון שבשפות זרות יש – בוודאי כך יש לומר. אולי בגלל זה יש האומרים ספטמבר, כאילו המילה היא seftember שהרי אם יש לומר פיליפס באות פ הראשונה רפה – הוא הדין בוודאי בספטמבר…
יאללה, אוקטובר נעים לכולנו!
לכל אני מסכים, והכל יפה. אבל למה להביא דווקא את טומי לפיד כדוגמא למדריך בעברית?!
שמתי לב שבטפסים והמכתבים של הבנקים, רשום בר"ת טל"ח….
הכי חביב עלי
"כי האדם עץ השדה"
במקור שאלה רטורית שהתשובה עליה היא לא.
בעברית החדשה משפט חיווי החביב על משוררים, פעילי תנועות ירוקות ומתמחרי נקמות.
שנת ברכה ושלום
לא הבנתי איך הגעת למסקנה שבמקרא זה מופיע כשאלה? ועוד יותר מאיפה הבאת את התשובה "לא"?
Not only is this phrase in the Bible a rhetorical question of which the answer is negative, but the Bible is discussing a fruit tree – not man – and says that in the case of a war the tree is more important than man. One may kill the enemy but it is forbidden to cut down the fruit tree as it is not a man
למיטב ידיעתי והבנתי המשפט "טעות לעולם חוזר" הגיע מעולם החזנות.
משמעו הוא שחזן הטועה בהטעמה לדוגמא, אמור לחזור על הקריאה באופן המדויק.
לכן קהל המתפללים יגיד "טעות. לעולם חוזר". משמעו. כשנעשתה טעות בקריאה. לעולם יחזור החזן על הקריאה ויתקנה.
ובראש מסמכים צבאיים מסוימים (לפחות כך היה לפני עשור):
"לכל מען דבעי"
שורש פורה רוש ולענה – הסימן המפסיק המקראי: אחרי "שורש".
"שיבוש" נוסף:" שמיני עצרת" מן הפסוק: "ביום השמיני – עצרת תהיה לכם"
וכנ"ל: "אסרו חג"
ולגמרי בלי קשר למקורות,: איך הוספת פסיק למשפט – הופכת את אומרו ממועמד לנשיקה-למועמד לסטירה:
רוצה שוקולד פרה?
לעומת: רוצה שוקולד, פרה?
אני מאוד אוהבת את הביטוי שהשתבש אצלנו במקרה במשפחה: מצווה הבאה בעבירה – אל תחמיצנה
כמובן, נלקח משני ביטויים: "מצווה הבאה בעבירה" – כלומר, יש דיון מה דינה של מצווה שמקיימים אותה אבל על הדרך צריך גם לעבור עבירה
ובנוסף יש ביוטי המזרז את האדם למצוות "מצווה הבאה לידך -אל תחמיצנה"
דוגמא לשינוי ביטוי בגלל תפיסה שונה:
במקור – צדיק באמונתו יחיה (כלומר, הצדיק זוכה בחיים בזכות אמונתו באלוקים).
בלשון הדיבור – איש באמונתו יחיה (כלומר, כל אחד מאין במה שהוא רוצה. פלורליזם)
דוגמאות נוספות לשינויי משמעות:
http://www.safa-ivrit.org/expressions/more.php
מורתי המופלאה מבר אילן, שולמית הרן מכנה את מחלת שיבושי הניבים "נייבת" ויש לה רשימה נהדרת של שיבושים משעשעים כמו "צדיק שכולו תכלת" או "כמו לחמניות אחרי הגשם"
בואו נעשה סדר עם ה"טעות – לעולם חוזר", שאכן מופיע עד היום בקיצורו טל"ח על מסמכי הבנקים. קודם הכל המקור הוא בגמרא. שנית, ברור שאין מדובר בכך שהטעות חוזרת, אלא שהאיש חוזר. שלישית, מדובר בטעות חישובית בלבד.לדוגמא, אם בנאדם רכש חפץ בעלות של 1,000 ש"ח ועוד חפץ בעלות של 350 ש"ח ובסיכום העלות של שניהם נכתב בטעות 2,350 – וזה מה ששילם הקונה, לעולם ועד הוא יכול לשוב לחנות עם הקבלה ועליה התחשיב השגוי ולבקש בחזרה את הכסף ששילם ביתר. אין התיישנות על טעות חישובית – כך גם בדפי הבנק. לא חזנות ולא בטיח, לא בעל הטעות חוזר, כי אם מגלה הטעות שנפגע ממנה.
ולגבי מיקומו של הפסיק: חישבו על הקלטת סתר שבה אחד אומר לשנה. לא. לא הייתי שם. והתמלילן מתמלל כך: לא, לא. הייתי שם.
וגם –
מותר האדם מן הבהמה אין (קוהלת ג' 19)
הפך ל: מותר האדם מן הבהמה
כמעט כל מה שנכתב כאן נובע מבורות ומאי הבנת הכתוב. כמו השימוש שנעשה לאחרונה ע"י כתבים באמצעי התקשורת בביטוי "בריש גלי" כחלופה ל"בבהירות רבה" או "מפורשות" בעוד שכוונת הביטוי היא מוחצנית יותר, לתאור מעשה אסור או לא-מקובל שבוצע לעיני כל.
אמנם מלים ומושגים שונים מועתקים למקום אחר ומקבלים משמעות שונה או "סמוכה" במהלך הזמן, וחבל שדוקא אנחנו ה"עבריים" איננו מסתפקים בהעתקת מושג אחד לצורך משהו חדש, אלא ממלאים את החסר בעיוות מילה לועזית לתת לה איזשהו "גוון עברי" , אבל בביטויים ופתגמים צריך לשמר את המקור.
חבר'ה,קצת נסחפתם…
עיוותתם את העיוות.
כי רוביק [אגב,ROVIK ולא RUBIK].. דיבר/התייחס הפעם בעיקר להיפוך/שינוי מקום של נשוא והמושא בפשפט/ביטוי,ואתם נסחפים לשינויי משמעות בביטויים בכלל.. לא משנה
נסלח לכם ביום כיפורנו זה..
בכל אופן,רוביק,הגעתי למסקנה סופית ומוחלטת : אתה גאון.פשוט כך.הידע שלך מדהים.ללא גבול.בזכותך ובזכות שכמוך,אליעזר בן יהודה מתגלגל בקברו קצת פחות.
ובברכת גמר חתימה טובה נחתם ונחתימו.[בהזדמנות תזכיר לנו את הפירוש,הגילגול,המקור של הברכה/ביטוי.].
גם הביטוי "נוקף אצבע" השתבש בימינו:
במקור, במסכת חולין פירוש הביטוי הוא: נוקף מלשון נוגף כלומר פוצע את אצבעו, ואילו בימינו הפירוש הוא: לעשות, ליזום.
פשוט תענוג לקרוא את הערותיך והארותיך רוביק היקר, ולא פחות את ההערות הנוספות של מעריצך.
תודה
אני מצטרף לתגובה של ארבל.
כולם שכחו את השיבוש הכי משמעותי:"מלכה כבודה פנימה"
"חיים ומוות ביד לשון" = חובל, "מוות וחיים ביד לשון" = מובל.
וגם:
"להסיר לו את הכובע" במקום "להסיר בפניו את הכובע".
גם לאכול את העוגה וגם בשני קצותיה.
תודה, רוביק, מאיר עיניים ומשמח כתמיד.
הנה עוד משפט שאבא שלי עודד אותי להשתמש בו:
במקור: "יהללך זר ולא פיך" (או כך לפחות זה ידוע לרבים)
הוא הציע: "יהללך זר, ולא (כלומר אם לא) – פיך".
שלום רוביק רוזנטל .
מאד נהנה מהמייל החודשי .ההבנה שהשיבוש הוא שיבוש מעלה חיוך אבל : "שבשתא כיוון דעל – על" כיוון שהשתרש ממשיכים להשתמש בטעוטת. אבל מטרת הכתוב להסיר שיבושים ,או לפחות להשתמש בהם בחיוך סלחני.
בעניין"רווה נחת " יש לזכור כי הפסוק הזה בתהילים הוא כל התורה החקלאית במשפט אחד .
אהרון וינטר
וגם:
1. אם אין אני לי, מי לי: במשמעות "אם אין לי אגו (אני). או אם אני מבטל את עצמי, מי יכול לי (מי לי)".
2. מה יתרון לאדם? בכל עמלו שיעמול תחת השמש!
3. מכל מלמדי השכלתי: מכל מוריי למדתי או מכל מוריי אני יותר משכיל?